עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    הבלוג של איילת הלר

    נגיעות במה שבאמת מעניין אותי

    ביקורת על מה שהסתרתי בבטן/יונה טפר.

    8 תגובות   יום שישי , 9/9/11, 16:59

    מתוך כתב העת ספרות ילדים ונוער חוברת 132 אוגוסט 2011בהוצאת המכללה האקדמית דוד ילין

    "מה שהסתרתי בבטן" מאת יונה טפר

     היבטים פסיכולוגיים של פגיעה מינית בתקופת הילדות

    איילת הלר

                                                                                      

    טראומות ילדות ובכללן פגיעות מיניות מגיעות לפתחם של אנשי חינוך, מטפלים והורים. בין החודשים ינואר ליוני 2010 דווחו במרכזי הסיוע לפגיעות מיניות בישראל כאלפיים פניות לגבי פגיעה מינית בילדים. מעל לחצי מהפניות נוגעות לילדים מתחת לגיל 12. למרות חוק חובת הדיווח (1989) ולמרות חוק העונשין בנושא פגיעות מיניות (1977), ברור כי קיים פער בין הדיווח בפועל לבין מספר המקרים המתרחשים במציאות. חלק מהסיבות לכך נעוצות באפקט הטראומתי, כלומר בעובדה שאין בעצם סיפור לספר.

    אפקט טראומטי של חוויה נובע ישירות מכך שאין הנפגע מסוגל לארגן אותה באמצעות שרשרת של משמעות, שרק לה הכוח לתת למאורע צורה סיפורית. בראייה זו, הזיכרונות הטראומתיים הם אוסף של שברים בלא קשר ביניהם, אוסף של הבזקים חושיים-פיזיולוגיים, שמעיקים על הנפש בעצם היותם נטולי צורה. היכולת לבנות סיפור היא המאפשרת לאדם להטמיע חוויות בעולמו. אובדן היכולת הזו היא הטראומה. (עומר ואלון,1997).

    "מיה התעוררה. לבה הלם בכוח, אבל ידיה ורגליה היו מאובנות, משותקות מפחד ומבהלה. לשבריר שנייה לא ידעה איפה היא... זה החלום החוזר פילחה בה ההכרה, החלום המבהיל ההוא. אותם קירות לבנים-מטושטשים הסוגרים עליה ואותם מעוינים ירוקים ואדומים המסתחררים סביב זרוע מתכת מוזהבת"... (טפר, ע' 7). ... "מה היה כל כך מאיים ומפחיד בחלום הזה"? ... "למה אינו מרפה ממנה ולמה שוב ושוב הוא מבקיע אל סף ההכרה ומעיר אותה, כאילו הוא נושא זיכרון שהיא חייבת להתמודד איתו." (שם, ע' 9).

    ספרה של יונה טפר הופך את הטראומה, את אותם הבזקים חושיים- פיזיולוגיים לסיפור ברור עם התחלה, אמצע וסוף, וככזה, הוא מאפשר למיה, גיבורת הספר, שעברה בילדותה התעללות מינית על ידי דודה, לעבור תהליך ריפוי. הספר מאפשר לקוראיו המתבגרים לקבל מידע אודות חוויית הטראומה ודרך אחת של ההתמודדות עם טראומה מסוג כזה. הן הנערים והן הנערות יכולים להזדהות עם הילדה הפגועה, עם החברים ועם האח ולפגוש בתוך עצמם שאלות הקשורות במצב דומה.

     

    במאמר זה אנסה לענות על השאלה, מה מאפשר את הריפוי בתהליך שעוברת מיה.

    מודעות לתסמינים של הטראומה

    ילדים מגיבים לטראומה בתסמינים דומים מאוד לאלה המופיעים בתגובותיהם של מבוגרים. מדובר בחוויה של חודרנות, הימנעות וסף גירוי נמוך. החודרנות יכולה לבוא לידי ביטוי במחשבות רעות, כעס, חלומות הקרויים גם סיוטים, רגישות לרעשים, הימנעות מגירויים המזכירים את הטראומה וכן נטייה להתבודדות וסף גירוי נמוך. (טיאנו,2001).

    החודרנות באה לידי ביטוי בחלום המסויט החוזר על עצמו. הכעס של מיה בסיפור בא לידי ביטוי בכעס על האם. "אני כבר קמה.." מלמלה מנומנמת, מרגישה איך הכעס המוכר על אימא מציף אותה." (טפר, ע' 56).

    ההימנעות באה לידי ביטוי בהתבודדות ובחוסר רצון במגע עם בנים:

    "אני אוהבת להיות לבד"... "לא ייתכן שכולם נהנים מהיציאות האלה ורק אני סובלת, חשבה. אולי משהו לא בסדר איתי?" (שם, ע' 54).

    "'אני לא יודעת לרקוד"... "היא יודעת, היא פשוט אוהבת להגיד על כל דבר 'לא'". ( ע' 55).

    מיה, הגיבורה הראשית, אוספת את כל התסמינים כמו חלקי פאזל וממשיכה לשאול את השאלה 'מה קורה לי?' בנוסף, היא חווה חוויית הקאה שמשנה את הטיפול שלה בתסמינים.

     מודעות לכך שהגוף זוכר

    לא תמיד ברור אם כאב שאנו חשים מקורו בנפש או בגוף, לא תמיד אנו מבינים מה אנו אוגרים בגופנו, מה אנו מייחסים לו, מה אנו מפקידים אצלו. ניצה ירום מאירה בספרה "סיפורי גוף" (2010) את השפעות הגומלין בין הגוף לנפש ומתארת את הביטויים הגופניים של קשיים או קונפליקטים נפשיים. (ירום, 2010). כך לדוגמה, האדם שמרגיש צורך בהגנה, יכול לבטא את הצורך הפסיכולוגי של הנפש בביטוי גופני של השמנה. קושי פסיכולוגי עם גבולות יכול להתבטא בביטוי גופני בעור, שהוא הגבול הגופני-פיזי של האדם עם העולם. האדם לא בהכרח יהיה מודע לצורך או לקונפליקט העומד בבסיס הביטוי הגופני. כך הדבר אצל מיה, גיבורת הספר.

    מיה, מקיאה לנוכח אירוע המזכיר לה באופן חד גירוי קודם מתוך הטראומה המינית שעברה והגוף שלה מגיב לכך:

     "זוכרת איך משך אותה גידי לרחבת הריקודים במצוות עדן.  הוא לא נרתע מתנועותיה ההססניות..." "לאט לאט הפשירה והתחילה ליהנות" ..."היא רקדה משוחררת..."  "...כשגידי קירב אותה אליו לא הפסיקה לרקוד, עד שחשה פתאום בידיו אוחזות בישבנה ומצמידות את גופה לשלו בכוח, מבלי שתוכל להיחלץ. ראשה הסתחרר."... "בחילה תקפה אותה והיא הרגישה שעוד רגע תקיא" ..." עד  שלבסוף נפתחה אחת הדלתות בשירותי הבנות והיא נעלה עצמה בפנים, מנסה להקיא את הרגשת הגועל שתקפה אותה..." "לא הצליחה להיפטר ממראה המעוינים האדומים והירוקים שהסתחררו סביבה..." (טפר, ע' 64-66).

    "אולי אכלתי משהו לא טוב ומהקפיצות והסיבובים זה פשוט עלה לי וקיבלתי בחילה"."זה לא קשור לאוכל, ואת יודעת את זה", התעקשה עדן, "סבתא שלי הייתה אומרת שתגובות כאלה באות מבפנים, מדברים שקרו בעבר." ..."הגוף לא שוכח, באמת". (שם, ע' 72)

    ייתכן שניתן לייחס את הצורך בהקאה לצורך להקיא מתוכה את הטראומה שיושבת לה בבטן. כלומר הגוף, מבטא באופן פיזי את הצורך הפסיכולוגי להיפטר מהכאב, מההתנסות המבחילה.

    אחים וחברים עוזרים בהתמודדות עם טראומות ילדות

    בגיל ההתבגרות הנערים והנערות מקיימים קשרים חברתיים משמעותיים מאוד. בין הגורמים המסייעים להישרדות, ראוי להכיר בחשיבותם של אחים וחברים במהלך התמודדות עם טראומות בילדות. רבים הדגישו את חשיבות היחסים הקרובים עם אחים, אחיות וחברים קרובים. (פורמן, 1999).

    בספרה של טפר, רואים האח הבוגר, ניר, והחברה הטובה, עדן את מיה בחולשתה. הם תומכים בה ועדן אף מדרבנת אותה לחפש טיפול:

    ניר ,אחיה, שולח לה מסרון: "היי מימוש תזכרי שאת יפה, חכמה, טהורה וטובה. משוגע עלייך - ניר". (טפר, ע' 281).

    "עדן חיבקה אותה,"'מיה את רועדת, מה קרה?"... "את חייבת לדבר על זה עם מישהו מקצועי, יועצת או משהו כזה", אמרה לה עדן כשחזרו ביום ראשון מבית הספר (שם, ע' 68-69).

    "את מכירה אותי נכון? את יודעת שכשנראה לי שצריך לעשות משהו אני לא מוותרת. אז גם בעניין הזה לא תצליחי להיפטר ממני, אני אנדנד לך מחר וגם מחרתיים, וגם בעוד חודשיים ובעוד שנה - עד שתסכימי" ( שם, ע' 71).

     בניית קשר זוגי בריא

    הטראומה מלווה בחרדה. בעיות חרדה יכולות להופיע כחלק מהתפתחות רגילה או בעקבות אירוע טראומטי, למשל תקיפה על ידי אדם זר (עומר ולייבוביץ, 2007). אחד התהליכים החשובים בהשתחררות מחרדה הוא היכולת להיחשף לגירוי מעורר החרדה באופן מודרג, תומך ולא מגונן. התמיכה מיועדת לחיזוק ההתמודדות העצמאית של הילד. בתמיכה שני מרכיבים: א. קבלה והכלה של הסבל. ב. הובלה למצב שבו יכולת התפקוד תבוא לידי ביטוי (שם, 2007). כלומר, התמודדות הדרגתית עם קרבה גופנית ממקום בטוח יכולה ליצר החלמה. מיה עוברת מתגובה של בעתה, שבוטאה בחלקו הראשון של הספר לנוכח התנהגותו של גידי, לרצון לחוש ולחוות קרבה גופנית הדרגתית עם אופיר. הגוף, כפי שמציינת הפסיכולוגית ניצה ירום (ירום, 2010) משקף תסמינים של בעיה של הנפש. הגוף מתנהג את מה שהנפש לא משכילה להביא למודעות וליכולת להמשיג במילים. כאשר ברמה ההתנהגותית מיה תבנה קשר זוגי חדש, הכולל בתוכו תקשורת זוגית, קירבה פיזית והתנהגות מינית נורמטיבית, הגוף לא יתנהג יותר לפי תסמינים של בעיה פסיכולוגית. בנוסף, הצלחה ביצירת קשר זוגי חדש, היא למעשה בניית סיפור מועדף, נרטיב חדש ובריא. על פי חיים עומר ונחי אלון (1997) ניתן לראות דרך התגובות החדשות של הגוף את ההחלמה.

    מערכת היחסים הבריאה מתחילה מהתחייבות ללכת צעד צעד מהמקום התומך ולא מהמקום המגונן:

    "הם הלכו זה בצד זה בשתיקה, ומיה שמה לב שאופיר עוצר בעצמו ומנסה להתאים את צעדיו לשלה." (טפר, ע' 23).

    מערכת היחסים מתקדמת צעד צעד תוך העצמת היכולות של מיה:

    "כבר יצא לך לרכוב מאחור על קטנוע"? "אף פעם", ענתה והרגישה שהמתח מתחיל לטפס לה מהרגליים אל הבטן. ... "תעלי אחרת לא נוכל לזוז"..." לאט לאט חלפה הבהלה שהקפיאה אותה". (שם, ע'  143).

    במערכת היחסים הזו  קיימת קבלה של מיה כפי שהיא:

    "אולי היא נראית לך קטנה ועדינה, אבל היא תגדל ותתחזק... ואיזה פריחה נהדרת יש לה"... "כן,  היא בסדר, המימוזה הביישנית הזאת", קבע, "גם אם היא לא רוצה שייגעו בה... וגם את בסדר, מימו" ..."בעיני זה כינוי ממש מתאים לך, כי את ביישנית כמו המימוזה וגם... מקסימה כמוה". (שם, ע' 310).

    לבסוף, מתרחשת החלמה גופנית: מיה לא נרתעת ממגע: "זה אתה היית אז... בפורים?..." הצליחה ללחוש כששפתיו נחו על שלה ברכות, בעדינות. מתיקות אינסופית שטפה אותה ולא היה בה שום רצון להימלט" (שם,  ע' 311).

    שיחות עם מטפל

    היכולת לבנות סיפור היא המאפשרת לאדם להטמיע חוויות בעולמו. אובדן היכולת הזו היא הטראומה (עומר ואלון, 1997). האפשרות לתת שם לרגשות, מאפשרת לבנות סיפור אמפטי. המטפל מחפש הסבר ומשמעות להתנהגות המטופל. מחפש הגיון פנימי. האמת, לכאורה, שמגלה המטפל הופכת לאמת מרפאה ברגע שהמטופל יכול לקבל אותה בשלמות מבלי שיפגע הכבוד שהוא רוכש לעצמו. (עומר ואלון,1997).

