שמן ושמנת בירח דבש - חלק שני: בו נזכיר את האוכל הנפאלי ולא נתלונן על הקושי הפיזי במסלול

"אז מה אתם הולכים לעשות בנפאל? מקדשים? טראקים?", הוא שאל אותנו. הוא לא היה אמור להיות שם בכלל. הוא היה כמו גיבנת על המונית שהסיעה אותנו משדה התעופה למלון שהוא המליץ עליו. הגנים הישראלים התפוצצו בגוף בצעקות "פרייאר", שזאת דרגת ההשפלה החמורה בארץ.
"אנחנו הולכים לעשות את הסובב אנאפורנה", עניתי לו בשם כולנו. התפקיד שלו היה סוג של מתווך. הוא תפס אותנו ביד בשדה התעופה ושידך לנו מונית ומלון.

הצלחנו להוריד אותו למחיר סביר, ניסיתי להשקיט את עצמי. וגם אנחנו לא מתחייבים לקחת את המלון שהוא מציע לנו. האמת הייתה שהיינו עייפים מדי. אחרי יום טיסות מסביב לעולם, ביטול טיסה ועיכוב – היינו מוכנים לשלם את העוד 100 רופי האלה
"אנאפורנה, הא? יופי...אז תאכלו הרבה דאל באט", הוא היה מרוצה. מאיתנו או מעצמו.
"דאל מה..? מה זה?"
"דאל באט. זה טוב לטיפוס. שבוע שלם של הרבה אנרגיה ובלי שירותים"
מגניב דווקא. אנחנו תמיד מחפשים את האוכל המקומי, האותנטי.

ביום הראשון בקטמנדו עוד ניסינו להתחמק מהמאכל הלאומי. ידענו שיש לנו טראק שלם ליהנות ממנו. מאפייה מומלצת בשם "פומפרניקל" ועוף בקארי מצוין עשו את העבודה. למחרת, בעצירה הראשונה במסלול כבר הייתה לנו בחירה אחרת. בין דאל באט לבין עוד דאל באט.

דאל הוא הכינוי למרק עדשים צהוב (ובמקומות פחות מוצלחים ירוק). בכוונה הקפדתי על מרק עדשים ולא נזיד סמיך וטוב, כזה שאפשר למכור בו את הבכורה, כיוון שהדאל הוא די.. דל. במיוחד באיזורים הכפריים והעניים יותר לאורך המסלול. מעט עדשים, הרבה נוזלים.
הבאט הוא האורז. אורז כל כך משעמם, שמשווע לדאל שייתן לו קצת טעם לחיים.
בכל צלחת של דאל באט יגיע גם הקארי. פה מדובר במנה קטנה של תבשיל תפוחי אדמה, שלרוב לא נחסכו ממנו תבלינים. כל הטוב הזה ילווה בצ'פאטי (הגרסה המשעממת והיבשה ללאפה) שאותו יטגנו. ואם השמש האירה לכם פנים, תזכו גם למעט "חמוצים", תמיד בצבע אדום, תמיד קר ותמיד לא תצליחו לזהות מה בדיוק הוחמץ שם.

סך הכול הצלחת נשמעת מבטיחה, אבל ביצוע בינוני ותדירות תכופה מדי הבטיחו שנחזור בפה מלא טענות על המאכל הלאומי שאותו הנפאלים אוכלים כל יום, בין פעם לפעמיים. וכמו כל מאכל לאומי, גם לו יש את הגאווה הלאומית. אם בפלאפל תזכו ב"תוספות חופשי", בכפרי נפאל תמיד יציעו לכם refill למנה. כי אם לא אכלתם ממנה מספיק אתמול או לא תאכלו מחר, תחיו את היום ותיהנו מעוד קצת. לפנק, לפנק...

מהר מאוד נאלצנו לבחון את שאר התפריט. כל מסעדה/גסט האוס נפאלי יציע מגוון של מנות לא קשורות. מומו – הגרסה המקומית לדים סאם (או קרפעלאך אם מדגדג לכם בעונג השבת) שמגיע במילויים של תפוח אדמה, ירקות או עוף.מספר אופציות של תפוחי אדמה, מטוגנים לרוב. נודלס בסגנון סיני, מרקים (שתמיד מזכירים מנה חמה) וגולת הכותרת – החלק האיטלקי. אמנם ככל הידוע לנו, האימפריה הרומית לא זכתה להרחיק עד נפאל, אבל מבחינה קולינארית היא כבשה אותה בסערה. רק אם הנפאלים היו באמת מכירים קצת את האוכל האיטלקי ולא רק משתמשים בשמות המאכלים האיטלקיים.

דווקא שני קינוחים אנחנו חייבים לציין לטובה. הנפאלים כמעט ולא אוכלים ממתקים, אולי זה יקר מדי, אולי זה סוטה מדי בשביל דרך הדאל באט, אבל זה מה שראינו. למרות זאת, אי אפשר לשכוח את עוגת התפוחים בגסט האוס "בוב מראלי" בכפר מוקטינט, עם שוקולד חם למעלה ואת ההמצאה הגאונית "מרס רול". מדובר בחטיף מרס שנעטף בבלילת בצק עבה ונכנס לטיגון בשמן עמוק. פסגת החדשנות. למה להמציא קינוחי באונטי למיניהם כשאפשר להשתמש בחטיף המקורי. בצק ושמן אף פעם לא הרסו קינוח. עילוי! כבר כתבנו שהסטנדרטים שלנו ירדו?

אז כן, זכינו לטעום מנפאל. מהתרבות, מהנופים וגם מהאוכל. לשניים מהם אפילו היינו חוזרים בשמחה.

שיהיה לכם בתאבון,
שמן ושמנת.     

*תודה רבה ליונתן על הצילומים!