מחאה זו מילה מורכבת עד כדי כך שהיא יכולה לגרום לשמחה, לאושר ואולי להתרגשות.

תל אביב, שד' רוטשילד, ערב שבת בחצות, החלטתי לבקר את אנשי מחאת האוהלים ולחוות את הסבל, לטעום מהרגישות ולהתחבר לאנשים שנלחמים בשביל כולנו.

מרחוק המאהל נראה כמו מחנה צבאי שמותר לבקר בו רק בימי עצמאות- אלפים עוברים בין האוהלים, מצלמים, מצביעים קוראים את השלטים על העצים ומחייכים.

מחאה היא גם סוג של קוד שמנסים לפצח , הקוד התחיל ממספר אוהלים מצומצם לפני שבוע והתפשט לממדים עצומים שגרמו אפילו להומלסים המקומיים לחפש לעצמם מקום שקט יותר על ספסלים ברחוב אחר, בתחילת המאהל חבורות נערים יושבים במעגל עם נרגילה, בירה וגיטרה. אווירת קיבוץ מקום המדינה, רק שבמקום אהבה לארץ קיימת בהם שנאה , שנאה שגורמת לשיר שירים של משינה, ביטלס ושלמה ארצי , שנאה שגורמת להם לשמוח ולרקוד במעגלים , שנאה למדינה שעכשיו אנחנו יורקים לתוכה את המים המזוהמים ששתינו ממנה במשך הרבה שנים.

אין פה עמדת שמירה ואין פה מפקדים , צבא האוהלים נראה רחוק מלהיות צבא הגנה למדינה, החופש שולט פה כמעט בכל מקום, קיים אצל כולם הרצון להיות חלק מהמהפכה, אפילו אם אתה רק ילד שיצא לחופשת הקיץ ומשעמם לו בבית או אב שדואג לעתיד ילדיו והגיע עם פיצוחים וצידנית, הרצון להיות חלק ממהפכה הוא לפעמים לקחת דרבוקה ולתופף, לצאת במחולות בעיר ולשיר שיר ציוני שמזכיר את פעם, את הימים בהם התמימות גברה על השחיתות.

אז למי מסמסים במחאת האוהלים? מבחוץ זאת נראית תכנית ריאלטי הכי טובה שיצר הציבור בארץ שבסופה אולי יהיו לנו זוכים, תכנית מלאה במשימות שרק עכשיו מתחילות להתגבש בעזרת שירה אדירה וחברותא , זה עניין של זמן עד שהמנגלים כאן יובערו וימכרו לנו ספריי קצף ותפוחים מתוקים, זה עניין של זמן עד שהזמרים המזרחיים יבואו מלה לה לנד לשיר פה או שערוץ 24 יקים אולפן שקוף ויכניס לתוכו את אבי ביטר שיקלל את האשכנזים ללא סיבה.

אין ספק שיש כאן התחלה של שינוי. במדינות ערביות כבר מזמן היו יורים אחד בשני, מגרשים את העומדים בראש ויוצאים בצהלולים ברחובות העיר. סבל אין כאן, אנחנו מעדיפים לפתוח שולחן, לפרוס עליו מפה לבנה עם חומוס וסלטים וליהנות מהחוויה הסוציאלית החדשה שנוצרה.

אצלנו, הישראלים, המחאה נראית לפעמים כמו מחנה קיץ זמני , שאולי ה"חופש" והאחדות שנרקמת יותר ויותר, במעגלים, בריקודים ובמוסיקה תוביל לקצת תוצאות שכולנו רוצים.