עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    אל מול הגביע הנכסף

    10 תגובות   יום חמישי, 26/5/11, 22:52

    הגביעים של חיינו, ביחד עם המדליות ושאר העיטורים, מהווים נקודות ציון בחייהם של לא מעט אנשים, במיוחד בעידן המודרני, התעשייתי והמהיר. זה לא ממש משנה איזו קבוצה אתה אוהד, זה לא ממש חשוב איזה משחק הוא כוס התה (או הבירה) שלך. האירוע עצמו, החוויה הקולקטיבית האדירה, הופכים לציוני דרך במסעו של כל אדם. באופן טבעי, גברים עוקבים אחרי עולם הספורט באופן יותר עקבי, עבורם הוא מהווה מציאות כמעט חלופית לענייני דיומא. עולם הספורט, עבור רבים מבני המין הגברי, מספק את המימד הפנטזי של החיים. אולם כאשר אתם רואים קבוצה ואוהדים חוגגים עם גביע, חפשו את הנשים. מספרם של הנשים בחגיגות מעיד על מידת הקהילתיות של הגביע. עד כמה הוא נוגע בכל רובדי החברה האנושית שמקיפה את מועדון הספורט המנצח. כתבתי כבר כאן באחד הטורים שספורט קבוצתי מהווה תמיד סמל לזהות קהילתית. ספורט קבוצתי זה אנחנו נגדם. זה לא איציק נגד שמוליק. זה הלבנים נגד הכחולים או האדומים או הצהובים. ספורט קבוצתי הוא עניין קהילתי, ספורט אישי זהו קרב בין שתי נפשות, לא בין שתי ערים.

    ***

    הגביע הראשון של חיי היה הגביע הרומנטי מכולם. שלוש שנים אחרי שהטיל של הצבא הסורי ריסק לנו את כל חצר המשק (ר' פוסט "מלחמת יום כיפור שלי"), הקבוצה שלנו, הפועל גבת – יגור, זכתה בגביע המדינה בכדורסל. זו הייתה הקבוצה הראשונה בהיסטוריה הישראלית שכל שחקניה נולדו בישראל, והקבוצה הראשונה שמוציאה את הגביע מחוץ לעיר תל אביב. הייתי אז בן שש וכוכבי הספורט של ילדותי היו אנשים שראיתי אותם בחיי היום יום שלי. עומדים בתור בחדר האוכל, משליכים כביסה במכבסה. הם היו חלק בלתי נפרד מהקהילה. הניצחון שלהם, בגמר גביע המדינה בכדורסל לשנת 76', היה הניצחון שלנו. אף אחד לא דמיין אז, באביב הישראלי התמים ההוא, שהניצחון ההוא, שהגביע בו זכינו, יהיה למעשה אות הסיום לחיינו, כפי שהיכרנו אותם. שכל סדרי העולם ישתנו,שכל חיי החברה והקהילה בארצנו יעברו טלטלה עזה וחסרת תקדים. שכל המרקם החיים בישראל יתעוות וישתנה לבלי הכר. אף אחד לא חשב על הדברים האלו אז, באותם ימים משכרים של אביב 76', גביע המדינה בכדורסל עמד בלב חדר האוכל שלנו ומילא את ליבנו בגאווה עצומה.

    ***

    את קריירת הכתיבה שלי התחלתי בגיל 13 כאשר כתבתי את מערכוני הבר מצווה של הקבוצה שלנו, קבוצת "נרקיס". למופע שהעלנו קראתי "שוקולד מריר" ועד היום שולחים לי בחבילות שוקולד מריר למרות שאני בכלל לא נוגע בזה. שנה מאוחר יותר, בגיל 14, התמנתה מיכל אייזנר לעורכת עלון חברת הילדים "טבעות עשן", כך קראו לו, והיא ביקשה ממני לכתוב לה מדור ספורט. קראתי לו "מתחת לסל" וחתמתי ממש כמו כאן, sbhsport. אלו היו הימים בהם למדתי מג'ון, שבא מליברפול לעבוד בפרדס שלנו, שהמילה ספורט באנגלית מתחייסת גם למשהו שבעברית תקנית היינו קוראים לו "איש רעים להתרועע". כלומר, איש חברותי. סוציאלי. בהמשך כתבתי גם מערכונים ומחזות בר מצווה וחג מחזור. שלושה ימים אחרי השחרור התראיינתי אצל עזרא דלומי, בבית דבר בתל אביב והפכתי לכתב הספורט של השבועון "קיבוץ". התמזל מזלי ובשנה השנייה שלי בעיתון זכתה הפועל גליל עליון באליפות המדינה בכדורסל, אחרי רצף של 23 שנים ברציפות שבהן זכה רק מועדון אחד בתואר הזה. ליוותי את הגליל לאורך כל אותה עונה פנטסטית, ואני עדיין זוכר את הנסיעה לכפר בלום באותו ערב היסטורי. להקה ענקית של אנפות בקר חנתה על האקליפטוסים העצומים בצומת הפונה אל המשקץ כאילו ביקשו גם בנות הכנף להצטרף לחגיגה. מנהלי הקבוצה, מרדכי קורן ועמית גל, סידרו לי כרטיס בשורה הראשונה, ישבתי ליד נשיא המדינה דאז, יצחק הרצוג, אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד, ראש המועצה המיתולוגי אהרון ולנסי, ועוד אי אלו אחמ"ים. הייתה שם שמחה ספונטנית ואמיתית, כמוה לא ראיתי מאז ימי התום של אביב 76'. צלחת האליפות של "עונת הדובדבנים" סיפקה לתושבי הצפון קיץ חלומי ובלתי נשכח. גם באלבום שלי, קיץ 93', זכור כאחד מאותם פרקי זהב שתמיד נזכרים בהם בערגה.

    ***

    למדתי קולנוע וטלוויזיה ועברנו לתל אביב, המשכתי לכתוב בעיתונים. ב "עיתון תל אביב" בשנת 95' יזמנו קמפיין במדור הספורט שקרא להעניק את פרס ישראל למאמן האגדי יהושע רוזין ז"ל.

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%A9%D7%A2_%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%99%D7%9F

    הכתב גילי עמירן, שאימן אז בנערים של הפועל תל אביב הכיר ביננו באוסישקין. עד אז הכרתי אותו רק מהיציע. העורך ירון טן ברינק וסגנו ברוך שמילוביץ אהבו את היוזמה. אנשי הכדורסל של תל אביב קצת פחות, קיבלנו לא מעט תגובות עוינות ואנשים שסירבו להשתתף. בעיני זה נראה מוזר ומשונה. כל מי שהכיר את יהושע רוזין ידע כי הוא היה נוסע באוטובוסים ברחבי הארץ כדי לאמן קבוצות פריפריה נידחות. הוא היה איש שעשה הכל כדי להשאר ליד הקווים. הוא הכשיר אלפי שחקנים ועשרות מאמנים. לא לחינם כולם הכירו אותו בתור "מר כדורסל".  נראה לי מוזר איך אנשים שמכירים את פועלו יכולים להתנגד לרעיון להעניק לו פרס על מפעל חיים וכל זה מסיבות עלומות. אבל אלו האנשים האלו, הלא מפרגנים, האגואיסטים. שמשתמשים בספורט כדי לחלוב כסף וכבוד מהקהילה, במקום לבנות אותה. בסוף קיבל רוזין באותה שנה את אות "יקיר תל אביב". את פרס ישראל נתנו לו שלוש שנים מאוחר יותר. הוא הספיק להנות ממנו בארבע השנים האחרונות של חייו. עד היום אני חושב שהקמפיין הזה הוא אחד הדברים הכי חשובים שעשיתי בקריירה העיתונאית שלי. זה היה מיזם שכל שורשיו היו בישראל הישנה בה גדלתי, אבל הוא התרחש בניו ישראל בה חייתי, וזה רק העצים את תחושת הסיפוק האישית כאשר הרעיון הבשיל והפך למציאות. רגע קטן של אושר מזוכך.

    ***

    מעיתון תל אביב המשכתי אל "העיר" בו פרחתי והגעתי לשיאים של ביטוי אישי. משם המשכתי ביחד עם העורך עמרי דולב אל אתר האינטרנט YNET, עמרי התמנה לעורך מדור הספורט הראשון של האתר וכך הפכתי לאחד מדור המקימים. לכבוד יום הכיפורים הכנו פרוייקט מיוחד על רגע אישי ומיוחד. שם כתבתי את הטור הזה, שהפך לאחד הטורים הכי נצפים ומדוברים באותם ימים ראשונים של עיתונות מקוונת.

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-160349,00.html

    חבר ילדות שלי, יפתח שבח, שלמד גם הוא קולנוע לקח את הטקסט ההוא ובמאמץ אדיר הפך אותו לסרט דקומנטרי נפלא בשם "הגביע נדד צפונה". הוא אסף וראיין את כל השחקנים ההם, והוציא מוצר נהדר מתחת לידייו. ערוץ הספורט נרתם לעזור להשלים את הסרט, וכך בערב אביב נעים אחד בשנת 2001 נפגשנו כולנו בסנימטק תל אביב כדי לראות את הגרסה המוגמרת של הסרט, שריגש רבים עד דמעות. בסיום הערב עלו כוכבי הספורט של ילדותי על הבמה וזכיתי ללחוץ להם את היד, אחד אחד, ממש כמו בטקס של הענקת גביע. גם זו הייתה אחת מנקודות השיא של הקריירה העיתונאית שלי. יום מרגש מאוד. ערוץ הספורט הבטיח לשלם להפקה סכום נאה מאוד במידה והסרט יוקרן יותר מחמש פעמים. לכן גם הקרינו אותו בדיוק ארבע פעמים וגנזו אותו לנצח. אומרים שפה ושם הם משתמשים באי אלו קטעים קצרים, בשאר הזמן הוא מעלה אבק בארכיון. מזל שהצלם רן אביעד העלה איזה קטע ליוטיוב, כדי שאפשר יהיה להיזכר איך נראה פעם ספורט קהילתי. השונה כל כך מהמודל הנוכחי, שבו כספי ציבור יכולים להפוך קבוצת כדורסל לצינור מזומנים של בנק בשוק האפור, ועדיין איש לא יוצא אשם ואף אחד לא עומד לדין. ההפך, רק נותנים להם עוד זריקות עידוד לאגו טריפ החולני הזה.

    ''

     

    ***

    ועכשיו אנחנו מתכוננים להאבק על עוד גביע. זהו גביע שונה לגמרי ממה שהכרתי. ראיתי את הצהובים והאדומים חוגגים ניצחונות במסיבות ענק בפארק הירקון וכיכר רבין בתל אביב, אבל מעולם לא הרגשתי שייך קהילתית לגביעים האלו. אבל לגביע הזה, זה שאנחנו הולכים להאבק עליו החל מיום רביעי הבא, לזה אני מרגיש קרוב ממש כמו פעם. כי הקבוצה הזו שלנו, הוונקובר קאנקס, הם חלק בלתי נפרד מהקהילה שבה אנחנו חיים. רבים שואלים אותי איך אנחנו מסתדרים עם מזג האוויר הקר של קנדה, מבלי להבין שהאתגרים האמיתיים הם אישיים וחברתיים. אנחנו חיים בחברה של אנשים שאינם מדברים עם זרים, הם לא מביטים אחד לשני בעיניים ולא יוצרים מגע עם מישהו שאיננו מהמעגל החברתי הקרוב להם. הם מכירים אנשים מבית הספר או ממקום העבודה, דייטים עושים בבארים ומועדוני הלילה. אבל באוטובוס או ברחוב כולם אטומים בתוך האייפד או האייפון או איזה גאדג'ט שזה לא יהיה. הדבר היחיד ששובר כאן גבולות ומחיצות זו האהבה לקאנקס. זה חוצה גברים ונשים, זקנים ומבוגרים, אסייאתים ואירופאים. כולם, כולם עומדים מאחורי מועדון ההוקי שלנו. הקאנקס, ממש כמוני, נולדו ב 1970, הם הגיעו פעמיים לסדרת הגמר, ב 82' וב 94'. הם הפסידו פעמיים לקבוצות של ניו יורק. בפעם הראשונה לאיילנדרס ובפעם השנייה לריינג'רס. עכשיו כולם מקווים שפעם שלישית – גלידה.  ביום שני היה חופש, נסענו לאיזו פינת חי ללטף חיות. פתאום שלי אומרת לי באיזה רמזור, "תראה יש כאן חנות של הקאנקס". תוך עשרים דקות היא בחרה חולצות לילדים, ואפילו אחת עבור עצמה. בחיים לא ראיתי אותה לובשת חולצת ספורט, אבל עכשיו, גם היא, כמו כולנו, לובשת את לוויתן האורקה על החולצה שלה, בגאווה גלויה.

    ***

    הקאנקס שלנו ניצחו את שיקגו בסיבוב הראשון בסדרה של שבעה משחקים מתישים ומותחים. אחר כך הגיעה הסדרה השנייה נגד נאשוויל שהייתה סוג של עבודה בלי הנאה, העבודה נגמרה אחרי שישה משחקים. בגמר המערב פגשנו את סן חוזה שארקס וחיסלנו אותם בחמישה משחקים. המשחק האחרון הלך לשתי הארכות והסתיים בשער המוזר הזה של קווין ביאקסה, שער פלייאוף קלאסי במשחק ההוקי, כולם הסתכלו לכיוון אחד אבל הדסקית שינתה כיוון והלכה למקום אחר, ביאקסה פשוט ירה אותה אל הרשת והרים את העיר על הרגליים. המכוניות צפרו ברחובות ועשרים אלך איש רקדו ברחובות הדאון טאון.

     

    ''

     

    אחת הסיבות שהמהדורה הנוכחית של הקאנקס אהובה כל כך כאן היא שרוב השחקנים הם כבר חלק בלתי נפרד מהקהילה. הזכרנו את ביאקסה, הוא גר כאן כבר עשר שנים. התאומים, הנריק ודניאל סדין משחקים עם הקאנקס 12 שנים. הבלם הפיני ההירואי סאמי סאלו חוגג 9 שנים במועדון. ראיין קסלר האמריקאי הלוחם שייך למועדון כבר שמונה שנים, הבלם השבדי אלכס אדלר והדני הסוער יאניק הנסן משחקים כאן שבע שנים, הסקורר אלכס בורוז והספרינטר מייסון ריימונד חיים איתנו שש שנים. השוער המכושף רוברטו "בובי לו" לואנגו נמצא איתנו כבר חמש עונות. אני זוכר שראינו אותו בוקר אחד כשהלכנו לבית הספר, "בובי לו" חלף על פנינו בריצה על הטיילת, הבן יקיר לי היה מלך הכיתה באותו בוקר. בשבת שמשית אחרת לחצנו ידיים לדניאל סדין בכניסה לסטקיית "הקג" שבגרנוויל איילנד. רק לפני פחות מחודשיים תרם המועדון 5 מיליון דולר לבית החולים לנשים וילדים של וונקובר.

    http://www.vancouversun.com/health/Canucks+donate+million+Children+Hospital/4433228/story.html

    אז נכון שזהו ספורט מקצועני במאה ה 21 ועדיין זהו אחד המועדונים הכי קהילתיים שזכיתי לאהוד. ארבעים שנה יושבת כאן אומת הקאנקס וסופרת מילימטרים של גשם ועונות מאכזבות. ביום רביעי בלילה כולם עקבו בחרדה איך הקפטן שלנו, הנריק סדין, לא מעיז לגעת בגביע המוענק לאלופת המערב. הוא רק הצטלם לידו, אך לא העיז להניף אותו אל על. זוהי סוג של קללה ישנה, אמונה טפלה של שחקני הוקי. הנריק סדין וארבע וחצי מיליון תושבי הפרובינציה רוצים להניף את הגביע האמיתי, הגביע על שם הלורד סטנלי. זה יכול להיות סיום מושלם אם הוא הגביע של סטנלי יבוא לפסטיבל יום ההולדת העירוני שיערך בפארק סטנלי בסוף השבוע השני של חודש יולי. הקהילה כבר לא יכולה לחכות.

     

    הקוראות הנאמנות יסלחו לי השבוע, אבל פשוט, היסטרית ההוקי שוברת אצלנו שיאים חדשים.

     

    ''
     

      

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/5/11 19:11:

      צטט: מיומנה של מתמחה 2011-05-28 15:02:21

      כמה ספורט! קראתי ברפרוף הפעם, מקווה שנסלח. וכמובן שלא לשכוח "שזה רק ספורט..רק ספורט" ושזה כיף.

      התנצלתי בפני הקוראות הקבועות בתחתית העמוד, אין מה לעשות, זה מה שמעסיק אותנו בימים אלו. 

      כמה ספורט! קראתי ברפרוף הפעם, מקווה שנסלח. וכמובן שלא לשכוח "שזה רק ספורט..רק ספורט" ושזה כיף.
        27/5/11 22:29:

      צטט: ruthy 2011-05-27 18:36:16

      לא קיבוצניקית....לא ספורטאית....לא בענייני הוקי קרח.... :-)

      אנחנו אוהבים אותך כמו שאת, תישארי ככה. 

        27/5/11 18:36:
      לא קיבוצניקית....לא ספורטאית....לא בענייני הוקי קרח.... :-)
        27/5/11 18:24:

      צטט: שם משתמש חדש 2011-05-27 11:33:36

      מצוין, כמעט וגרמת לי לחזור לקנדה... אי אפשר להסביר המילים את הקהילה שבספורט בממלכת הקרח, אבל גם אי אפשר להסביר את הלב שבאנשים בארץ השמש...;)

      תמיד תעשה מה שמתאים ונכון עבורך. לך בעקבות הלב ותמצא את הקהילה שלך. 

        27/5/11 11:33:
      מצוין, כמעט וגרמת לי לחזור לקנדה... אי אפשר להסביר המילים את הקהילה שבספורט בממלכת הקרח, אבל גם אי אפשר להסביר את הלב שבאנשים בארץ השמש...;)
        27/5/11 09:20:

      צטט: משה שכביץ 2011-05-27 08:19:54

      נכון שאנחנו הפועל משמרות היינו רק ליגה א', אבל אביהו אטינגוף היה "מלך הסלים" ומי בכלל זוכר את קייצקי?

      שכביץ' אתם כפר של משוררים, עם שלום, ומאיר וחנן אתם בליגת העל, לנצח. 

        27/5/11 09:19:

      צטט: גלית א' 2011-05-27 07:13:26

      גם אני גדלתי בקיבוץ ששיחק כדורסל, למרות שלא זכה באף גביע למיטב ידיעתי, ואני זוכרת את ההתרגשות של ימי שישי בערב, ימי המשחק דאז. גם עיתון העיר גם לא מה שהיה פעם.

      נו, אלו הם החיים, גלית, שום דבר לא עומד במקום.

      אבל לפחות את ההתרגשויות אנחנו זוכרים, או משתדלים לזכור. 

        27/5/11 08:19:
      נכון שאנחנו הפועל משמרות היינו רק ליגה א', אבל אביהו אטינגוף היה "מלך הסלים" ומי בכלל זוכר את קייצקי?
        27/5/11 07:13:
      גם אני גדלתי בקיבוץ ששיחק כדורסל, למרות שלא זכה באף גביע למיטב ידיעתי, ואני זוכרת את ההתרגשות של ימי שישי בערב, ימי המשחק דאז. גם עיתון העיר גם לא מה שהיה פעם.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין