עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    זכויות אדם VS סקס, הופעות חוֹם יולי

    1 תגובות   יום חמישי, 16/6/11, 16:37

    אז ככה, הרבה דברים. קודם כל הופעות, זה הכי חשוב. החודש אני יוצאת להופעות חגיגיות, סוליסטיות, עם שירים חדשים בהחלט, בגירסאות הראשוניות והערומות שלהם. התאריכים:


    חיפה: שישי 1.7 במרתף 10 ב 22:00
    ת"א: מוצ"ש 9.7 בלבונטין 7 ב 20:00 בדיוק,
    הופעה מוקדמת, תתחיל בזמן!
    ירושלים: מוצ"ש 23.9 ב"קצה" ב 22:00
    מצפה רמון: שישי 29.7 במועדון הג'אז ב 22:00  
    (חגיגת סוף יולי, אפשר להשכיר צימר לוויקאנד במצפה רמון)

     

    והנה הגירסה המוסיקאלית לתאריכי ההופעות שלי, על רקע "ברוקלין ביט" בגירסה שמעולם לא שוחררה, והופקה ע"י גיא מרגלית (הדג נחש). מילים ולחן: הדרה לוין. זוהי גירסה ראשונית וערומה:

     

    ''

     

     

    ועכשיו, עוד פרק מהספר:

     

    זכויות אדם (VS סקס)

     

    מאז שהמאבק של דייוויד למען זכויות האדם התחיל, באופן פתאומי למדיי, הפסקנו לשכב. עד אז, שכבנו כל יום, והסקס היה הדבר הכי טוב שהיה לנו, ואולי גם מה שהחזיק אותנו יחד. אני שונא זכויות אדם. דייויד עסוק בהכנות שלו למצעד, ואין לו בכלל ראש בשבילי. הדירה שלנו הפכה בלתי נסבלת. היא הוסבה לחדר מצב, וכל מיני פעילים התחילו לצאת ולבוא ממנה, ולשאול אותי כל הזמן איך יכול להיות שלא הזמינו אותי לשיר במצעד. אני אומר להם שהכול זה עניין של רייטינג, וגם אקט חברתי צריך רייטינג, ואם זה מה שההומואים רוצים, זה מה שהם יקבלו.

     

    חיפשתי להימלט מהבית עד יעבור זעם, והחלטתי לבלות את הימים האלה אצל שחף, לפחות כמה שעות ביום. שחף מצידה שמחה מאוד לארח אותי, כי כל פעם כשמשהו משתבש בממלכה, ניצתת בה מחדש התקווה שהפעם אני עשוי לערוק לקבוצה שלה, ולהתאהב בה, ובכל מקרה לא ויתרה על הרעיון לעשות איתי ילד. בערב המצעד אני אפילו נשאר לישון אצלה.

     

    "תחבקי אותי" אני מבקש.

     

    "תעשה לי ילד" היא עונה, ומחבקת אותי.

     

    "ברור לי שזה לא מקרי שדווקא בהופעה הכי מוצלחת שלי הוא לא היה", אני מתלונן בפניה, "וזו הייתה הופעה מכוננת. לדעתי החיים שלי עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה. אני מרגיש את זה. ודווקא עכשיו הוא מצא לו זמן להתעסק בהפגנות."

     

    "אני בטוחה שהוא לא תכנן את זה מראש, אתה יודע. אבל למה זה כל כך מטריד אותך? בסך הכול זה נהדר שיש לו חיים משלו, נפרדים משלך, ושהוא מצא משהו חשוב לעשות חוץ מלדאוג לך ולהסתובב סביב התחת שלך כל הזמן. אולי הוא סוף סוף גילה את היעוד שלו, מה אתה יודע. אנשים מתפתחים, משתנים, מוצאים כיוון. דברים כאלה קורים."

     

    אני לא אוהב את הסאונד של מה ששחף אומרת. אני במצוקה עכשיו, והיא לוקחת את הצד של דייויד, ולא ברגישות רבה.

     

    "קורים, אבל לא פתאום. לא ככה. לא ברגע אחד," אני מתנגד.

     

    "רק אימפריות נופלות לאט".

     

    "אני רק מקווה שאחרי המצעד, היעוד הזה יעבור לו."

     

    הלכנו לישון חבוקים. למחרת, התעוררנו לאט, ושחף פינקה אותי כמו בימים הטובים.

     

    "מה זה כל הפינוק הזה?" אני מתיישב מולה אל השולחן הערוך.

     

    למראה ארוחת הבוקר המפוארת, לא יכולתי שלא לחשוד בה לרגע, שהנה היא שוב מנסה לפתות אותי.

     

    "הכרתי מישהו", היא מפתיעה, כמעט בלחישה.

     

    "מה?" אני לא בטוח ששמעתי.

     

    "הכרתי מישהו", היא מחייכת במבוכה, "הוא נורא חמוד, ונורא שווה, ויש לי הרגשה טובה עליו."

     

    אני לא עומד בזה. שני החברים הכי טובים שלי משתנים לי מול העיניים, ברגע אחד. מתי הם מספיקים? איך זה שאני לא שם לב לכלום, עד שהכלום נוחת עליי מאה טון, ומאיים להרוג אותי? למה אני תמיד האחרון שיודע?

     

    "עכשיו גם את? רק עכשיו את מספרת לי? מתי הספקת להכיר אותו? בזמן שישנו?"

     

    "לא...פשוט... חיכיתי לזמן המתאים."

     

    "אבל רק אתמול בלילה ביקשת ממני ילד."

     

    "ביקשתי שתעשה לי ילד. זה משהו אחר. יו נו, רוק-אנד-רול? חוש הומור?"

     

    "אז, רגע, את צוחקת עליי? את לא באמת רוצה ממני ילד?"

     

    "מה אתה נעלב? איזה רגיש. יו, אני לא מאמינה איזה כבד נהיית".

     

    "מה רגיש? מה כבד? זה מעצבן שאת סתם....סתם...מזיינת את השכל," שלא לומר, מעליב. אבל לא אמרתי.

     

    "אתה יודע מה? אם תגיד לי שאתה אוהב אותי ורוצה אותי, אני מתחתנת איתך על המקום," היא ממהרת לתקן, יודעת את נפש בהמתה. ובאמת נרגעתי מייד.

     

    "אז מי זה המישהו הזה?" עכשיו כשברור לי שאני עדיין מספר אחד שלה, אני מרשה לעצמי להתעניין.

     

    "ואני כבר חשבתי שאתה מתחיל לפתח רגשות. כלומר, למישהו אחר חוץ מלעצמךָ".

     

    כשהגיעה שעת המצעד, שחף הלכה לצעוד, ואני חזרתי הביתה. למרות שהאמנתי מאוד בנחיצותו של המצעד, לא צעדתי, כי אני שונא מצעדים, והשנה אני שונא אותם במיוחד. במקום לצעוד, ניקיתי את הבית. פיניתי את החמ"ל של דייויד ממרכז הסלון, ואספתי את כל השאריות למרפסת השירות. קיוויתי שסוף סוף ייגמר הטרוף, ונוכל לחזור לחיים האמיתיים, עם חלומות נורמאליים על להיטים בגלגלץ, שער בעיתון סוף שבוע, גראמי ונובל. הבטחתי לעצמי שמעכשיו אשקיע יותר ביחסים. מלאתי את הבית פרחים, קניתי יין טוב, התקלחתי, שמתי דונבן פרנקרייטר, עקבתי אחרי עדכונים מהמצעד, וחיכיתי לדייויד.

     

    דייויד לא חזר מייד אחרי המצעד. כשצלצלתי אליו, הוא אמר שהוא יוצא לחגוג  עם כמה חברים, ושאני מוזמן להצטרף, אבל שאדע שאח"כ הם ממשיכים לעבוד.

     

    "מה זאת אומרת?" שאלתי.

     

    "אנחנו הולכים לרסס."

     

    "מה לרסס?"

     

    "גראפיטי. הולכים להפוך את ירושלים לוורודה."

     

    לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל העדפתי להישאר בבית. תיארתי לעצמי שהם ממשיכים לסוג של אפטר-מצעד. הרעיון לא הלהיב אותי במיוחד, אבל אני יודע מה זה לרדת מהבמה אחרי הופעה. אני בטוח שזה לא קל לפוגג את האנרגיות המצעדיות האלה. אנרגיות, כנראה כמו אימפריות, צריכות את הזמן שלהן.

     

    בסביבות שלוש לפנות בוקר דיוויד חזר הביתה. שתוי ועוד יותר שונה מעצמו. מייד הבחין בסלון הנקי.

     

    "איפה כל הדברים?" שאל.

     

    "במרפסת."

     

    הוא מהר למרפסת, וחזר עם כל מטה המאבק בידו, והניח אותו במטבח.

     

    "מה אתה עושה?" שאלתי, "שלוש בבוקר עכשיו."

     

    "לא סיימתי. יש עוד הרבה מה לעשות".

     

    "אבל המצעד נגמר. עבר. היה. מה עכשיו?" נבהלתי.

     

    "המצעד זה בכלל לא העניין. זה רק קצה הקרחון. יש עכשיו כאלה הצעות חוק מסוכנות, שאם אנחנו לא נמגר אותם, הם ימגרו אותנו. הקם למגרך, השכם למגרו. מגרשים אותנו מירושלים, בנאדם, אתה מבין מה המשמעות של זה?"

     

    "וזה כל כך דחוף למגר את הצעות החוק האלה עכשיו? בשלוש בלילה?"

     

    אני לא יודע מה עבר לי בראש כשחשבתי שאחרי המצעד החיים שלנו יחזרו לקדמותם. לא שקדמותם הייתה משהו, אבל הסקס היה מדהים. ועכשיו גם זה הלך.

     

    למחרת בבוקר אני קם לפניו, מכין לנו קפה וקרואסונים, ומנסה בכל זאת להאמין שהחלום הרע נגמר, והשפיות חזרה למעונינו. אנחנו מתיישבים לאכול בשקט. סביבנו הפרחים המוגזמים שפיזרתי בכל הבית נראים קצת לא במקומם. דייויד שקוע בעיתון של הבוקר.

     

    "תראה מה זה," הוא אומר, ומצטט איזה חבר כנסת מש"ס, "'ההומו לסביוּת היא נתינת לגיטימציה להשמדה עצמית של מדינת ישראל'. התפלקו לגמרי אלה. ומה שמפחיד זה שהם עוד יצליחו להעביר את הצעת החוק המטורפת שלהם, עם כל הדמוקרטיה המטומטמת שלנו. אתה קולט מה קורה פה?"

     

    "ככה זה דמוקרטיה," אני מקווה שבזה סיכמתי את העניין.

     

    "פגיעה ברגשות הציבור עאלק. אני מת לדעת מה זה הרגש הזה בדיוק. שיראו לי אותו. מת לדעת איך הוא נראה, ממה הוא עשוי בדיוק, הרגש הזה של הציבור."

     

    "אפשר להחליף נושא? חייבים את כל הכובד הזה על הבוקר? מה עובר עליך, תגיד לי?"

     

    "התפקחתי. זה מה שעובר עליי."

     

    "ממני?"

     

    "יונתן, אני מצטער לאכזב פה, אבל לא כל דבר קשור אליך. לא ממך, מהמדינה. התפקחתי מהמדינה."

     

    "אבל אף פעם לא סבלת את המדינה הזאת, אז מה קרה לך פתאום, שאתה ככה?"

     

    "ככה איך?"

     

    "ככה שאי אפשר לדבר איתך על כלום. מוסיקה, אוכל, סרטים. ספרים. חלומות. ד"ר כץ. ריקי ג'רווייז. ג'ייזי. שלמה ארצי. בכלל, פעם היו לנו חיים. מה אני אומר פעם. הרגע. הרגע היו לנו חיים. פתאום, יום אחד, אאוט אוף דה בלו, התפלקת לגמרי. סטייל גרגורי סמסה. קמת בבוקר, וגילית שהפכת למטה למאבק למען השלום העולמי. בחיי, אני לא מכיר אותך בכלל."

     

    "נעים מאוד".

     

    ___

     

    הצליחו והצילו, וחפשו אותי בפייסבוק

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/6/11 14:52:
      toda she shalacht

      ארכיון

      פרופיל

      HADARA
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין