שמן ושמנת בירח דבש- חלק ראשון: תהיות על נפאל, תשתיות וטכנולוגיה. ולא, לא נזכיר פה אוכל.

ההתגלות הופיעה ביום השני או השלישי של הטראק. אולי זה בזכות הנוכחות של ההרים העצומים ואולי בגלל ששתיתי פחות מדי. איפשהו שם הפסקתי להתפעל מהנוף והתחלתי להתבונן באנשים. לא לערוך להם משפט אופי מבוסס מראה חיצוני כפי שאנחנו נוטים לעשות בישראל (זה אשכנזי, זה מופרע, היא לא תיתן לך בחיים) אלא ללמוד תרבות שונה. ואם לא נצליח להבין את התרבות המורכבת של עם נכבש, מדוכא ועם זאת אופטימי, אז לפחות לנסות לברר משהו אחד – איך זה שכל נפאלי מחזיק בטלפון נייד אבל הם עדיין סוחבים את הסחורה שלהם על גבי חמורים ולא במשאיות?

למרות הקשיים הפיזיים בטראק של האנפורנה, המסלול היה מדהים. הנוף שווה את הכול, כי כשאתה קם בבוקר, פותח את הדלת ומולך ניצב הר מושלג ומפל מתחתיו, אתה שוכח שישנת בשק שינה, את המקלחת הקרה ואת השרירים שכואבים מההליכה. איפשהו ביום הרביעי או החמישי, קצת אחרי שהירוק של הג'ונגל נמהל בלבן של השלג בקצה ההרים, הצלחתי לענות לעצמי על השאלה שהסתובבה בראש. טלפון נייד זה טכנולוגיה. כביש זה תשתית. מה ההבדל? התחלתי לפרט לעצמי: לייצר טלפון זה הרבה יותר זול מלסלול כביש. הוא גם מוכן מהר יותר. זה סוג של סיפוק מיידי – כמו לכתוב פוסט במקום לעבוד על ספר. בשביל לסלול כביש בתוך ההרים צריך להתגייס למטרה לאומית, והיום כשכל אחד חושב יותר על עצמו, זה קשה מתמיד. לכן זה לא נראה מוזר למקומיים לסחוב לול של תרנגולות על הגב, כל עוד הם יכולים לשמוע מוזיקה מהטלפון הנייד באותו זמן.

הבדל נוסף בין הטכנולוגיה והתשתית, ואולי המכריע ביותר הוא שאת התשתית הממשלה צריכה לממן. את הטלפון קונים אנשים פרטיים. בימים אלה שהמחאה החברתית עושה קולות של קאמבק, אפשר קצת לקרוא את מילטון פרידמן הקפיטליסט ואת אמריטה סן הסוציאליסט ולבדוק מי מהם מנצח. ואולי אפילו להעלות לדיון – אבל מי מהם בכלל צודק?

ביום השישי או השביעי של הטראק נדלקה לי עוד נורה מעל הראש. וזה באמת קשה במקומות שהחשמל לא מסופק אליהם באופן רציף (תשתית, כבר אמרנו?). הבנתי שאין לי בעצם זכות לכתוב את הפוסט המתנשא הזה על הנפאלים. המצב פה בארץ לא יותר טוב. כן, אין לנו חמורים ויש לנו מכוניות – אבל איך תסבירו שבמדינה שבה מספר הטלפונים החכמים  גבוה ממספר הזכאים לבגרות, אין עדיין הפרדה ואין כבישים מיוחדים לאופניים? זאת רק דוגמא. אני בטוח שאתם תוכלו להעשיר את הפוסט בדוגמאות נוספות. כי טלפון חכם זאת טכנולוגיה, ומסלול לאופניים זאת תשתית. כי למרות שאנחנו משלמים המון מיסים, לא נתרום שלושת אלפים שקלים לסלילת כביש לאופניים. אני בכלל לא יודע לרכב.

ביום השמיני, התשיעי או אפילו לאחריהם, אני כבר לא ממש זוכר... זה סוף סוף קרה. איבדתי את תחושת הזמן, השלכתי לאחד הנהרות את הרעיונות המוזרים לפוסטים שעלו לי בראש והתמכרתי לנוף וההליכה. אם לא חופש לגוף, אז חופש למוח. ולעיניים.

אני לא אכחיש, הטראק הזה מתיש. לא רק פיזית. שלושה עשר ימים רצופים של הסתובבות גורמים לך להתגעגע אפילו למנוחה הפלורוסנטית בעבודה. אבל הנוף, שהפך בינתיים למדברי, משכך את הכאבים ומטשטש את העייפות. בסופו של הטראק, כשהגענו לעיירה פוקרה וכבר העלנו תמונות לפייסבוק (איך לא) שמנת הגדירה את החוויה הזאת בצורה המדויקת ביותר. בחרנו תמונות, משלל הנופים שצילמנו ונמלאנו גאווה וזכרונות. מזל שלא צילמנו את העלוקות על הרגליים.

"אתה  יודע אייל," שמנת סיכמה את החוויה, "נראה לי שנהניתי בדיעבד".