     המטפלת דגנית, בסיפור, מאפשרת למיה להבין את חשיבות סיפור הסוד. מיה מתארת לדגנית חוויות בלתי מעובדות כפי שהן. חוויות אלה הן למעשה חלקי סיפור. דגנית ממשילה את החוויות החלקיות של הסיפור לפצע שתחתיו עדיין רוחשת דלקת. הסיפור מחולק לחלקים כמו הפצע לחלקיו- הדלקת, הגלד, הפגיעה בעור. כאשר כל החלקים יטופלו, יובנו כפצע אחד, כתהליך אחד ברור, כסיפור שלם, הגוף יוכל להילחם בו, לקבל אותו ולצמח עליו גלד שאכן יביא לריפוי. "סוד הוא כמו שריטה עמוקה שהגלידה בלי להירפא, מבחוץ נראה כאילו העור התאחה, אבל מתחת בוערת דלקת ואם לא יטפלו בה הפצע יפתח מחדש", אומרת דגנית (טפר, ע' 140).

    דגנית המטפלת מביאה את מיה לספר את הסוד, ואז בתהליך עדין, צעד צעד, מיה מספרת ונחשפת לא רק לסיפור אלא גם למגוון הרגשות שהוא מעורר בה.

    "אפילו עכשיו," המשיכה בלחישה וסקרה במבט חרד את האנשים שישבו מאחוריה, "אני מרגישה שאסור לי לדבר. אסור לי לגלות.  כי אם אספר יקרה לי משהו נורא". דגנית המטפלת אומרת למיה: "את יודעת שעכשיו הוא לא יכול לפגוע בך. זה קרה וזה עבר! את חייבת להאמין שאין לו יותר שליטה עלייך" (שם, ע' 137)." אני לא יכולה לסלוח לעצמי שעשיתי מה שהוא אמר לי. שהלכתי אחריו בלי להוציא הגה". (שם, ע' 138).

    "תקשיבי לי מיה"... "תוציאי לך מהראש שאת אשמה. את נקייה. הנשמה שלך נקייה וטהורה וגם הגוף שלך נקי וטהור". אין בך שום אשמה." (שם, ע' 139). "תני לרגשות השליליים האלה לעלות", יעצה לה דגנית בפגישתן האחרונה, כשתיארה איך הכעס חונק את גרונה". ..."מותר לך לכעוס", הנהנה לעברה,  ואל תדאגי, הקשר שלך עם אימך עמוק וחזק מספיק. אני בטוחה שתוכלי להתמודד עם הכעסים עליה. (שם, ע' 196).

     

    בתהליך הטיפולי משתחררת מיה מהכעסים על אמה ומסוגלת להבין את הקושי להכיר בפגיעה מינית בתוך המשפחה, בצד הצורך שלה לזכות להגנה מצד אמה. "אף אדם מהישוב לא מעלה על דעתו שמישהו במשפחה שלו מנצל מינית ילדים קטנים, בוודאי לא בן או בת משפחה", אמרה דגנית בטון מפוכח." (שם, ע' 196).

     

    לאחר שמיה מצליחה לספר לעצמה את הסיפור האמפטי בעזרת המטפלת, ולעבד את הרגשות שהוא מעורר, היא פנויה לספר את הסוד לחברי המשפחה ולהתמודד עם ההשלכות של הסיפור. התמיכה של חברי המשפחה והאמון שנתנו בה, תרמו גם הם להצלחת הטיפול.

     

    לסיכום,

    טראומות על רקע מיני בילדים נפוצות כנראה יותר ממה שידוע לנו כיום. הטיפול במקרים של טראומות בילדים, עולה מידי שנה במאות אחוזים. חשיבות כתיבת הספר "מה שהסתרתי בבטן" הוא ביצירת סיפור מועדף של התמודדות, לבני נוער המפחדים לספר את סיפורם, אולי אפילו לעצמם. הסיפור נועד לא רק למי שעבר בעצמו חוויה כזו, אלא לכולם – למי שיכול להיות חבר או בן משפחה של מי שעבר את החוויה. ניצול מיני יכול לקרות לכל אחד, בכל גיל, וחשוב שנבין את החשיבות להטות אוזן לאנשים שסביבנו ולשאול ולא להניח אם נראה לנו שמישהו נמצא במצוקה. את הספר כדאי להציג לבני נוער החל מגיל חטיבת הביניים, ולהמליץ עליו כספר העוסק בפגיעה מינית כדי שבני הנוער יוכלו לבחור אם להיכנס לזירה הזו או לא. הצגת השלבים בריפוי עשויה לתת תקווה ואומץ לפעולה גם לאנשי חינוך, למטפלים ולהורים הנמצאים במרווח שבין החובה לדווח ולטפל לבין הנטייה הטבעית להדחיק ולהכחיש.

     

    *איילת הלר

    בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובייעוץ חינוכי מאוניברסיטת ת"א, בעלת תואר שני בהתפתחות הילד באוניברסיטת בר-אילן ובוגרת התכנית הישראלית לפסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית. מלווה כעשר שנים ילדים והורים במצבי משבר הבאים לידי ביטוי במסגרת החינוכית ובבית. שותפה בכתיבת תכניות לימודים במסגרת "מבט" ("בשביל המוצרים", "נושמים לרווחה", "עם היד על הדופק" בהוצאת "רמות") ובמסגרת "לצאת מהריבוע" ("איך לא חשבנו על זה?" בהוצאת משרד החינוך).

    חיברה בשיתוף עם יפעת לביא את הספר "גם דגים דוהים", הוצאה עצמית, אוגוסט 2009.

     

    ביבליוגרפיה

    1. אפטר, א. הטב, י. ויצמן, א. טיאנו, ש. (2001) פסיכיאטריה של הילד והמתבגר. ת"א: דיונון.
    2. ירום ,נ. (2010) סיפורי גוף. ת"א: מודן.
    3. עומר, ח. אלון, נ. (1997) מעשה הסיפור הטיפולי. ת"א: מודן.
    4. עומר, ח. לייבוביץ, א. (2007) פחדים של ילדים. ירושלים: ספרים.
    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/9/11 22:42:

      צטט: עמנב 2011-09-17 00:31:26

      תודה על השיתוף בתחום המקצועי שלך, איילת. כל טוב, עמוס.

      כל טוב אף לך ושנה טובה

        21/9/11 22:42:

      צטט: שוש חזן גרינברג 2011-09-14 13:32:26

      נושא כאוב וכואב, גם לנפגע וגם לסביבתו. כל מה שאפשר לעשות כדי לעזור זו ברכה.

      אני מסכימה איתך

        17/9/11 00:31:
      תודה על השיתוף בתחום המקצועי שלך, איילת. כל טוב, עמוס.
      נושא כאוב וכואב, גם לנפגע וגם לסביבתו. כל מה שאפשר לעשות כדי לעזור זו ברכה.
        10/9/11 20:33:

      צטט: כִּשְׁ-רוֹנִית 2011-09-10 20:00:44

      כל מה שנוגע בהתעללות בילדים קרוב אלי וחשוב לי. מצדיעה לך על המאמר.

      תודה.אני מצדיעה לסופרת יונה טפר שהעזה לכתוב את הספר

        10/9/11 20:00:
      כל מה שנוגע בהתעללות בילדים קרוב אלי וחשוב לי. מצדיעה לך על המאמר.
        10/9/11 17:17:

      צטט: לימור ברנע 2011-09-10 16:35:10

      הנושא כל כך כואב ומחריד אותי...פגיעה מינית בילדים חסרי הגנה וישע. תודה שהבאת מאמר חשוב זה וכל הכבוד לך על עיסוקך החשוב! שאלה- האם יש גם עלייה במיקרים ואירועים כאלו של פגיעה מינית בילדים, או שיש עלייה בדיווח ובפניות לטיפול?

       

      לא יודעת לאמר לך. אני מכירה את הנתונים על עלייה מתמדת בדיווח ומייחסת את זה למודעות לחוק חובת הדיווח, למודעות שיש היום ולכך שהקורבן היום הוא לא נאשם במרבית המקרים כפתיין.

        10/9/11 16:35:
      הנושא כל כך כואב ומחריד אותי...פגיעה מינית בילדים חסרי הגנה וישע. תודה שהבאת מאמר חשוב זה וכל הכבוד לך על עיסוקך החשוב! שאלה- האם יש גם עלייה במיקרים ואירועים כאלו של פגיעה מינית בילדים, או שיש עלייה בדיווח ובפניות לטיפול?

      ארכיון

      פרופיל

      איילת הלר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין