"את יודעת למה מרקס האמין בקומוניזם? כי הוא אף פעם לא חי בקומונה".
סאג'יד, בן 29 מפקיסטאן, מנסה להסביר לג'סיקה, בת 20 מבולטימור, למה הוא לא חולק איתה את האוכל שלו. אמסטרדם, דצמבר 2007.

כבר שלושה חודשים שאני חולקת את חיי עם 16 סטודנטים בינלאומיים. המושג "לימודים בחו"ל" עלול להטעות. האסוציאציות הנלוות נעות בין "אתגר" ל"געגוע", "השכלה איכותית" ו"ניכור". במקרה שלי האסוציאציה המתבקשת היא "הישרדות". ככה זה כשג'ון מניו זילנד מחליט לפתוח שישיית בירה באחת בלילה והבנות מגרמניה מתקלחות בשלוש לפנות בוקר. ככה זה כשאף אחד לא סיפר לנו שהחברה הפרטית שמשכירה את הבניין החליטה לשפץ אותו דווקא השנה, והעבודות מתחילות בשבע בבוקר. ככה זה כש-17 בני אדם שונים ומשונים חולקים שתי מקלחות, שלושה כיורים, שני תאי שירותים וסלון אחד שהוא גם מטבח, גם מרפסת וגם אולם אירועים מאולתר. וירג'יניה וולף חשבה שכל מה שצריך זה חדר משלי, היא פשוט שכחה לציין שכדאי להתקין בו קירות עבים במיוחד.

כבר שלושה חודשים אני מנסה ליישם את כל מה שלמדתי על רב-תרבותיות ועדיין לא מצליחה להתגבר על הפליאה מהרגלי האכילה המשונים של שותפיי הסינים (אורז, אורז ואורז, שלוש פעמים ביום, שעות קבועות, בשר בשבתות) ועל התדהמה מכך שג'סיקה האמריקאית חשבה שישראל ממוקמת בקצה הדרומי של אפריקה. "היית עצובה שערפאת מת?", שאלה אותי צ'צ'ה ממקדוניה. "אני חושבת שהיו לי רגשות אמביוולנטיים", ניסיתי לספק תשובה דיפלומטית. "אה", היא גמגמה, "כי זה עצוב כשהמנהיג שלך מת. זאת אומרת, בטח כולם היו ממש עצובים". באותו רגע החלטתי לנטוש את תפקיד נציגת ישראל בתפוצות ומלמלתי בחזרה, "כן, זה עצוב מאוד. יש לך סוכר להלוות לי?".
 
כבר שלושה חודשים שאמסטרדם מאירה לי את פניה: מסיבות סטודנטים, הופעות, היצע מסחרר של פסטיבלים, סרטים מחתרתיים, סמים חוקיים, סקס מכל המינים והצורות – רק הושט ידך וקטוף את שלל הכוכבים המנצנצים של עיר התעלות. העיר לא זולה, אבל אם אתה תפרן מספיק, או נחוש מספיק, אפשר למצוא אופציה אלטרנטיבית וסמי-מחתרתית כמעט לכל אירוע מיינסטרים. הקרנה ב"פטה", רשת בתי הקולנוע המקומית (מעין "רב חן" בגרסה אירופאית) עולה תשעה יורו (קצת יותר מחמישים שקלים), אבל בסינמטק סטודנטים נדרשים לשלם רק חמישה יורו ובסקווטים (בניינים שבעליהם נטשו אותם וצעירים נכנסו לגור בהם באופן חוקי או לא חוקי) אפשר למצוא הקרנות של סרטים קלאסיים תמורת סכום סמלי של יורו או אפילו בחינם. במקביל, ההולנדים נוטים לעשות הבחנה בין "נוער" – צעירים עד גיל 26 – ל"מבוגר". התמזל מזלי להיות בקטגוריית הנוער, מה שמקנה לי כניסה חופשית לכל המוזיאונים בהולנד למשך שנה תמורת סכום פעוט של 22 יורו (כמאה ועשרים שקלים) וכן הנחות במוסדות תרבות. 

כבר שלושה חודשים שאני מנסה להיות ילדה טובה וללמוד לתואר שני בלימודי תרבות באוניברסיטת אמסטרדם, אבל הבלוג הזה לא יישאר בין כותלי האוניברסיטה. הוא יעסוק בלימודים האמיתיים: התרבות ההולנדית, החיים בקומונה, הזרות, המושג החמקמק "ישראלית בחו"ל" והמושג החמקמק עוד יותר "יהודיה בגולה". בסופו של דבר, אם תבחרו ללוות אותי במסע הווירטואלי הזה תוכלו לקרוא כאן  סיפורים על התבגרות. התבגרות במקום קרוב-רחוק, מול חלון שצופה על שוק ווטרלו ובמרחק נגיעה קטנה אחת בעכבר.