יצאנו לטיול. כמה פסיעות והכפר הקטן שלנו מאחורינו -

ולפנינו משתרע חבל פנדס השופע, בין הים התיכון

לבין הפירינאים - ארץ זבת חלב ודבש, תאנה ורימון,

ארץ כשלנו עם גשמי ברכה, בארות ומסורת כפרית מלבבת.

השקיעה מדגישה את הירוק הדשן של הגפנים הצעירות מאופק עד אופק.

ועלי הכסף של הזיתים מרשרשים בהרמוניה שצובעת את צעדינו.

מעבר לעיקול חווה בת מאות שנים, שעון שמש על הקיר החיצוני וחיים שוקקים בחצר.

בין ביתני האבן, אבני הריחיים והשוקת - קולות של נעירה וצניפה, קירקור וגיעגוע,

נביחה ויללות, אמא אווזה מובילה את אפרוחיה, והסוסים מרחחים אותנו בעדינות.

טווס פורש את זנבו ותרנגול הודו מודיע על קיומו ושניהם מתעלמים מהחתול

שמתחכך כנגד מחרשה שאצלינו היתה מקבלת בימת כבוד במוזיאון הארץ.

אבן הריחיים מרתקת אותי וברור לי שאבן עגולה מחורצת היסטוריה וסיפורים -

תשמש למיצב שלי שיא דרמתי שיימקד את היצירה לעל זמן ועל מקום,

בדיוק כפי שאני מרגישה כאן, כשפפי טורח להאכיל את כל החיות, גדולות כקטנות.

בעשר בלילה אנחנו חוזרים בשביל המתפתל בין עצי האלון לבין האורנים הגבוהים,

ואני לוכדת את הירח שמשחק עם עשב השדה עמוס השבלולים, בתוך שמיים רחבים

שגונם הכהה יכול היה לשמש רקע לסרט או מחזה, שאיש האפקטים אירגן בהקפדה.

בקסמרלס שבכפר יורנס אני שבה להרהר במיצב שעלי להכין. מנסה לבטא

את הרגש שניעור בי בחווה עם אילוצים טכניים של הפקה ועם תקציב צנוע.

גשם מקיש על חלוני, ברקים מסנוורים את עיני ורעמים מרעידים את הבית,

כשפאו מארגן במטבח ארוחה לילית וליאה העדינה מתבלת ובוחשת במסירות.

עוד שבוע התערוכה וכבר התפרסמה בעיתון הכתבה הראשונה והפליירים הודפסו!