עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    הציפייה לקץ

    17 תגובות   יום ראשון, 6/11/11, 08:21

    הציפייה לקץ

     

    הינדואים רבים מגיעים לוורנסי כדי למות בה, להישרף בה ולזכות בפיזור אפרם בנהר הגנגס. הם מאמינים שזהו קיצור דרך ל"שחרור" הנכסף – "מוקשה" – פטור סופי מהכבילות לעולם התופעות, לגלגל הנצחי של לידה-מוות-לידה מחדש.

    אני באתי לעיר למטרות אחרות. לראשונה הגעתי לוורנסי (בנארס) בשנת 1967 כתייר, וחזרתי אליה כעבור שלושים ואחת שנים כחוקר. על פי המידע המוקדם שהיה בידי, בספריית כתבי-היד של האוניברסיטה הסנסקריטית היו מצויים שבעה כתבי-יד של "סיפור נאסיקטה", שהיו נחוצים לי לצורך התיזה שלי. בסופו של דבר מצאתי עשרה.

    התמקמתי בבית הארחה על גדות הגנגס, ליד ה"גהאטס" הדרומיים. את מרבית שעות היום הייתי מבלה בספריית כתבי-היד, וכמעט תמיד הייתי חוזר ל"מלון" רק בשעות המאוחרות של אחר הצהריים. באותו בית הארחה התארח גם תומס, תייר אמריקני צעיר, מסטרנט למחשבים. בהיותנו המערביים היחידים במקום, מטבע הדברים התיידדנו, למרות ההבדל בגיל, ובשעות הפנאי היינו מסיירים יחד במרחצאות הגנגס ובשווקים.

    אחד המלומדים ההודים היחידים, שפרסמו מאמר בנושא המחקר שלי, פרופסור אופאדהיאיה, התגורר בוורנסי. ביררתי את כתובתו, ונאמר לי שהוא כבר זקן מאד - לא ידעתי עד כמה! - והחלטתי ללכת לבקרו. כשסיפרתי זאת לידידי האמריקני תומס, הוא הביע את רצונו להצטרף אלי - לא כל יום מזדמן לתייר מערבי לבקר בבית הודי, שאינו חלק ממערך השירות לתיירים.

     

    בשעת אחר צהרים מוקדמת, עשינו את דרכנו בין הסמטאות. ירד הרבה גשם באותו יום – העונה היתה עונת המונסון – והרבה שלוליות מילאו את הדרכים המשובשות. פגשנו רק מעט עולי רגל בדרכם אל הנהר, אך הרבה פרות, שחלקן רבצו בצדי הדרך ואילצו אותנו לרדת מן השוליים ולבוסס בבוץ. לבסוף הגענו אל כתובת הפרופסור - בית קטן, בן קומה אחת, מסוייד לבן ומוקף גדר. נכנסנו דרך השער והיקשנו בדלת. אישה זקנה פתחה לנו והזמינה אותנו באדיבות להיכנס.

    הצגנו את עצמנו, ואני אמרתי שאני חוקר את "סיפור נאסיקטה" והייתי מבקש לפגוש את פרופסור אופאדהיאיה.

    "הוא נח", אמרה האישה, "אני אלך לראות אם הוא מוכן לקבל אתכם".

    היא פתחה דלת, שדרכה נראו זוג רגליים כחושות על מיטה מכוסה בסדין לבן. כעבור רגע חזרה אלינו, ובזווית העין ראיתי את חלקו העליון של הגוף מצטרף אל הרגליים, כשהפרופסור הזקן התיישב והתכונן לרדת מן המיטה.

    "הפרופסור מייד יבוא אליכם", אמרה. "תשתו משהו?"

    "תודה, רק מים" אמרנו שנינו כמעט במקהלה.

    פרופסור אופאדהיאיה פסע לעברנו בצעדים קטנטנים, נעזר במקל. הוא לבש דהוטי לבן, ופלג גופו העליון היה חשוף, מגלה את רזונו הקיצוני, כשחוט כת הברהמינים תלוי באלכסון על חזהו. גולגולתו היתה קרחת לחלוטין, ועורו מקומט ותלוי עליו, כמעט ללא בשר מתחתיו – ממש "עור ועצמות". פניו היו חרושי קמטים, אך אפופי שלווה, ועיניו נצצו במלוא ההכרה, למרות גילו המופלג.

    "נמסטה", קמתי ממקומי והחוויתי לו אנג'לי.

    "נמסטה", אמר, והשיב לי אנג'לי.

    סיפרתי לו על מחקרי, והודיתי לו על המאמר המקיף שכתב על שבעת כתבי-היד של "סיפור נאסיקטה", שבספריית האוניברסיטה.

    "יש לי שאלה אליך, ברשותך, שקשורה למחקר שלי", סיימתי את דבריי.

    "אני מודה לך על דבריך ועל התעניינותך", השיב, "אך לצערי לא אוכל להשיב לשאלותיך. הנחתי את כל העבודה האקדמית מאחוריי כשיצאתי לגמלאות לפני שנים רבות. כיום אני עושה דבר אחד בלבד – מחכה למוות הגואל".

    הסתכלתי בישיש היושב מולי והבנתי שאין כל טעם לנסות ולהמשיך במתווה המקורי שלי. הוא נראה נחוש לא לעסוק יותר ב"זוטות".

    הודינו לו, ולאישה שאתו, ויצאנו שוב אל הרחוב.

     

    כעבור כחודשיים, כשהייתי כבר בארץ, נודע לי שהוא הלך לעולמו בגיל מאה! אני מקווה שנשמתו אכן הגיעה לקץ דרכה הגשמית, ושלא תזדקק לחזור שוב.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (17)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/11/11 10:11:

      צטט: Lola Bar 2011-11-08 13:45:12

      מעניין מאד הסיפור שלך עמוס!

      אני חושבת שיש כאן דוגמא למנטליות ההודית בהשוואה למערבית. כל אדם אחר היה קופץ על המציאה לשוחח על עבודה איכותית ומוערכת שעשה בחייו ולחלוק שוב את החוויה.

      מאידך ובהתחשב בגילו המופלג, יתכן שהדבר דרש ממנו יותר מדי כוחות ואנרגיות שלא היו בנמצא.

       

      תודה 

      תודה, לולה.

      בגילו המופלג, לאחר שנהנה מן היוקרה האקדמית, הוא הגיע להכרה ההודית המסורתית, שכל העולם הזה הוא הבל הבלים, ואם אתה מנתק את עצמך ממנו גופנית, ובעיקר - מנטלית, אתה זוכה להשתחרר באופן סופי מגלגל ה"סמסארה", ואינך חוזר יותר לחיים על פני האדמה.

      להשתמע בנושאים פחות כבדים, שבת שלום, עמוס.

        11/11/11 09:10:

      צטט: גרייס ל 2011-11-11 03:54:27

      ענין הגילגולים מסובך מקנאה באלה שמאמינים בזה אמונה שלמה אולי בזכותך לעת זקנה אסיים את חיי בהודו אשמח לסיים את הגילגול הזה בשלווה,,

      תודה רבה גרייס.

      דרכם של ההודים אל השלווה והשחרור, היא דרך היוגה - התרגילים והמשמעת העצמית שמקבל על עצמו המאמין, ויש ביוגה דרכים רבות מאד. אחת הדרכים המעניינות היא "קרמה יוגה". בדרך זו האדם אינו מתנתק פיזית ממקומו ומסביבתו, וממשיך לתפקד לכאורה ככל יתר האנשים. התרגול הוא במחשבה, כאשר האדם מתנתק מהציפייה לתועלת שתצמח לו מפרי פועלו. מצד אחד זה נראה פשוט יותר מנזירות וסיגוף, אך מצד שני המאמץ התודעתי הנדרש הוא גבוה יותר משום שלא מתנתקים מכל הפיתויים שמסביב.

      באיזו דרך תבחרי"לעת זקנה"?

      שבת שלום, עמוס.

        11/11/11 03:54:
      ענין הגילגולים מסובך מקנאה באלה שמאמינים בזה אמונה שלמה אולי בזכותך לעת זקנה אסיים את חיי בהודו אשמח לסיים את הגילגול הזה בשלווה,,
        8/11/11 17:42:

      צטט: יעל מ 2011-11-08 08:12:14

      אחד המשפטים שמאוד הפתיע אותי בסיפור הזה היה "כיום אני עושה דבר אחד בלבד - מחכה למוות הגואל". הייתי מצפה מאדם בעל רוחניות שיכיר תודה על החיים ולא יראה במוות כגואל, אבל אולי הוא היה סובל מבעיות כלשהן ולכן ציפה למוות שיפטור אותו מהם??

      תודה רבה יעלי.

      בעינינו זה עשוי להיראות מפתיע שאדם מצפה "למוות הגואל", אם כי גם בתרבות שלנו, יש מקרים שכושל כוח הסבל ומצפים לאותה "גאולה". אולם, אצל ההודים זה הרבה יותר עמוק ובסיסי.

      כל תפיסת עולמם היא שהכל שהכל הוא "הויה" (שיכול אותיות של השם המפורש) אחת יחידה ואחידה, אין סופית, ולא ניתנת לתפישה באמצעים העומדים לרשותנו כשאנחנו שקועים ב"עולם התופעות". הפרט, האינדיבידואל, איננו הוויייתו הגשמית, אלא נפשו היא אינסופית ואחת עם ההוויה הקוסמית. הוא צריך להשתחרר מזיהויו עם גוף החומר שבו הוא מצוי ולהתעלות מבחינה רוחנית, עד שהוא משתחרר סופית מן הגלגל של לידה- מוות-לידה מחדש. הגלגל הזה נתפש כ,סבל" הן בהינדואיזם, והן בבודהיזם.

      כשהפרופסור דיבר על "המוות הגואל", הוא האמין שמאמציו הרוחניים ומותו בבנארס, יביאו קץ לכבילותו לגלגל ה"סמסארה", ויביאו ל"שחרור" הסופי.

      כל טוב, עמוס.

       

        8/11/11 13:45:

      מעניין מאד הסיפור שלך עמוס!

      אני חושבת שיש כאן דוגמא למנטליות ההודית בהשוואה למערבית. כל אדם אחר היה קופץ על המציאה לשוחח על עבודה איכותית ומוערכת שעשה בחייו ולחלוק שוב את החוויה.

      מאידך ובהתחשב בגילו המופלג, יתכן שהדבר דרש ממנו יותר מדי כוחות ואנרגיות שלא היו בנמצא.

       

      תודה

       

        8/11/11 08:12:
      אחד המשפטים שמאוד הפתיע אותי בסיפור הזה היה "כיום אני עושה דבר אחד בלבד - מחכה למוות הגואל". הייתי מצפה מאדם בעל רוחניות שיכיר תודה על החיים ולא יראה במוות כגואל, אבל אולי הוא היה סובל מבעיות כלשהן ולכן ציפה למוות שיפטור אותו מהם??
        7/11/11 23:59:

      צטט: שיווה 2011-11-07 22:49:50

      מוקשה
      אכן, ריקי יקירתי, מוקשה ללא מרכאות!
      כל טוב, עמוס.

       

        7/11/11 23:57:

      צטט: פו3 2011-11-07 22:36:29

      הכל זמני ובר חלוף...כל הדתות מדברות על זה.
      תודה רבה, רויטל.

      במזרח במיוחד מדגישים את החלופיות, ולא מייחסים קיום ממשי - אונטי - אפילו לדברים המובנים לנו מאליהם, כמו מושאי החושים.

      כל טוב, עמוס.

        7/11/11 23:54:

      צטט: sherry refael 2011-11-07 20:37:55

      מרענן

      תודה, שרי.

        7/11/11 23:53:

      צטט: יסינראל 2011-11-07 20:13:31

      וואוו, איזה פוסט - בול בפוני.
      מצאת נקודה שלא הכרתי. יש מצב ויש מקום שבו הסיפורים נגמרים והמחקר נקטע. אנחנו חונכנו לחשוב שהחיים מגיעים לקיצם אבל לא הסיפורים של האנשים ולא המחקר. איזה סירוב עוצמתי.

      תודה רבה, שושן.

      לא פעם הרגשתי, וגם כתבתי כך באחד הפוסטים הקודמים, שהחיפוש (search) היה מעניין יותר מן המחקר (research).

      אין לי ספק, שמבחינה חווייתית, המפגש עם האנשים בדרך אל חומרי המחקר, סיפק את החוויות המשמעותיות ביותר.

      כל טוב, עמוס.

        7/11/11 22:49:
      מוקשה
        7/11/11 22:36:
      הכל זמני ובר חלוף...כל הדתות מדברות על זה.
        7/11/11 20:37:
      מרענן
        7/11/11 20:13:
      וואוו, איזה פוסט - בול בפוני.
      מצאת נקודה שלא הכרתי. יש מצב ויש מקום שבו הסיפורים נגמרים והמחקר נקטע. אנחנו חונכנו לחשוב שהחיים מגיעים לקיצם אבל לא הסיפורים של האנשים ולא המחקר. איזה סירוב עוצמתי.
        6/11/11 19:06:
      :-).... יש לי....
        6/11/11 18:10:

      צטט: פרמינה 2011-11-06 17:36:38

      יש להם, להודים, את התכונה הנפלאה והכל כך פשוטה כביכול, לראות את העולם כפי שהוא באמת - בר חלוף.....

      תודה, טלי.

      אין לך מושג עד כמה את צודקת.

      כל טוב, עמוס.

        6/11/11 17:36:
      יש להם, להודים, את התכונה הנפלאה והכל כך פשוטה כביכול, לראות את העולם כפי שהוא באמת - בר חלוף.....

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין