עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    קופסא שחורה

    בלוג זה יעסוק בהמלצות וביקורות לספרים והצגות בתאטרון, פינת יוצרים לכתיבה ועוד...

    0

    החתן המושלם של רוחל'ה / מאת סביון ליברכט

    1 תגובות   יום שלישי, 28/6/11, 12:35

    סביון לבירכט היא יוצרת השייכת לדור השני של השואה, היא כותבת על תוצאות השואה. הכתיבה שלה מאוד משכנעת ומהימנה, היא כותבת על התקופה שלנו וזה מסיר מחיצה מצד הקוראים שעד כה נרתעו מהנושא הזה.

    ביצירה ניתן לראות פאבולה של הדברים, עירבוב בין הזמנים כשההווה והעבר מתלכדים יחד. הפאבולה אמורה להתחיל מימי המחנה, מהיום בו תלו את "חיים", אך היצירה מתחילה בעשרות שנים אחרי זה, בשמחה הגדולה שכמובן תיבהל בעצב ובזוועה של החיים לאחר השואה.

    הסיפור מסופר בגוף ראשון וכתיבה בגוף זה אופיינית לכתיבה בנושא השואה. היוצר מרגיש צורך לכתוב בגוף ראשון כי הוא מתקרב יותר, כלומר מישהו באופן אינטימי נפתח אליך, מתוודה וזה נעשה הרבה יותר משכנע. לעיתים כתיבה מסוג זה עלולה גם לגרום לפערים אירוניים בין הקוראים ליוצר.

    "שלוימ'ה" מתחיל לספר את הסיפור בנקודה מסוימת, ברגע שביתו מספרת לו על נישואיה, הוא מתרגש, אותה התרגשות מתגלגלת לאורך העלילה לאירוניה, מפני שאחר כך תהיה התרגשות גדולה יותר ותהיה מנוגדת להתרגשות בתחילת העלילה. הסימן החיצוני שמבטא את האירוניה ניכר בכותרת: "החתן המושלם של רוחל'ה".

    היצירה מאפשרת להיכנס אל תוך עורו של "שלוימה", אך לסביון ישנה בעיה שהיא קצת יותר מידי מלודרמטית, היא בוחרת לספר את הסיפור באמצעות פרקי חיים של אדם (אירוסין, חתונה) ולא שיגרה יומיומית. אירועים אלו, הם אירועים יוצאי דופן הגורמים להתרגשות רבה, באירועים אלו פוגשים אנשים שלא פגשנו ביום יום וזה גורם לפרץ רגשות.

    יצירה העוסקת בנושא השואה טובה כאשר היא מדגישה את הנורא בחיי היום יום ובשגרתיות, כך ניתן לראות איך השואה משפיעה על היום יום ולאוו דווקא להראות זאת דרך אירועים יוצאי דופן. לרוב יצירות מלודרמטיות אינן עוסקות בנושאים חיוניים ובוודאי לא בנושאי השואה, כאשר יצירה רגשנית מדי זה לא תמיד טוב, הקורא עשוי להירתע ועל כן יצירות אלו צריכות לגעת בשכל.

    אולם, יצירה זו מעט מלודרמטית, אך סביון ליברכט מצליחה להכניס את הנגיעה בשכל והיא עושה זאת באמצעות טכניקה המחזרת אחרי הקורא, היצירה ממוקמת בתקופה של הדור השני של השואה.

    "רוחל'ה" נמצאת במצב נורא, "שלוימ'ה" אינו מגלה לה והיא נמצאת במצב של חוסר ידיעה, היא נשואה לחתן שאביו רצח את אחיו של אביה ואביה רצח את אביו של החתן. מצב מסוג זה, הוא מצב שהשכל אינו יכול לקלוט ("אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"), מעשים זוועתיים שהדמיון האנושי אינו יכול לתפוס.  היצירה אינה מסופרת על פי סדר כרונולוגי, אלא משנה את הפאבולה (הזמנים), סביון מעבירה את הקורים לזמנים שונים וזה הולם מאוד את נושא השואה, איך ברבדים העמוקים מבעבעת השואה הזו ופורצת החוצה ומקבלים כל מיני הבזקים ופערים שצריכים להיסגר. הצורה כאן משרתת את הרעיון ורגעי השיא מתרחשים כאשר העבר פורץ החוצה עם ההווה באמצעות טכניקה של הסיפור- האבסורדיות אבל זו המציאות.

    הסיפר מעלה תמונה גרוטסקית ואבסורדית ביותר העומד מאחוריה הרג זוועתי, "פלדמן" שהרג את "חיים " ו"שלמה" שרצח את "פלדמן"- יש כאן דמים מעורבים, זהו מצב שהוא לא ייתכן, המוח בנוי בהיגיון וכאן המוח לא יכול לתפוס זאת. לטכניקה יש תרומה רבה להעברת הרעיונות אותם רוצה להעביר סביון, היא מחזירה את הקוראים והדמויות אחורנית, כפי שעושים בסרט, במציאות לא באמת ניתן לעשות זאת, וכך היא מראה את ההווה והעבר יחד, כיצד זה פורם עור וגידים, צומח לחי והחתן של רוחל'ה הופך להיות אותו "פלדמן" שמת ופתאום הוא חי ומחבק אותה, זהו משהו שהוא מעבר לדמיון. בדרך זו סביון גם מראה את האימה של השואה, כיצד אימה זו נמצאת במציאות היומיומית שלנו בצורה נוראית ואבסורדית. האחיין הזה הוא צאצא דמים של זה שהרג את חיים. סביון לוקחת את הזוועה בתוך מחנה מסוים ולא לוקחת את הנאצים והיהודים, כדי שהקוראים לא ילכו בצורה אוטומטית עם היהודים.

    "פלדמן" הוא יהודי שהוליך את "חיים" אל המוות וגרם לשפיכות דמים של יהודים אחרים על מנת להינצל. "פלדמן" מסופר דרך עיני המספר ומקבלים על ידי סביון נקודת תצפית אחרת שזה לא ייראה רק אובייקטיבי, אנו שומעים על פלדמן מהאחיין, איך שהוא היה דואג למשפחתו ואז מתחברות הצלבות למספר וזה עושה את אימת השואה לנוראית יותר. האחיין מספר עובדות וההצלבה של הדמות דרך עיני "שלוימקה" ו"סטאשק" ודרך עיניו של החתן גורם לנו להבין עד כמה השואה נוראית והם צריכים למסור את בני המחנה שלהם ולוותר על העקרונות שלהם.

    היצירה אינה מתמקדת בסוגיה האם צריך לשפוט אותו, משום שהשניים כבר שפטו אותו כאשר הם רדדו את גולגולתו, הרבה יותר חשוב לנו ביצירה איך שופטים השניים את עצמם וזוהי שאלה חשובה ונקודה חשובה והיא עולה בשיא של היצירה. ההיפוך האירוני גם כן עולה בסוף היצירה, אימת השואה נראית בדרך התמודדות של "סטאשק" ושל "שלמה" בחייהם. השניים חיים בצורות שונות לחלוטין, גורלות נקשרים באופן מוזר, בין השניים ישנו קשר לא נורמאלי, דרכו ניתן להבין עד כמה הם שונים בגישותיהם ובדרך ההתמודדות שלהם.

    בתמונה האחרונה נראה כי הם מדברים על דם, הם לא יודעים על איזה דם מדובר כאן, משום שיש אכן שני דמים שהם אותו סוג של דם. כאשר "שלמה" אומר "אבל הדם", מה אני עושה עם הדם שלו, הוא מתכוון לעובדה שהם הרגו את "פלדמן" וזה רודף אותו ומטריד אותו. "סטאשק" בכלל לא בכיוון שלו, הוא בוחר להדחיק זאת וכל דמותו יותר אומללה, ניתן לראות את ההדחקה במשפט "מה מטריד אותך שהאחיין הזה קרוב לפלדמן", "האחיין הזה יש לו דם חדש ושלך ושל מילקה וזהו דם נקי", זהו שיא האירוניה, "סטאשק" מסתתר מאחורי שכנועים והוא מסרב להגיב.

                                                     

    ''
        

    הסופרת "סביון ליברכט"        

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      סיפור מעניין הנותן זווית שונה לנושא, כל הכבוד על ההמלצות הטובות, ניכר בכך שאת קוראת ספרות איכותית שנוגעת בנושאים עמוקים וחשובים מאוד

      ארכיון

      פרופיל

      מליסה 27
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין