עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    רופא בקשמיר

    14 תגובות   יום שבת, 23/7/11, 17:06

    רופא בקשמיר

     

    שטויות רבות עשיתי בטיול, ולא תמיד למדתי מן הניסיון. לצורך טיולים המצריכים נעליים, היו אתי בארגז הימאים הנעליים הצבאיות שלי, אך תרמילי היה קטן, והנעליים כבדות, על כן הן חזרו לישראל מבלי שנעלתי אותן אפילו פעם אחת! השטות הגדולה יותר הייתה שהלכתי למקומות שהייתי חייב לנעול בהם נעליים, והעדרן העמיד אותי בסכנה בריאותית. דוגמה אחת היא ביקוריי בעמקים המפורסמים של קשמיר – גולמארג וסונמארג.

    לעמק גולמארג כלל לא הגעתי. הדרך הייתה חסומה בהררי שלג. ממשלת הודו פעלה נמרצות על מנת לפנות את הדרך, משום קרבתה לגבול טיבט, שהייתה בשליטה סינית. היה חשש שסין תנצל את חסימת הדרכים ותנגוס בטריטוריה שבידי הודו. גובה השלג משני צדי קטע הדרך שפונה הגיע לארבעה-חמישה מטרים להערכתי, והציוד המכני הכבד המשיך לכרסם את השלג ולהעיפו לצדדים.

    הגעתי עד סוף הקטע שנפרץ, ולפני השתרעו שטחי לובן אין-סופיים, שכף רגל עדיין לא התוותה עליהם "שביל" שמוביל לעמק גולמארג. שני איכרים קשמירים, נמוכי קומה ורחבי כתפיים, נושאי משא של גבעולי תירס להסקה על גבותיהם, התנדבו להורות לי את הדרך לעמק. שמחתי והודיתי על נכונותם, והתחלנו ללכת בשלג הבתול. לקשמירים היו מגפיים גבוהים, בעלי סוליות רחבות שחילקו את משקל גופם, ומנעו את שקיעתם בשלג העמוק. אני לעומת זאת נעלתי כהרגלי סנדלי אצבע, שנקראו בלשון העם "סנדלי אילת".

    ''

    תוך זמן קצר התברר לי שעבורי ההליכה בשלג היא בלתי אפשרית. השתדלתי ללכת בעקבות מלוויי הקשמירים, אך בכל צעד שקעתי כמה סנטימטרים בשלג, ועד מהרה הבנתי שזו הליכה חסרת תוחלת. הרגליים התעייפו וסבלו מן הקור, וחזרתי על עקבותיי.

    בעמק סונמארג חוויתי חוויה דומה, ובכל זאת שונה. גם לעמק סונמארג עברה הדרך בשלג, אך היא נכבשה ברגלי אנשים ופרדות ויכולתי לצעוד בה. מזג האוויר היה נאה, והשמש זרחה, אולם ככל שטיפסתי גבוה יותר, השמש הוסתרה על ידי העצים, ולבסוף נעלמה לחלוטין בענן שכיסה את היער ואת הדרך.

    אנשים שירדו בדרך מולי, ראו את רגליי היחפות בסנדלים, והזהירו אותי מפני הסכנות שבקפיאת הרגליים. נותר לי עוד מרחק לא עד הבתים הראשונים בעמק, והחלטתי שאני ממשיך עד אליהם, ושם אטפל ברגליים.

    הגעתי. משני צדי הדרך, בין עצי המחט הגבוהים, היו בתים עם גגות משופעים, "קבורים" עד גובה חלונותיהם בשלג. מכל בית נפרץ שביל אל הדרך, ומארובתם של כל הבתים היתמר עשן ההסקה. דפקתי על דלת הבית הראשון מימין לדרך, ואת הדלת פתחה לי אישה בשנות הארבעים לחייה – ואולי הייתה צעירה יותר, ורק החיים הקשים הזקינו אותה בטרם עת. באנגלית ובסימני ידיים הבהרתי שרגליי קפואות, והאישה מיד הבינה. היא הצביעה על כסא, פרקתי את התרמיל מכתפיי ותיישבתי. האישה הזריזה הלכה למטבח והביאה קערה גדולה ממתכת, שלתוכה יצקה מים רותחים. נחרדתי מהמחשבה לטבול את רגליי במים רותחים, אך בתנועות ידיים מלוות בדיבור בקשמירית, הורתה לי האישה להרים את רגליי ולהשאירן באדים שעלו מן הקערה. לאט, לאט, הרגשתי כיצד הרגליים חדלות להיות קפואות ואני מקבל בהן מחדש את התחושה.

    בשלב זה הביאה האישה שרפרף שעליו הנחתי את כפות רגליי, ובמיומנות רבה היא עיסתה אותן, וכבר לא ידעתי אם נעשו אדומות מן האדים, או מן העיסוי. כל אותה עת עמד בנה הקטן, שנראה לי בן ארבע, בערך, וצפה בשתיקה באורח הזר והמוזר, ובפעלתנותה של אמו.

    כשהייתה מרוצה ממעשה ידיה כיבדה אותי בעלת הבית בכוס תה והמשיכה לפטפט אתי בקשמירית, מבלי שהבנתי אף מילה. אני מאמין שהזהירה אותי לא לעשות עוד שטויות. הודיתי לה בהינדי, ונתתי לילד מעטפה עם בולי ישראל, ונפרדתי לשלום.

    חזרתי לדרך מתפעל מהכנסת האורחים המופלאה של בני קשמיר.

    בכיכר הכפר שכרתי פרד וירדנו בשיירה בעצלתיים, אל מישור קשמיר. השמש זרחה והרגשתי שחזרתי שוב לציביליזציה. בשל האזהרות על הנזק הבריאותי שעלול להיגרם לי בגלל קפיאת כפות הרגליים, החלטתי לחפש מרפאה ולהיוועץ ברופא, ואנשים הפנו אותי אל מרפאה במחנה צבאי סמוך.

    נכנסתי למחנה מבלי שנעצרתי בשער, ופניתי אל המרפאה. לא היו פציינטים במרפאה ואת פניי קידם הרופא. הוא לבש מדי חאקי, ומעליהם חלוק לבן פתוח, שהסתיר את דרגותיו. מכיסו הימני של החלוק בצבץ מסכת (סטטוסקופ), שנסך בי ביטחון שאני נמצא בידיים טובות.

    "שלום", אמרתי באנגלית.

    "שלום לך, במה אני יכול לעזור לך?"

    "עליתי בסנדלים האלה לעמק למעלה והזהירו אותי שאני עלול להינזק מבחינה בריאותית".

    "נכון, נכון. בוא נבדוק את הרגליים".

    הרופא הושיב אותי על כיסא וקרב אלי מתקן שהכרתי עוד מן המרפאה בבנימינה – מין עמוד מתכת שבראשו חצי סהר, שעליו מניחים את הרגל – מרפאה לכל דבר ועניין.

    בעודו בודק את רגליי שאל אותי הרופא

    "מהיכן אתה?"

    "מירושלים, ישראל"

    "מישראל???" קפץ הרופא מכסאו. "זו המדינה שאני מעריץ".

    לתגובה כזאת לא ציפיתי. מרבית תושבי קשמיר הם מוסלמים, וכזה היה גם הרופא. היה צפוי שכמוסלמי יפתח הזדהות עם הערבים וטינה כנגד ישראל, אולם הוא, כאיש משכיל ומבין, פיתח הערצה למפעל הגדול של הקמת המדינה, ולהישגיה הכלכליים והצבאיים.

    הוא ניגש אל שולחנו, ושלף מן המגרה העליונה ערימת חוברות של כתבי העת "טיים" ו"לייף". על שער אחת החוברות הייתה תמונה של משה דיין, לאחר הניצחון ב"מבצע סיני". בכל החוברות הראה לי הרופא מאמרים שנכתבו על ישראל.

    הרופא הרגיע אותי שלא נגרם כל נזק לרגליי, אך הזהיר אותי לבל אחזור על השטות המסוכנת. שוחחנו עוד כחצי שעה תוך שתיית תה ונפרדנו לשלום.

    במוחי חלף הפסוק מתהילים קט"ז, 6 – "שומר פתאים ה'....", שעוד ישוב להדהד במוחי בשטויות המסוכנות הבאות שאני עתיד לעשות. 

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/7/11 23:39:
      תודה רבה רונית. שמח שאת נהנית לקרוא. שבת שלום, עמוס.
        29/7/11 23:29:
      כיף לקרוא את החוויות שלך, תמיד.
        28/7/11 23:31:

      צטט: דנה.גל 2011-07-28 20:21:44

      סיפור יפה על נוף יפה ואנשים יפים בו... תודה.

      תודה רבה לך, דנה.

       

        28/7/11 20:21:
      סיפור יפה על נוף יפה ואנשים יפים בו... תודה.
        24/7/11 15:09:

      צטט: בניp 2011-07-24 14:06:51

      שטות שבאמצעותה זכית הן הכנסת אורחים קשמירית והן במפגש עם רופא מוסלמי אוהד ישראל, שטות שהיה שווה לעשות בהיותה מקדמת בבירור צמיחה אישית.

       

      נכון בני, אך זה בדיעבד.

      באותה מידה הייתי עלול לאבד בהו, או את כל כף הגל, ואולי אפילו את שתיהן.

      כמו שכתבתי - "שומר פתאים השם.."

      שבוע טוב, עמוס.

        24/7/11 14:06:
      שטות שבאמצעותה זכית הן הכנסת אורחים קשמירית והן במפגש עם רופא מוסלמי אוהד ישראל, שטות שהיה שווה לעשות בהיותה מקדמת בבירור צמיחה אישית.
        24/7/11 10:25:

      צטט: פרמינה דאסה 2011-07-24 10:10:15

      הזכרת לי את המרפאה בגדרה, לפני שלושים שנה .....:-)

      תודה, טלי.
      לבני מושבות יש זיכרונות משותפים.
      שבוע טוב, עמוס.
        24/7/11 10:10:
      הזכרת לי את המרפאה בגדרה, לפני שלושים שנה .....:-)
        24/7/11 06:36:

      צטט: sherry refael 2011-07-24 00:22:14

      אם לא עשינו שטויות כשהיינו צעירים אז מתי? *שרי

      תודה רבה, שרי.
      נראה לי שממשיכים לעשות "שטויות" כל החיים. בכלל לא הייתי מודע למידת הסכנה שבדברים והשיקולים שלי היו לגמרי שגויים. מזלי שיצאתי בשלום מ"השטויות".
      שבוע טוב, עמוס.

       

        24/7/11 00:22:
      אם לא עשינו שטויות כשהיינו צעירים אז מתי? *שרי
        23/7/11 19:54:

      צטט: שיווה 2011-07-23 18:57:06

      מעניין מאד עמוס...

      מדמה אותך בדרך :)

      לעתים משטויות צומחות החוויות הכי שוות... מנסיון :)

      וככה דרך אגב, למשפחה המארחת מגיע כמה רופים לרפואה..

      מה בדיוק יעשה ילד רעב במעטפה עם בולים...

      (לא חולקו כוכבים היום)

       

      תודה, ריקי.

      כסף רב לא היה לי, אך בולים לקחתי מהארץצוחק

      חוץ מזה, היום הילדים מבקשים "PEN", זה לא כי הם סופרים, הם מוכרים, וגם משפחת הילד הייתה יכולה למכור, אם לא לשמור למזכרת.

      ומי יודע, אולי היום באותו בית בסונמארג, מתגורר אספן בולים?

      שבוע טוב, עמוס.

        23/7/11 19:50:

      צטט: Lola Bar 2011-07-23 18:30:25

      יפה ומסקרן הסיפור. שלג וסנדלים תנכיים לא הולך ביחד. ככה זה כשאנו צעירים, חושבים שיודעים הכל ועושים שטויות. למזלך שפגשת את אותה אישה שהצילה את חייך.

      תודה, לולה.
      אכן הרגשתי אסיר תודה לה על הטיפול.
      שבוע טוב, עמוס.

       

        23/7/11 18:57:

      מעניין מאד עמוס...

      מדמה אותך בדרך :)

      לעתים משטויות צומחות החוויות הכי שוות... מנסיון :)

      וככה דרך אגב, למשפחה המארחת מגיע כמה רופים לרפואה..

      מה בדיוק יעשה ילד רעב במעטפה עם בולים...

      (לא חולקו כוכבים היום)

        23/7/11 18:30:
      יפה ומסקרן הסיפור. שלג וסנדלים תנכיים לא הולך ביחד. ככה זה כשאנו צעירים, חושבים שיודעים הכל ועושים שטויות. למזלך שפגשת את אותה אישה שהצילה את חייך.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין