עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    החיים שלך בלימבו

    15 תגובות   יום רביעי, 5/10/11, 02:21

    ערב ראש השנה עליתי על המשקל וקריאת שמחה קטנה נפלטה לי מהפה. השלמתי ירידה של 20 קילו. חזרתי לימי התיכון המאושרים שלי. יש לי עוד עבודה לתת, אני יכול בקלות לגלח עוד שבעה – שמונה קילו. אבל עוד חזון למועד, אני צריך לעבוד עכשיו הרבה יותר קשה. החורף כבר כאן ואני, כמו בשיר ההוא של בוב דילן, מחפש "מקלט מהסופה". מזל שלוח השנה היהודי מביא לנו את חבילת החג של חודש תשרי. השילוש הקדוש של ראש השנה, כיפור, וסוכות. שלושה בחודש. אלו ימים קשים לעיתונאים בישראל, צריך להכין המון גיליונות חג ולהעלות רעיונות למוספי הקונספט. המוסף של "הארץ" הוקדש לגיבורי הילדות של הכותבים. חשבתי על הנושא בדרך חזרה ממכון הכושר, והגעתי למסקנה כי היו לי גיבורים בתלת מימד. איתמר מרזל היה גיבור בשר ודם. אותו ראיתי מנהיג על המגרש, מוביל, מניע כדור ומסדר עבודה כמו שמעט מאוד רכזי כדורסל יודעים לעשות. קני דלגליש היה גיבור גלי הרדיו. ההתרגשות הקבועה בקולו של שדר הבי. בי. סי (BBC) בכל פעם שהוא היה נוגע בכדור, הרחש של הקהל המתרומם לעמידה באצטדיון, השאגה ההמונית של השמחה בכל פעם שקינג קני היה מוצא את הרשת. זה היה פשוט חוויה מדהימה. אבל הגיבור האמיתי, הגדול מכולם, היה נפגש איתי פעם בשבוע. בימי רביעי בחמש וחצי אחר הצהריים. בחדר הסלון הצנוע של סבא יצחק,  שם על מסך הטלוויזיה השחור – לבן המרצד של חברת "סלורה", היה מחכה לי וולט דיסני, עם שעה שלמה של סרטי טבע וסרטים מצוירים שהיו משאירים אותנו פעורי פה. וולט דיסני היה הקוסם מארץ עוץ. האמרגן הגדול מכולם, האיש שכולם רוצים לפגוש. עד היום, הקבוצה שזוכה בסופרבול נוסעת למחרת לדיסנילנד. גם אני לא יכולתי להחמיץ מפגש שבועי עם הדוד האמריקאי מהטלוויזיה. גדלתי על החזון שלו וכשהגענו לקנדה אספתי לילדים שלי קולקציה של סרטונים קצרים מהמיטב של אולפני דיסני. עכשיו אני צריך להפרד גם מהילדים וגם מהאוסף. הלב שלי מרוסק, אבל אני יודע שאני עוד אקח אותם לפגוש את דיסני.

     

    ''

    ***

    בנתיים בראש השנה אני עושה סיבוב ביקורים בעיר. את ערב החג אני עושה בארוע הגדול שמארגן הכולל של רבי שמוליק ישעיהו. עם הפייסבוק והטוויטר ועם המון הקרבה הכולל אוסף 400 איש לארוחה חגיגית באולם התכשיט, שבשדרה השמינית. הילדים ואני נכנסים אל האולם והנוף מהחלונות של הקומה הרביעית פשוט מהמם אותך. הרבה שנים לא הייתי בחג בנוסך חדר האוכל של הקיבוץ או הבסיס בצבא. היה ערב עשר עם ארוחה נהדרת ונאום של הרבי שכלל כמובן התייחסות אקטואלית לדיונים במועצת הביטחון של האו"ם על הקמת המדינה הפלשתינאית. הדור הצעיר שלי הרגיש חופשי מתמיד והרשה לעצמו להתרוצץ ברחבי האולם הגדול והמלא באורחים עם חליפות, שמלות ערב והרבה מי קולון. בעשר בלילה החזרתי אותם אל הבית, עייפים ומאושרים הם חזרו למיטות שלהם.

    ***

    למחרת בבוקר אני מתגנב עם המכונית אל בית הספר הציבורי ומסביר למורות הקנדיות שאני לוקח אותם לשמוע את תקיעת השופר בבית הכנסת. אנחנו חיים במדינה שהרב תרבותיות היא אחד מהרעיונות המרכזיים שלה, ודברים כאלה מתקבלים כאן בהבנה רבה. אנחנו נוסעים אל השדרה ה 16 ל "בית המדרש" שהוא בית הכנסת של הספרדים בעירנו היפה. הרב הוא אילן אקוקה והאולם מלא וגדוש במתפללים בבגדי חג. אני מרגיש לא בנוח שבאתי בבגדי חולין, אבל מישהו זורק לי טלית ואני מוצא את עצמי במקום לא מוכר, אבל מרגיש בבית. דרור והבנים שלו יושבים לידי, שאבי יושב בצד השני, ולידו שלומי, שבא לספר לי באחת ההפסקות שהוא התחיל לקרוא את הבלוג מההתחלה, תודה רבה חבר, אני באמת מעריך את ההשקעה. יוסי חבושה מגיע מהצד השני, הוציא גליון כפול לחג, גם כאן כל בעלי העסקים רוצים לאחל שנה טובה ללקוחות. רק בריאות ונחת. העסק עם השופר מאחר להגיע והילדים שלי מתחילים לגלות סימני חוסר סובלנות. הם צריכים לחזור לכיתה באחת בצהריים, וגם הבטן שלהם מתחילה לקרקר. אני מסביר ליקיר לי שבכל העולם, יהודים קוראים עכשיו את אותו הספר, את אותו הסיפור בדיוק. זו עוצמתו של הסיפור ושל הספר. אנחנו הראשונים שכתבנו את הספר, וזהו מקור העוצמה הכי גדול שלנו. הכתיבה היא אומנות, ואומנות היא ניצחית, ממש כמו הספר, ממש כמו הסיפור על "עקידת יצחק". בסוף זה מגיע, קול השופר עולה לשמיים ברבע לאחת בצהריים. יש לנו שנה חדשה. אני מטיס אותם בחזרה לבית הספר, אוכל צהריים קטן ומגלה שיש לי שעתיים פנויות. השמש בחוץ ומזג האויר נעים, אני חוטף צהריים ומחליט לרדת לאוקינוס, לנקות את הראש.

    ***

    בצהריי יום של חול, הפינה הקטנה של הסלעים כמעט ריקה מבני אדם.  אני יושב על הסלע ומביט על העננים הארוכים והצרים שחוצים את הרקיע הכחול והחגיגי שקיבלנו לא' בתשרי. שני גברים בחליפות ספורט חוצים את החוף בהליכה קלה, משאירים עקבות של נעלי ספורט בחול. בלונדינית עם בגדי ספורט ומשקפי שמש של טייסים מתיישבת על סלע בצד השני של המדרגות. היא מעשנת איזו סיגריה ומביטה לצדדים. יש מצב? ערב חג? אין מצב.  זו וונקובר, לא תל אביב. כאן לא מדברים עם זרים. זו הנורמה. מי כמוני מכיר אותה. בלית ברירה אני חוזר לשנן את התוכנית העסקית. 27 שנים של כתיבה וזה המסמך הכי חשוב שכתבתי בחיי. אני יודע את כל הפרטים בעל פה, אני יודע איך אני רוצה שהכל יראה, הרעיון משורטט כל כך יפה בראש שלי, ועל הנייר בעברית. איך אמר החבר ניר מהמועדון העסקי, "זה נראה כל כך פשוט שזה ממש גאוני". אבל בנתיים על הסלע מול הגלים אני נזכר בבמאי האמריקאי העצמאי ג'ון סאילס, http://en.wikipedia.org/wiki/John_Sayles  אחד שעובד מחוץ לזרם ההוליוודי המרכזי ועשה לעצמו שם ביצירה של סרטים רבי עלילה (מולטי פלוט) שמתרחשים בכל מיני מקומות קטנים בארצות הברית. בישראל מאוד אהבו את "כוכב בודד" שלו מ 96' שהביא סיפור מעיירה קטנה בטקסס. בספריה העירונית של וונקובר למדתי להכיר עוד הרבה סרטים משובחים שלו, אחד מהם, נקרא "לימבו" ומספר על משפחה אמריקאית ששנתקעת באיזה מפרץ מבודד באלסקה ומכאן הם צריכים להתחיל בסדרת השרדות מול הטבע. שם הסרט סיקרן אותי ומצאתי במילון כי המונח לימבו מתאר מצב ביניים בין גן עדן לגיהנום. לימבו הוא מצב ספקולטיבי בו נמצאות נשמות שמתו בידידות עם האל למרות שביצעו חטא נורא, עכשיו הם תקועות במצב ביניים בו הן לא יכולות ללכת לגיהנום או להכנס לגן עדן עד שיזכו למחילה. לא ביצעתי שום חטא נוראי, לא עברתי על אף אחת מעשרת הדיברות. אז למה נזכרתי בסרט הזה דווקא עכשיו.

    ''

    אחר הצהריים אני הולך ל"שופר בפארק" עם הרב ביניומין ביטון מחב"ד דאון טאון. הוא מבצע תשליך ציבורי למים של הפולס קריק. בערך מאה איש באים לתשליך, יש שופר, וזורקים חתיכת לחם למים, מקווים שמעשינו הטובים יתרבו כמו הדגים שבמים, כך מסביר לנו הרב. "אסור לך לצאת עם נשים עכשיו" מסבירה לי הידידה החדשה אחרי שכולם מתפזרים. "אתה במצב רגיש, אתה חייב להתאושש, לתת לנשמה שלך לצמוח מחדש". אני מהנהן בעצב. אנחנו הולכים לסופרמרקט כדי לקנות כמה פריטים לפוטלוק של "בית משה",

    http://moishehouse.org/houses_r.asp?HouseID=63

    "בית משה" זה בית שחולקים חמישה צעירים יהודיים, חילוניים, שהפדרציה משלמת מחצית משכר הדירה שלהם כדי שהם יעשו מסיבות וארועים בדיוק כמו הערב הזה. אנחנו מגיעים אחרי נסיעה של עשרים דקות. בחדר האוכל מחכה לנו שולחן עמוס, המון סטודנטים וסטודנטיות יהודים ויהודיות. כוסית של ג'יימסון, וקצת יין אדום מאוסטרליה. הרבה שמחה ואנרגיה באוויר. היה אחלה של ערב. בלי החליפות והדודות מהלילה הקודם, אבל עם הרבה שיק וסטייל. רותם, עשיתם לי את החג, תזכו למצוות. ירדתי מאוטובוס לא מוכר והיו לי איזה עשר דקות הליכה לילית אל הבית. הבית אותו אני צריך לעזוב. גם הקנדית וגם הישראלית אמרו לי שאני צריך להיות לבד עכשיו, להתאבל איזה שנה. "אתה תהייה אדם אחר בסוף התהליך". לזכותן יאמר ששתיהן היו שם כבר, והרי אין חכם כבעל נסיון. מצד שני, שתיהן נשים, והן לא מבינות מה עושה ההתנזרות לגוף של הגבר. זה כבר שלושה חודשים,  משהו שלא חוויתי מגיל 15. עינוי לגוף ועינוי לנפש. על הדשא מרחוק אני רואה קויטי מדלג באפילה. הם יכולים להיות מסוכנים כלבי הבר האלו, אבל משום מה אני מוצא את עצמי מזמר את "רעב כמו זאב" של דוראן דוראן.

    ***

    אז בשבת הלכתי לארבע הרצאות במסגרת הפורום המקצועי של פסטיבל הקולנוע. בכל שנה אני לוקח השתלמויות מקצועיות. יש אורחים מעניינים, קתרין האדוויק היא הבמאית של סרט הנעורים המצליח "דמדומים" והיא מעבירה סדנת אומן בנושא "הכנות לצילומים". אחריה עולה הצלם טום סיגל ומספר על כל מיני דילמות שצצות לך בחיים כאשר אתה עובד עם אנשים כמו ג'ורג' קלוני או מארק וולברג. אחרי הסושי של הצהריים מגיע תורו של לי אהרונסון, אחד מיוצרי הסדרה הקומית המצליחה ביותר בעשור האחרון "שני גברים וחצי", שמספר על תהליך העבודה בכתיבה קומית לטלוויזיה המסחרית של ימינו. את היום סוגרים שני במאים קנדים צעירים שהסרטים שלהם זכו להצלחה השנה, אחד מהם הוא ג'ייסון אייזנר, שהסרט שלו "חסר בית עם רובה טעון" קיבל כבר קדימון בבלוג שלי (ראו הטור "שמח ומבדח"). הבמאי השני הוא אד גאס דונלי והסרט שלו נקרא "שירים של רצח בעיירה קטנה" , זה הקדימון שלו. http://www.youtube.com/watch?v=VB22oo_f8g0

    זוהי ההרצאה האחרונה לאחר ארבע ימים של דיבורים על קולנוע טלוויזה והתעשיה. אחר כך יוצאים כולם לקוקטייל בלובי של האולם. ככה זה במערב, בשעה חמש הם מתחילים לשתות. עניין של מסורת עתיקת יומין, משהו שהוא זר לחלוטין לדי.אן. איי של הישראלי המצוי. אבל אני לא אסרב לשתי כוסות של יין והזדמנות לדבר קצת עם אנשי קולנוע. בסוף אני יוצא אל הרחובות, השמש כבר נעלמה ורוחות ערב ראשונות מתחילות לענות את הבשר. אוהדי קאנוקס נראים ברחובות, העונה החדשה מתחילה השבוע. אני שם את האוזניות בתוך התנוך כמו כולם כאן, צולל אל המוזיקה ומתנתק מהרחוב. אני צריך להיות לבד עכשיו, לא עשיתי שום דבר רע, רציתי רק להיות איש טוב, חיובי ותורם. כל הרבנים אומרים שאנחנו צריכים להבין שיש מישהו מלמעלה שעושה לנו את התוכניות, שקובע את כל החיים שלנו. כל הקולנוענים אומרים שהכל תלוי בך, בכמה עיקש ונחוש אתה, בכמה אמונה עצמית יש לך בעצמך ובפרוייקט שלך. אז מה הפלא שבערב יום כיפור אני מרגיש שהחיים שלי בלימבו. צום קל וגמר חתימה טובה לכל החברות והחברים.

     

    אחרי הגשם, בוב דילן עולה ומבקש מהקהל של וודסטוק "מקלט מהסופה". האם זה יותר מדי לבקש?

     

    ''
     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/10/11 02:26:

      צטט: מיומנה של מתמחה 2011-10-05 19:18:10

      ואני חשבתי שלימבו זה בכלל ריקוד. אתה מחדש לי כל פוסט מחדש.

       

      למקסיקאים יש את המשחק הזה שמורידים את המקל וצריך להתכופף אחורה, גם לזה קוראים לימבו.

      אבל אני שמח לחדש לך ולהרחיב ידע.

      חתימה טובה לך, וגם לגדגדים, אוסי, ושם המשתמש החדש, באותה ההזדמנות.

        6/10/11 02:24:

      צטט: יוספה אבן-שושן 2011-10-05 13:37:00

      ואו... איזה פוסט! ממש סחרחורת ... אין אצלך רגע דל? ... קראתי והרגשתי בקרוסלה ... שנה נפלאה

      בחייך יוספה, רק 7 סצינות, וכמובן שהחגים יותר עמוסים מטבע הדברים. אבל כן, אלו החיים אצלנו, מהירים ואינטנסיבים, רק בצורה אחרת מאשר בארץ. שנה טובה גם לך. 

        6/10/11 02:22:

      צטט: מחוייכת ( : 2011-10-05 08:14:51

      מעולה. תחושת המסוגלות עולה...ולכן ידידי, השמיים הם הגבול. ההצלחה הזו תסחוף הצלחות נוספות בתחומים אחרים . שתהיה לך שנה בסימן הגשמת חלומות ( :

       

      מהפה שלך לאוזן של...תודה רבה בריאות ואושר.

        5/10/11 22:30:
      חתימה טובה :-)
      ואני חשבתי שלימבו זה בכלל ריקוד. אתה מחדש לי כל פוסט מחדש.
        5/10/11 13:37:
      ואו... איזה פוסט! ממש סחרחורת ... אין אצלך רגע דל? ... קראתי והרגשתי בקרוסלה ... שנה נפלאה
        5/10/11 10:58:
      נהנתי, והנה משהו בשביל כמונו שליבנו מדמם טיפה אחר טיפה על הריצפה... http://www.youtube.com/watch?v=kmm6bnqxQeY שנה טובה
        5/10/11 08:53:
      גמר חתימה טובה
        5/10/11 08:14:
      מעולה. תחושת המסוגלות עולה...ולכן ידידי, השמיים הם הגבול. ההצלחה הזו תסחוף הצלחות נוספות בתחומים אחרים . שתהיה לך שנה בסימן הגשמת חלומות ( :
        5/10/11 08:01:

      צטט: איציק אביב 2011-10-05 07:50:15

      רגיש ויפה. והעיקר שירדת במשקל.

       

      תודה איציק, האתגר האמיתי יהיה לשמור על המשקל הזה בחורף הקנדי, שהגוף צורך קלוריות כמו משוגע.

        5/10/11 07:58:

      צטט: ruthy 2011-10-05 07:37:23

      אני בטוחה שהלב יתאחה....ובכלל יהיה טוב!

       

      אני מאמץ את האופטימיות שלך בכל יום, בלי קשר למזג האוויר.

        5/10/11 07:57:

      צטט: קליגרפית 2011-10-05 06:28:10

      פוסט סתווי יפיפה. "מקלט מהסופה" עוד יגיע... עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה.....(אתה יודע את ההמשך) שתהיה לך שנה מבורכת.

       

      תודה רבה, שנה טובה גם לך, מקווה להמשיך להפגש בשנה הבאה.

        5/10/11 07:50:
      רגיש ויפה. והעיקר שירדת במשקל.
        5/10/11 07:37:
      אני בטוחה שהלב יתאחה....ובכלל יהיה טוב!
        5/10/11 06:28:
      פוסט סתווי יפיפה. "מקלט מהסופה" עוד יגיע... עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה.....(אתה יודע את ההמשך) שתהיה לך שנה מבורכת.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין