לאה הצדקת הייתה גרה בסמוך לביתי. היא הייתה גרה במתחם של בתים אפורים מטים לנפול, גגותיהם מלאי לחות וצמחים זעירים מצאו משכנם בם. לתוך החצר הפנימית של עשרת הבתים הללו, הייתי הולכת כשבידי בגדים מריחים מאבקת הכביסה, מקופלים ומסודרים על פי גודלם למסירה. אמא תמיד הנחתה אותי לשים את הבגדים על המרפסת של לאה הצדקת. והוסיפה בהנחיותיה- שאם במקרה היא ערה, אני אוכל לראות אותה מבעד לחלון הגדול והפתוח של ביתה ולאמר לה- "לאה, אמא שלחה בגדים למסירה". תמיד הייתי הולכת בחשש ובתקווה. בחשש שמא היא תראה אותי ובתקווה שתברך אותי.

כשעליתי במדרגות המרפסת אל לאה הייתי דורכת בזהירות כי לא הייתי רואה את רגלי הקטנות מבעד לערימת הבגדים הענקית, לאה הייתה אשה מאוד מבוגרת, אנחנו הילדים חשבנו שיהא בת תשעים. בכל פעם שהיינו מגיעים למסור לה בגדים, בשעת בוקר לעת צהרים או בערב, לאה הייתה לבושה בבגד לבן חגיגי עם כפתורים בצבע פנינה. לימים,סבתי גילתה לי שזו כותונת לילה. ללאה הצדקת היה שיער לבן מבריק ועיניים כחולות ואם הייתי מביטה בהן הייתי מרגישה שאני רואה מעבר ליומיום. אולי אל העתיד שלי.

ככה הייתי הולכת אליה, ולפעמים הייתי מצרפת את הערימה שלי לערימה אחרת שחיכתה על המרפסת. אם במקרה לאה הייתה יוצאית אלי, היא הייתה מחייכת בעיניה ומתפללת בלב. אני ידעתי את זה וכל הילדים של השכונה ידעו ולכן לא הפרענו לה. ידענו שלאה היא צדקת ותפילותיה מתגשמות. העור שלה היה שקוף ממש והייתה הרגשה שהלכה קצת מעל הרצפה. 

יום אחד, כשבאתי, התריסים היו מוגפים. ידעתי שמשהו קרה. הנחתי את ערימת הבגדים אבל לא הייתי רגועה. מאותו יום לאה נעלמה. לא הייתה מודעת אבל תלויה על דלת ביתה, אף אדם לא בא לשאול , אך ילד לא הגיע יותר עם ערימות בגדים להניח על מרפסתה. לאה עברה מהבגדים אל הסיפורים שם היא חיה , די טוב, פושטת ולובשת את בגדי הדימיון של כולנו כששהיא מלווה כל ילד מהשכונה בהגשמת חלומותיו.