עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    פחד קהל

    4 תגובות   יום חמישי, 2/6/11, 09:22

     

    אומרים שהפחד לדבר בפומבי הוא אחד החזקים והכי נפוצים של המין האנושי. יש אנשים שכל כך חוששים להתבטא, עד שהם מדברים רק כאשר מכריחים אותם. לעומתם, אחרים, יכולים לעמוד מול אולם מלא ולדבר בלי למצמץ או להשתהות בין המילים. אנשים כאלה יכולים להפוך את היכולת הזאת למקצוע, מקור לפרנסה. הם יכולים להיות שחקנים בתיאטרון, ולהתפרנס בדוחק. הם יכולים להיות אנשי תקשורת ולהרוויח לא רע. או שהם יכולים להיות פוליטיקאים, ואז הם מרוויחים בעיקר מתחת לשולחן. זה דרכו של עולם. חשבתי על העולם הזה השבוע כאשר ראש הממשלה שלנו, סטיבן הרפר, הגיע בפעם הראשונה לכותרות העיתונים בישראל.  הרפר זכה בכבוד הזה בעל כורחו, מי שגרר אותו לשם היה "מקור בכיר בירושלים", שסיפר כי פקידים בכירים בממשלת ישראל שוחחו עם הרפר לפני ועידת הג'י 8 בפריס. אותה ועידה שאחת מהודעות הסיכום שלה הפכה לעוד שלב במריבה המתמשכת בין הישראלים לפלסטינאים. הצוות של הרפר מיהר להוציא הודעת הכחשה לדיווח הישראלי.

    http://www.vancouversun.com/news/Harper+Israeli+discussing+resolution+1967+borders+spokesperson/4858905/story.html

    בעייני המקור לקצר התקשורתי הזה נעוץ בעיקר בקהל שאליו מדברים שני האישים הבכירים. לכל אחד מהם יש קהל שונה. עם צרכים שונים ובעיקר עם תרבות מאוד שונה. אבל בעידן של תקשורת גלובלית במהירות האור, כל אמירה בצד אחד של הגלובוס מעוררת מיד תגובה בצד השני של הכדור. ההבדלים בין הלוקלי לגלובלי הולכים ונעלמים, רק הפוליטיקאים לעולם לא משתנים.

    ***

    בכל אופן, הפוליטיקאים בקנדה מנסים תמיד להיות קשובים לרחשי הלב של הציבור. כזכור, הרפר זכה בתחילת חודש מאי בבחירות הכלליות, ואחרי שתי קדנציות קצרות של ממשלת מיעוט, הוא הצליח להשיג ממשלת רוב שתכהן עד 2015. עכשיו הוא יכול לעצב את המדיניות שהוא רוצה מבלי להיות תלוי בחסדי האופוזיציה. הפחד שלו לאבד את הכיסא עיצב את הסגנון הפוליטי של הרפר, כאשר הוא חושב על רעיון הוא מדליף אותו לציבור, בוחן את התגובות של התקשורת והאופוזיציה ואז ממשיך לגבש את העניין לחקיקה או לשולח אותו לגניזה. דווקא הרעיון הראשון שהרפר זרק לציבור אחרי הניצחון שלו בבחירות צריך להדאיג מאוד את הפקידים הבכירים בירושלים.  ממשלת הרפר שמודאגת מעט מגובה החיסכון בקרן הפנסיה הלאומית, ומוטרדת מהרושם שנוצר לקנדה בשל הסחבת במדיניות ההגירה שלה. הסחבת הזאת הביאה לכך שהיום ממתינים כמעט מיליון בני אדם ברחבי העולם לויזת הגירה לקנדה. המכסה השנתית הנהוגה היום עומדת על רבע מיליון ויזות. עכשיו מבשרים לנו שהקבינט החדש של הרפר שוקל להגדיל את המכסה השנתית ל 350 אלף איש, זאת כדי להאיץ את הכלכלה ואת המשק.

    http://communities.canada.com/vancouversun/blogs/thesearch/archive/2011/03/31/canada-should-welcome-100-000-more-immigrants-per-year-report.aspx

     

    הפוליטיקאים ישמחו לאמץ את חוות הדעת האקדמאית הזאת, שמתמקדת רק באספקט הכלכלי של הרעיון, תוך התעלמות משאלות חברתיות ותרבותיות. השורה התחתונה היא שהם יוסיפו 14 מיליארד דולר להכנסות הממשלה. הזווית שמעניינת כאן היא היחס לקהל הזה, הקהל שדופק על הדלתות. אלו אנשים עם חלומות בראש ומזומנים ביד. הרי לא מדובר כאן בהגירה אידיאולוגית. כזאת כמו שעשה סבא יצחק שהלך ברגל (וקצת על סוס, רכבת ואוניה) כל הדרך מרובנה האוקראינית עד למרחבי עמק יזרעאל. כאן מדובר במשפרי איכות חיים בעלי כוונות טובות והרבה מוטיבציה. בשביל הרפר והחברים שלו באוטווה, מדובר בביזנס נטו, מנוע צמיחה אנושי. כמה מהאנשים האלו יצליחו לשרוד את חמש השנים הראשונת ולהפוך לאזרחים, קשה לדעת. מה שהקנדים כן יודעים לספר הוא שאחוז המתגרשים מבין המהגרים (43%) גבוה בשמונה אחוזים מאחוז הגירושים באוכלוסיה הכללית. שלא תגידו שלא ידעתם שהמסע הזה הוא אתגרי ורב סיכונים. לא פחות מהגירה על רקע אידיאולוגי.

    ***

    כי גם בעולם קטן כמו שלנו, יכולות שתי מדינות דמוקרטיות לחיות בעולם אחר לחלוטין, בעל סדר יום שונה ומשונה. בזמן שבני ישראל עסוקים בהכנות ותיכנונים לקראת חג השבועות המגיע אלינו בסוף השבוע הזה. הקנדים עדיין דוהרים על קדחת ההוקי. הוונקובר קאנקס שלנו הפכו השבוע לקבוצה הקנדית הרביעית בעשור האחרון שמגיעה לגמר הסטנלי קאפ, הגביע של ליגת ההוקי הצפון אמריקאית. ההיסטריה סביב הקאנקס תרמה לא מעט להחלטה של ממשלת הרפר לתמוך ולברך על חזרתה של ליגת ההוקי לשוק של וויניפג, העיר הגדולה במחוז מניטובה. השבוע נמסר רשמית כי קבוצת משקיעים מוויניפג רכשה את קבוצת ההוקי הכושלת של אטלנטה, תמורת 170 מיליון דולר, 40 מיליון מעל המחיר המבוקש. הקבוצה תעבור לוויניפג שאיבדה את המועדון שלה – הג'טס – לפני 15 שנה. הג'טס נדדו לפיניקס והפכו לקבוצה פושטת רגל בשם הקויוטיס, שנמצאת בסחבת משפטית כבר שלוש שנים. כל הפרשנים המשכילים בתקשורת מזהירים שעיר של 600 אלף איש, שמייצגת מחוז שבו חיים פחות מ 1.5 מיליון בני אדם, תתקשה להחזיק מועדון ספורט מקצועני שצריך להתחייב לרצפת שכר שחקנים בגובה 45 מיליון דולר בשנה. האולם הביתי של וויניפג יהיה האולם הקטן בליגה, 15 אלף מושבים והוא יהיה חייב להיות מלא בכל ערב. אבל עבור הפוליטיקאים ואנשי העסקים, כל זה בטל בשישים, הם מצאו את הקומבינציה המתאימה, ומועדון הוקי חדש נולד השבוע.

    http://www.torontosun.com/2011/05/31/politicians-get-behind-new-winnipeg-team

    עכשיו לך תשכנע ספורטאים צעירים ובריאים לעבור לגור בעיר שחיה ארבעה חודשים בשנה בטמפרטורות שמתחת למינוס עשר. סטיבן הרפר שלח ברכה חמה לתושבים ולקהל המקומי, שכמה עשרות מהם יצאו אף לריקוד ברחובות בערב אביבי נעים, עם שבע מעלות בחוץ.

     

    ***

    ערב פתיחת סדרת הגמר הפחד מהתנהגות הקהל עדיין מעורר חשש אצל ראשי העיר של וונקובר. בזמן שאנחנו, ילידי ישראל, רגילים לראות את סדרות הגמר של ה NBA עם הסלבריטאים בקהל ולהקות המעודדות. סדרת הגמר של ליגת ההוקי היא סיפור אחר לגמרי. במיוחד כאשר מעורבת בכך קבוצה קנדית. כי למרות הקרבה הגיאוגרפית לארצות הברית, עדיין קיימים הבדלים תרבותיים בין שני העמים, במיוחד כשזה נוגע להוקי קרח. לא לחינם מיהרה משטרת וונקובר להגיש חשבון בסך חצי מיליון דולר למועצת העיר שבוע לפני תחילת הסדרה. כולם כאן זוכרים ומתביישים במה שקרה בוונקובר לאחר ההפסד במשחק השביעי של סדרת הגמר של 1994. היות ואתם לא מכירים את הסיפור, הנה הוידיאו.

     

     

    ''

     

    ארועים דומים נרשמו גם בקלגרי (שהפסידה את הגביע ב 2004) ובאדמונטון שהפסידה ב 2006. בוונקובר כולם נמצאים כרגע בשכרון חושים. התחושה היא שאחרי האולימפיאדה המוצלחת שאירחנו בשנה שעברה שהעיר מתכוננת לחגיגה נוספת. אבל אסור לשכוח כי באולימפיאדה הקהל היה בעיקר שמח ומאושר, קנדה שברה שיאים של מדליות והרחובות היו מוצפים באושר. השבוע עסק צבא כתבי ההוקי בויכוח עיקש האם הקאנוקס יגמרו את הסדרה בשישה משחקים או בשבעה. העובדה שבוסטון ניצחה כאן בקלות 3 – 1 בשבת האחרונה של פברואר, במפגש היחיד בין שני המועדונים השנה, הושמה בצד. הפרשנים העדיפו להזכיר כי מונטריאול זכתה ב 77', שנה אחרי האולימפיאדה, וכך גם קלגרי שזכתה ב 89', שנה אחרי שהעיר אירחה משחקי חורף אולימפים. לברואינס צוות שחקנים שהוא בעיקר גדול פיזית, וונקובר משחקת הוקי בעל אורינטציה אירופאית של הנעת הדיסקית, קצת כמו ברצלונה של גורדיולה. המשימה של התאומים המופלאים, דניאל והנריק סדין, תהיה להניע את הדסקית כאשר במרכז ההגנה של בוסטון ניצב זדנו צ'ארה, המתנשא לגובה של 206 ס"מ, שחקן ההוקי הגבוה ביותר בכל הזמנים.

    http://en.wikipedia.org/wiki/Zdeno_Chara

    שחקן גבוה מחזיק מקל ארוך שיכול לנוע ברדיוס גדול ולהפריע לתנועת הדסקית. ואחרי שעברת אותו מחכה לך טים תומאס בשער, השוער שאמריקאים רבים טוענים שהיה מביא להם מדלית זהב, אם רק היה עומד בשער במשחק הגמר האולימפי של השנה שעברה. זאת הולכת להיות סדרה קשה מאוד, בוסטון היא היריבה הכי גרועה שיכולנו לקבל, גם מ "שש האורגינליות" וגם מועדון שמחכה לאליפות משנת 72', גורי הדובים מעיר השעועית נחתו אצלנו ביום שלישי, זה הולך להיות קרב היסטורי.

    ***

    את המשחק הראשון ניצחנו בשיניים. שער אחד בלבד הכריע את המערכה והוא הגיע בתזמון מושלם. 19 שניות לסיום המשחק. התקפה מתפרצת של הקו השלישי של הקאנקס. יאניק הנסן סידר מסירת אומן לרפי טורס, שמכניע את תומאס מטווח קצר ומקפיץ את כל העיר על הרגליים. טורס הוא השחקן היחיד בליגה ששפת האם שלו היא ספרדית. הוא הגיע לוונקובר אחרי ששיחק באדמונטון וקולומבוס. הקהל שלנו התאהב בג'ינג'י הלוחם שלא מפחד להכנס בשחקני היריב. הוא הפך לגיבור של הערב הראשון. אלפי אוהדים מאושרים וצוהלים הציפו את הרחובות. הם עמדו וליהגו בקול גדול מחוץ לבארים ולמסבאות. השמיים היו חצי קודרים וחצי בהירים. הסטטיסטיקה אומרת שהקבוצה שמנצחת את המשחק הראשון, זוכה בסדרת הגמר ב 89 אחוז מהמקרים. אבל כל עוד יש אפילו אחוז אחד שזה יברח לנו מהיידיים, אנחנו נשאר מודאגים. לפחות מזג האוויר נשאר מתאים להוקי. בנתיים, מחלקת הסטטיסטקה מדווחת שזה היה האביב הכי קר בהיסטוריה של העיר.

    http://www.theweathernetwork.com/news/storm_watch_stories3&stormfile=vancouvers_coldest_spring_e_250511?ref=ccbox_weather_category1

     

    ***

    אז מה עושים עם קהל משתולל? האם אפשר למנוע את זה? בוונקובר שאחרי 94' הלכו לשאול את אנשי האקדמיה האם יש פתרון למצב כזה. התשובה מגיעה כמובן מבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת שיקגו, התשובה הזאת הייתה יכולה להציל את הכיסא של מובארק וכל חבריו הדיקטטורים המודחים, אם הם רק היו טורחים אי פעם לפתוח איזה ספר לימוד. את הבסיס לניתוח התנהגות הקהל הניחו שני חוקרים צרפתיים גוסטב לה בון (http://en.wikipedia.org/wiki/Gustave_Le_Bon)  וגבריאל טארד (http://en.wikipedia.org/wiki/Gabriel_Tarde)  השניים הושפעו מאוד מארועי המהפכה הצרפתית והחליטו לחקור איך בני אדם הופכים להמון משולהב. המחקרים שלהם השפיעו על זיגמונד פרוייד ואדולף היטלר, לא פחות. האבחנה שלהם לגבי "פסיכולוגית הקבוצה", מגלה כי כאשר בני אדם מתקבצים ביחד והופכים למאסה, הם נמצאים במצב הדומה לאיבוד ההכרה. האי. קיו הקולקטיבי יורד למכנה המשותף הנמוך ביותר ומנהיגות יכולה להיוולד בכל רגע נתון, על ידי כל אחד מהאנשים. מספיק שמישהו מבצע אקט מסוים או מתחיל לצעוק סיסמה וכולם חוזרים אחריו. החוקרים באוניברסיטת שיקגו לקחו את הרעיון הזה צעד קדימה והשוו את המצב הפיסכוזי של ההמון המשולהב למישהו שנתון בהיפנוזה. "איך מהפנטים בן אדם?" שאל פרופסור אורפנצ'וק, "דרך חוש השמיעה שלו". זה הספיק לי לעשות את החיבור המתבקש. "כלומר, מי שרוצה לפזר הפגנה סוערת צריך לכוון אל האוזניים של ההמונים?" שאלתי. "בהחלט". הייתה התשובה. אחר כך התברר כי חודש לפני האולימפיאדה רכשה משטרת וונקובר נשק קולי לפיזור הפגנות. הרעיון הזה זכה לביקורת נוקבת מצד הגופים השומרים על זכויות האזרח. הנשקים עללו נמצאים עדיין בפיתוח וחלקם בהחלט יכולים לגרום למוות. למזלנו, האולימפיאדה עברה ללא צורך להשתמש בתותח הסאונד הזה. נקווה שגם בסדרת הגמר לא נזדקק לו. מה שבטוח הוא שאם מובארק ובן סאלח היו לומדים קצת מדעי התקשורת הם היו יכולים עדיין לשבת בכיסאות שלהם גם היום.

    http://en.wikipedia.org/wiki/Long_Range_Acoustic_Device

    ***

    בנתיים, בבית של הבורגנים השבוע עבר בעיקר במעקב אחרי החדשות והעידכונים. בואה של סדרת הגמר לעיר, שיבש לנו מעט את לוח הזמנים. הנהלת הליגה קבעה את המשחק הראשון לערב יום רביעי, שבו אמור היה האולם לארח את להקת סופרטראמפ. בשולחן השבת התקבלה החלטה כי הבכורה שלנו תזכה לקונצרט הרוק הראשון שלה. היא מסיימת שנה ראשונה על הסקסופון והיו לה מחשבות פרישה, קונצרט הסיום שלה נקבע לערב יום חמישי. חיכינו בסבלנות לראות מה יעלה בגורל הקונצרט של סופרטראמפ. היו שלוש אפשרויות, מעבר לאתר אחר, דחייה למועד אחר או ביטול הקונצרט. בסוף הזיזה הלהקה את כל לוח ההופעות שלה ביום אחד בדיוק. קרי, בערב יום חמישי, הבכורה שלנו עולה על הבמה. אצלנו אין פחד קהל, עניין תורשתי.  העניין הוא שאנחנו חייבים לסיים את הקונצרט שלה ואז לטוס אל הארינה כדי להספיק לראות את סופרטראמפ. זו בהחלט הולך להיות ערב בלתי נשכח.

     

    דרימר של סופרטראמפ. פשוט תפור עלי.

     

     

     

    ''

      

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/6/11 18:53:

      צטט: mazavharuach 2011-06-05 17:24:19

      אהבתי את הפוסט. חשבתי לקפוץ ללונדון בתחילת הסבוב הנוכחי של סופרטרמפ, אבל הזמנים היו קצת צפופים. איך היו שני הקונצרטים?

      ידידי, אני חושש שתצטרך להתאזר בסבלנות עד לשבוע הבא. מבטיח דיווח מפורט. 

        5/6/11 17:24:
      אהבתי את הפוסט. חשבתי לקפוץ ללונדון בתחילת הסבוב הנוכחי של סופרטרמפ, אבל הזמנים היו קצת צפופים. איך היו שני הקונצרטים?
        2/6/11 22:32:
      שלום חבר, נורא צר לי לאכזב אותך, אבל כנראה שאתה צריך לכתוב את הזכרונות האלו. אני לא זוכר את הדברים האלו לפרטי פרטים כמוך. מה שכן, אני חושב שהחומר של רוב הקומיקאים הישראלים הרבה יותר נמוך משלנו. אבל בלי קשר, המטרה שלי היא להתקדם לבמות הרבה - הרבה יותר גדולות. וכן, המתח הוא בלתי נסבל והציפיה היא מאוד קשה. שיהיה לך סוף שבוע נעים.
        2/6/11 21:19:
      אכזבה, עם כותרת כזו. חשבתי שתתאר את התחושות לפני ואחרי ההופעה הראשונה של השלישיה מול חדר אוכל מלא בחג המשק 1984 אחרי שכבשנו כבר את בימת חברת הילדים. ורצינו להתקדם לבימה של הגדולים. איפה שפניה ויוסף פינסקי נחשבו לבלתי נשכחים. הישיבות הארוכות של חדר הישיבות במועדון הנעורים. ההתלבטויות הקשות האם החומר מצחיק? האם הוא לא נמוך מידי? הכיבוש. ההצלחה. הציפיה של הקהל. הריצה לשרותי המזכירות. המתח הבלתי נסבל. הנצחון. המשוב. ההבטחה לעתיד. יכולנו להיות האלי ומריאנו של ישראל היום? ואולי לא...

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין