הפרידה מצילון

כשחזרתי לקולומבו מסיוריי באי, הלכתי לשגרירות ההודית, להסדיר סופית את האשרה לכניסתי להודו. קבלתי את האשרה במהירות וללא בעיות. עתה נותר לי רק למצוא ספינה שתיקח אותי להודו.

בדרכי לנמל נתקלתי שוב בנורברט, התייר הגרמני שהכרתי בשבוע הראשון לשהותי באי.

"שלום לך, אני שמח שוב לפגוש אותך", אמר לי.

"גם אני אותך", שיקרתי בנימוס.

"לאן אתה הולך היום?"

"אני הולך לנמל לחפש ספינה שתיקח אותי להודו".

"אכפת לך אם אצטרף אליך?" חזר שוב על שאלתו מפגישתנו הראשונה לפני חודש. שוב הלכנו יחד, ושוב הציקו לי המחשבות על חלקו האפשרי בזמן מלחמת העולם, ועל האפשרות שהיה מעורב בהרג יהודים, וביניהם אולי אפילו בני משפחתי.

לא מצאתי ספינה שמפליגה להודו, אך גיליתי את הספינה הנורבגית, שהייתי אמור להפליג בה מג'יבוטי, נכנסת לאיטה לנמל!

במשך מספר ימים עוד המשכתי להגיע לנמל ולחפש, אך כשהזמן התארך ולא היה סיכוי לצאת בספינה, ניסיתי למצוא מקום במטוס לדרום הודו. הייתה טיסה סדירה יומית אחת בלבד לדרום הודו, ולמשך כל השבוע הקרוב לא נמצא לי עליה מקום, אלא ברשימת המתנה.

כתחנת מעבר, אותה טיסה הייתה נוחתת גם בעיר ג'פנה שבצפון האי, והחלטתי לנסות את מזלי שם. קניתי כרטיס רכבת לג'פנה, אספתי את חפציי, כולל ארגז הימאים שלי, ונסעתי לתחנת הרכבת.

השיטוטים באי, ואולי האכזבה מכישלון ההפלגה להודו, נתנו בי את אותותיהם, והרגשתי רע, אולי חליתי בשפעת. שכני לספסל ברכבת התעניין בשלומי, ונתן לי כדור APC נגד כאבים. בשיחה שהתפתחה בינינו, שאינני זוכר הרבה ממנה, אמר לי שהוא יודע לקרוא בכף היד, ונעתרתי לבקשתו לקרוא בכף ידי.

הופתעתי מדברים שידע לומר על עברי, ועל אישיותי, אך חשבתי שזה יכול להיות גם ניחוש מושכל, או אינטואיציה טובה.

"אתה היום רווק, אבל אני רואה חתונה בקרוב, וארבעה ילדים", המשיך להתנבא.

אמנם נישאתי כעבור כשלוש שנים, אך נולדו לי שלושה ילדים בלבד, וספק אם נבואתו עוד תתממש במלואה.

הוא גם ניבא לי שאחיה עד גיל שבעים וחמש! בגיל עשרים ושבע זה נראה עוד הרבה זמן לחיות. כיום אני בן שבעים ושתיים, ונותרו לי שלוש שנים בלבד כדי לגלות אם צדק!

כשהגענו לג'פנה, נותרו עוד שעות מעטות להגעתו של המטוס מקולומבו, בדרכו לטירוצ'ירפלי (טריצ'י) שבדרום הודו. לאכזבתי, גם בנמל התעופה של ג'פנה לא נמצא לי מקום פנוי במטוס.

ביקשתי לדבר עם מנהל השדה. הלכתי למשרדו עם התרמיל על הגב, בידי האחת המקל שקיבלתי במתנה מדייויד באחוזת התה, ובידי השנייה, גררתי בכבדות רבה את ארגז הימאים. השפעת הכדור שקיבלתי ברכבת כבר החלה להתפוגג.

"שב בבקשה", הזמין אותי המנהל באדיבות. "מה אני יכול לעשות בשבילך?"

"באתי כל הדרך ברכבת מקולומבו בתקווה למצוא מקום פנוי במטוס הקרוב להודו, ונאמר לי שאין מקומות".

המנהל בדק את רשימותיו.

"אכן, אין. אני יכול להכניס אותך לרשימת המתנה".

"חוששני שזה לא יעזור לי", אמרתי. "עשיתי דרך ארוכה, אני קצת חולה ואין לי איפה להיות. אני חייב לטוס עכשיו".

"תבין, אדוני, אין מקומות פנויים", לא איבד המנהל מסבלנותו ומאדיבותו. אני דווקא כן.

"תשמע, אדוני", אמרתי מתוך ייאוש, "אתה המנהל ובידך למצוא פתרון. אני יושב פה במשרד על הארגז שלי, ולא זז מפה עד שיימצא לי מקום בטיסה".

המנהל ראה את נחישותי ואולי חמל על ייאושי. הוא זימן מישהו למשרדו, נתן לו הוראות קצרות, וכעבור רבע שעה נמצא לי מקום על הטיסה. במצבי העגום, בכלל לא חשבתי על המסכן שנותר בנמל התעופה הקטן, וצריך להמתין שיימצא לו מקום באחת הטיסות הבאות.

הצצתי מחלון המטוס במרחבי הים שמתחתיי, ונפרדתי מן האי במחשבה:

"ביי, ביי ציילון, גן עדן ירוק, נעמת לי מאד!"