עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    אין זמן כזה- "אחר כך"-קליוסטרו

    .............
    ניסיון חיי לימד אותי שהמשפט -
    \"אין זמן כזה אחר כך\" נכון ביסודו
    אבל מוטעה במציאות.
    כמי שנגוע ב 'דלקת כרונית בהווה',
    קרי:
    תולה מהר את הכביסה כדי לסיים,
    ולא תולה אותה אחד אחד ונהנה מכל אטב...
    (או כפי שהמתחכמים יגידו לא קונה מייבש כביסה)
    גיליתי שכאן במחשב יש זמן כזה אחר כך,
    שזה עכשיו.

    עדכון מהמרפסת:
    עכשיו תליתי כביסה, אחד אחד
    כיף כזה כבר ממזמן לא היה לי.

    ארכיון

    0

    לגמנו צוף משמיים, והיא אמרה לי "תברח"

    10 תגובות   יום רביעי, 21/11/07, 14:20

    הסתכנתי, לא יכולתי לוותר על האפשרות שאפקשש את ההזדמנות שההוא מוריד עלינו צוף, זה היה מתוק וטעים כמו פעם. כשהיא נשכבה על ברכיי ניערתי את הענף וזלגו ממנו טיפות קטנות ושקופות על שפתיה. מה, לא נטעם?

     

     

    שני דברים קרו שהסעירו אותי, כל כך הסעירו, עד כדי אובדן תחושת הזמן. לדבר הראשון אני קורא "צוף משמים". כן, זה שם התקופה.

     

     

    זה מתחיל כשאתה נתקל בצוף שיורד עליך מלמעלה, אמיתי, מתקתק, מהסוג שכל כך נדיר לפגוש. צוף כזה פגשתי רק בתור ילד, ינקנו אותו בשקיקה את הצוף של הפרחים האדומים, הכי טעים שבעולם (מצטער, לא זוכר איך קוראים לשיח הזה שמעטר כל כך הרבה כניסות בתים בתל אביב של פעם).

     

    את הדבר השני חוויתי כמה ימים לפני שהחל לרדת הצוף מהשמים. זה קרה ברגע אחד, שהצלחתי לשמוע אותה מתקרבת.

     

    יצא שבאתי להופעה של להקה נפלאה, שפותחת את הלב, חוגגת איתך את החיים, את ההווה. הייתי במסיבה. פתאום, תוך כדי המוזיקה שהגיעה אלי בקול רם, מזיזה את גופי עד כדי ריקוד, נעצרתי, מתחתי את גווי, התמתחתי, וכמו כלב ציד הטתי את ראשי, הקשבתי, בדריכות, למרחוק, הכי רחוק שאפשר לשמוע.

     

    היא מגיעה.

     

    לא, היא עוד לא נכנסה לי לשדה הראייה, לא יכולתי לראות אותה בעיניים או אפילו בעיניים עצומות, רק להרגיש את נוכחותה, הרגשתי שהיא מתקרבת, כאילו נחתה פתאום מכוכב אחר, ומתקדמת אלי במהירות, ידעתי שעלי להיות קשוב במיוחד וערני, לא עשיתי שם דבר מיוחד, רק הקשבתי מסביב. כשהיא תגיע אדע שזאת היא, אזהה.

     

    ואז, דווקא בווירטואלי היא מצאה אותי, מין אתר חברתי כזה שאפשר לראות בו את המגיבים, יש להם פנים. היא דווקא היתה מוסתרת, הראתה את הגב. במשך יומיים היא הגיבה לי במילים בכל מיני מקומות.

     

    בהתחלה הרגשתי מאויים, מה היא רוצה, המסתתרת הזאת? יורה מילים ופוגעת בול. אחר כך היא תודה שסומנתי כמטרה ברורה, לפחות ל'דפדוף".

     

    "דפדוף" היא אמירה נשית חדשה. הן אומרות "זיינתי אותו ודפדפתי" (הלאה). מסתבר שמה שהיה ידוע ולא נאמר הוא נכון.

     

    בכל הקשור לשיחות על זיונים, נשים הן האלופות. דיבור ישיר, גסויות עסיסיות, רכות ויצירתיות, הכי טוב שיש. זה לא סתם לרוץ ולספר לחברה, זאת חגיגה שלמה של תשוקות ורגשות, תענוג אמיתי. מחכה כבר לרגע שאוכל להקשיב באמת לשיח בנות, מבלי שהן תראנה אותי.

     

    היא שלחה לי מסר שהיא הולכת להסתובב בשבילי בתמונה בווירטואלי, שאניח הכל ואבוא, עכשיו.

     

    הנחתי הכל ובאתי. מאותו רגע זה התחיל.

     

    אם היו אומרים לך שהמונה ליזה תחייך אליך ברגע אחד, רק אליך, לא היית נעמד נרגש ממולה?

     

    היה משהו עם תחושה של ליקוי מאורות, תחושת חגיגה אמיתית. נדרכתי.

     

    היא הלמה בי מכה ניצחת, ישירות למפתח הלב

     

    כבר ראיתי הרבה בווירטואלי (יש שיגידו יותר מדי), אבל כזה עוד לא ראיתי. לא מדובר בשידור וידאו ברשת, אלא דווקא בתמונת סטילס שמקפיאה רגע, שמסתובבת אליך ברגע אחר. ואז כמו בקסם, הדמות שהיתה עם הגב הסתובבה לרגע, מישירה מבט, הלמה בי מכה ניצחת, ישירות למפתח הלב.

     

    למרות ההלם, הצלחתי לעשות קליק ימני עם העכבר ולשמור את התמונה. היתה לי הרגשה שהיא תסתובב בחזרה. היא באמת הסתובבה בחזרה, חזרה להסתתר.

     

    היא סירבה לנהל את הקשר בווירטואלי, התעייפה במהירות, אחרי מייל אחד וביקשה שאתקשר.

     

    יש לה קול שכל אחד היה רוצה לשמוע, מספיק נמוך ומלטף, מספיק רך ואוהב, ומספיק ברור, גם לעצמו. קבענו להיפגש למחרת. מאותו רגע החל הצוף לרדת מהשמיים כדי להגיע בזמן לפגוש אותנו.

    ישבנו על ספסל, ישיבה מעורבבת זו בזאת, למרות שנפגשנו כמה דקות קודם לכן, התקרבנו במהירות, התערבבנו, נגענו כאילו שאנחנו מכירים, הצלחנו לנוח, חבוקים.

     

    פתאום הרגשתי טיפה על קצה האצבע. הרמתי את הראש, ומעלי ראיתי שיח של הפרחים האלה האדומים שהיינו מוצצים בילדותנו. מעטים יודעים אבל יש בהם דבש, כזאת מתיקות.

     

    העזתי לטעום, למורת רוחה. היא צחקה ואמרה "ואם זה של ציפור?". הסתכנתי, לא יכולתי לוותר על האפשרות שאפקשש את ההזדמנות שההוא שבשמיים מוריד עלינו צוף, זה היה מתוק וטעים כמו פעם. אחר כך, כשהיא נשכבה בתוך ברכיי, ניערתי את הענף וזלגו ממנו טיפות על שפתיה, טיפות קטנות ושקופות, טעמנו. צוף משמיים.

     

    אני מסתובב לפעמים בעולם עם תחושה שהוא שולח אלי חיוכים בכל מיני צורות, לפעמים אנשים. קרה כבר שענף ליטף אותי. כן, ענף. אתה שוכב מתחת לעץ ומרגיש שמלטפים אותך. אני קודם כל קופץ בבהלה, ואז רואה את הפלא הזה, ענף מלטף אותך.

     

    היא התקשרה לבטל, חצי שעה קודם, אמרה שהיא לא עומדת במתח, היא חוששת. שעה קודם היא התקשרה לוודא שזה לא דייט רומנטי. שאלתי אותה מה להביא, אם זה לא דייט רומנטי? אז אולי צריך משהו אחר להביא, עבודה, חומר קריאה ודיון. היא חייכה מבלי להבין עוד למה.

     

    אחר כך היו ההתלבטויות, איפה ניפגש. בהתחלה היא הזמינה אותי אליה, אחר כך התקשרה שבשום אופן לא, רק לא אליה. היא הספיקה במהלך האחר הצהריים להיות במחזור, לשאול את השאלות הכי מרגשות, להיבהל, לחזור ולהציע בתי קפה בסביבה, שוב לבטל, כל הזמן לתהות בקול, ואני, אני חייכתי, בשקט.

     

    יודע שאצטרך להכיל את כולם, את כל אלו שהיו

     

    אחר כך הבנתי שהיא לא מדברת אלי בעצם, היא סוגרת חשבון "איתו". לא יודע מי הוא היה (בינתיים), אבל יודע שאצטרך להכיל את כולם, את כל אלו שהיו.

     

    מייד בשיחה הראשונה היא הצהירה בקול שהיא יודעת שהיו לי חיים לפניה, שהיא מקווה שיש לי חיים עכשיו, וש"דיר באלאק" אם אני בונה עליה שתושיע אותי או תייצר לי סיבה לחיות; היא רוצה אותי מלא במלואי.

     

    הסתובבנו ברחובות, במזג אוויר מופלא, הלכנו בשכונת ילדותי, שם היא גרה, כאורחת. התחלנו בגן הציבורי, לשם שאפתי כילד, לחבורה, לחברים, שם עישנו סיגריות בהיחבא, שם התמזמזנו בסוד. מהגן ההוא יצאנו יחד, חבוקים, היא ואני, והתחלנו לצעוד לשום כיוון בלי שום מטרה.

     

    בדרך פגשנו מלאך (יש בתל אביב בית אחד ברחוב ארבע ארצות שיש בו פסל של מלאך בגינה), צעדנו לכיוון הים, ואז נעצרנו מול דלת כניסה של בית. מראה ענקית שהביאה את ההשתקפות של שנינו, שני זרים חבוקים.

     

    זה היה שם בבירור, שנינו היינו בהשתקפות ההיא, במלוא הדרנו, עמדנו בשקט הלומים, לא מבינים, רק מרגישים ומתרגשים. זה היה בדיוק מהסוג של התמונות שנחרתות לנצח.

     

    הגענו עד תחילת הזכרונות שלי

     

    הגענו הכי רחוק בזמן, לפחות שלי, לתחילת הזכרונות שלי כילדון בן שלוש. אין לי זכרונות מוקדמים יותר, מאשר הגן של שולה, לשם הלכתי בכל בוקר בילדות המוקדמת שלי, ובדיוק שם עמדנו מחובקים, ללא מילה.

     

    אחרי שעה במכונית, היא לא מוכנה להיפרד, הולכת חוזרת עם מברשת שיניים, באה לישון, לא מוכנה לעזוב, מה פתאום שנפסיק את החגיגה הזאת? הרגשתי שהיא צודקת, לא יכולתי לשאת את המחשבה, שהיא תלך. היא רק הגיעה.

     

    באותו הלילה איבדתי את "בתולי החושניות שלי". את כל השאר השארתי קודם, בעברי. היא לימדה אותי לנשק, פשוט הסיטה את השפם שלי באצבעותיה וגילתה את השפתיים, חשפה אותן לאט לאט. הייתי בטוח שאני אלוף המנשקים. אחרי הלילה ההוא, יש סיכוי שאהיה בקרוב.

     

    עכשיו אנחנו יחד, מגלים אחד את האחת, אחת את האחד את היחד, בונים אינטימיות נדירה.

     

    מידי פעם אני נזכר בחיוך, איך תוך כדי הטיול שלנו היא הסתכלה עמוק לתוך עיניי בעיני האינדיאנית שלה ואמרה: "תברח, אתה עוד יכול לברוח".

     

    פורסם בערוץ יחסים Y-NET

    הנה זה כאן

     

    קליוסטרו זה קוסם

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/11/07 14:32:

      איזה יופי,

      היה כיף לקרוא

      ממש אהבתי

      הזכיר לי את הצוף

      של "השעונית".

       

        29/11/07 23:10:

       

      נוגע

      ואני רואה שכבר הספקתם להתחתן

       

      או שאתה סתם משתעשע עם קטגוריית "מצב אישי" 

      כדי לבדוק אם זה עובד ~)

      בהצלחה

        25/11/07 19:13:

      אהבתי את הכתיבה

      נעים ורגש

      מחייך

        22/11/07 23:44:

      מרתק

      ומשמח עבורכם

        21/11/07 23:12:

      הכי שמחה בעולם בשבילך, חבר יקר שלי

      שתיזכה ללקק ממנה צוף כל הזמן

      מבלי שימאס

      סוכר ודבש...

      אין ראוי ממך!

      הרבה אהבה

      מתובלת

        21/11/07 21:59:

      מאד מאד יפה :)

      אז יש אלוהים לפעמים וגם צוף בשמיים.. וענפים מלטפים..

        21/11/07 18:57:

      מדהים

      חיבור של פעם בחיים..

       

      נוגע ברמות.

      מככבת. 

        21/11/07 17:21:
      תמיד עדיף צוף. תמיד.
        21/11/07 15:29:

      היביסקוס....

       

      וכמובן - בהצלחה.

      :-)

       

      אני

        21/11/07 14:41:

      קראתי הכול,

      עד הסוף

      כתוב מקסים, חודר

      עדין.

      תודה