מאזינה לקולות......
מהקישקעס. מקשיבה, מחבקת, מנסה להבין.
רגשות, הגיגים, תהיות ושאר ירקות.
ובעיקר המון ממני.
פוסטים פופולאריים
-
הסרטים הישראליים הטובים ביותר......
17/9/08 | 30119 צפיות
-
מי הייתה אנה פרנק?
21/8/07 | 6361 צפיות
-
הרגעים הכי טובים בקולנוע......
29/10/07 | 9834 צפיות
-
הסרטים הכי גרועים שנעשו בקולנוע......
2/11/07 | 8865 צפיות
-
הומר שר אצלי באמבטיה......
2/1/08 | 12058 צפיות
-
רק תרומה אחת קטנה......
23/12/07 | 5889 צפיות
פוסטים אחרונים
- בביפ מרגישים כבר את הלחץ 25/7/10
- לכו תשרדו מתקפת צבע או אירוע ההשקה של הישרדות אולסטארס 4/6/10
- פול אנקה בראיון בלעדי בתכנית שלי 21/5/10
- עד שהגיע הערב ההוא... 18/4/10
- סופר נני מגיעה לביקור... 24/3/10
- כל מה שרציתם לדעת על גמר האח הגדול ולא אמרו לכם 7/3/10
אוי לי, ילד שלי מוצלח......
ניב ואני נפגשנו לראשונה ביציאה מחדר המורים. אני הייתי "המורה" החדשה לקולנוע.
תמיד שנאתי שקוראים לי "המורה". אחרי הכל לא שיערתי מעולם שאתגלגל למערכת החינוך הפורמלית.
אחרי שנים בתעשייה, אני? מה לעזאזל אני עושה שם?
ניב היה עוד אחד מהתלמידים שלי. הוא היה מטורף על קולנוע. לכן בצלצול הוא כבר חיכה לי.
"המורה", הוא קרא לי. "אני ניב. את נכנסת לכיתה שלי עכשיו. אפשר לסחוב לך את המצלמה?".
ואני, לא יכולתי לסרב.
זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. ניב ואני הפכנו לחברים הכי טובים. הוא היה העוזר שלי.
בכיתה לא ממש אהבו אותו, אבל לא הציקו לו, כי ידעו שקרין "המורה לקולנוע" לא תתן שיירדו לחייו.
ואני, התגלגלתי למקצוע הזה ממש במקרה, קצת אחרי שגיליתי את העולם המופלא של הילדים. אפשר היה רק להאשים את הליצנות הרפואית שעשתה לי הסבה מקצועית.
ניב ידע עליי הכל, כמעט.
אני ידעתי עליו יותר מההורים שלו, יותר מהחברים הכי קרובים.
אני חושבת שהתחברנו בעיקר בגלל שזיהיתי אצלו את האהבה שלי.
האהבה שהתחילה אצלי בגיל צעיר מאד.
ניב חלם להיות במאי קולנוע מפורסם. מגיל שש, החל לעשות סרטים עם אחיו הגדול.
גם אני חלמתי. למרות שלמדתי קולנוע, החלום לא התממש לחלוטין.
ניב אומר שלכן החלטתי שאם כבר ללמד, אז רק קולנוע.
שאחרים יגשימו את החלום לחלוטין.
שלא ישכחו אותי.
ותמיד כשהוא אמר את זה, נדהמתי. איך צעיר כזה יודע יותר ממני? איך הוא צודק, הייתי אומרת לעצמי.
איזה ילד נהדר.
הוא היה מביא את המצלמה שלו לשיעורים, למרות שלא הסכמתי. היה מראה לי דברים שהיה מצלם.
ופתאום באמצע השנה שעברה, ניב נעלם. המחנכת שלו אמרה שהוא לא מרגיש טוב. שבועות אחרי שבועות ואין סימן מניב.
לי היה חסר עוזר.
קצת פחדתי להתקשר. לא ידעתי אם זה בסדר או לא.
בסוף התקשרתי.
מגמגמת. "שלום, מדברת קרין, המורה לקולנוע, רציתי לדעת מה שלום ניב? הבנתי שהוא חולה".
זה היה אח שלו. "ניב בביה"ח. הוא מאושפז."
"מה יש לו?", שאלתי.
"לוקמיה", אמר.
ובאותה שנייה, כאילו חרב עליי עולמי.
בחצי נשימה עוד הספקתי לשאול איפה הוא מאושפז וניתקתי.
כעבור שבוע, בלי שאף אחד שם לב, הגעתי למחלקה שלו. כולם כ"כ שמחו שהגעתי. "הנה הליצנית", אמרו.
זו לא הייתה המחלקה שלי, אבל במחלקה האונקולוגית כשרואים ליצנית, העיניים נפקחות.
ולי, לא היה אומץ להגיע לא מחופשת. התחבאתי מאחורי התחפושת.
פחדתי שיראה שזו אני.
חיפשתי בחדרים ובסוף מצאתי.
הוא שכב במיטה. ישן. כ"כ שלו. כמעט קירח לגמרי מהטיפולים. בקושי אפשר היה לזהות שזה הוא.
על השולחן ליד המיטה, הייתה מונחת המצלמה שלו.
לא יכולתי שלא לחייך ופתאום החיוך התחלף בבכי קורע לב.
רגע. מה את עושה? אסור לך לבכות. את הדבר הכי אופטימי כרגע במחלקה.
תפסתי את עצמי וברחתי לשירותים.
כבר לא הייתי ליצן שמח. ובעצם ליצן הוא בד"כ בתחפושת. לא באמת שמח אחרי הכל.
בלילה, ניב הופיע בחלום. הוא אמר לי " את זוכרת שאמרת לי ללכת עם החלומות שלי עד הסוף?". ואני הנהנתי בראשי כמתוך חלום. " אני רוצה שתנסי לעשות את זה גם את. לכי אחרי החלומות שלך, נסי להגשים אותם. זה יהיה קשה, אבל אם לא תנסי לא תדעי".
ואני מחייכת אליו בחלום והוא לאט לאט נעלם.
נשאר רק החיוך שלו.
ניב דעך מהר מאד. יותר מהר ממה ששיערו.
בלי הודעה מוקדמת, הגעתי יום אחד לביה"ס ובכניסה חיכתה לי מודעת האבל.
אין יותר ניב.
זו הייתה השנה האחרונה שלימדתי במערכת החינוך.
החלטתי לנסות להגשים חלום. לקדם את עצמי ולנסות לעשות מה שאני באמת רוצה. בזכותו.
אני עדיין מלמדת קולנוע. במסגרת החינוך הלא פורמלי.
לא בכיתה. לא בבי"ס.
ובכל מקום, ניב נמצא שם.
משקיף מהצד ומחייך.
מנצלת את הבמה להזכיר:
ביום ד' 21.11.07 כולנו באים לתת דגימת דם. ביום ההתרמה של עמותת "עזר מציון". תחשבו שזה היה הילד שלכם. 1-800-236-236 |
תגובות אחרונות
-
Design4U
בתגובה על אני אוהבת ת'קולנוע :-)
-
Alila Pop
בתגובה על אולי זה היום שלי......
-
נהוראיגורן
בתגובה על הסרטים הכי גרועים שנעשו בקולנוע......
-
ronidan
בתגובה על סיפור עתיק יומין, גם המנגינה
-
מתי mati
בתגובה על בואו להתכרבל יחד עם הסרטים הכי רומנטיים......
-
stimpy girl
בתגובה על Haleluyah
תגובות (134)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לא יכולת להיות מקסים יותר.
הבנתי. תודה לך.
כתיבה כזאת, בטח את יודעת, היא שונה מהדיונים על סרטים ודומיהם. הפוסטים על אהבת הקולנוע או על נושאים חשובים אחרים הם מעניינים, לפעמים יש להם חשיבות לכלל החברה. בחלק מהם השתתפתי ומאוד נהניתי, יש לך הוכחות לכך.
אבל הפוסטים בהם את חושפת סיפור אישי (כגון זה או הפוסט החדש על אנה פראנק), בהם את מסגירה את נפשיך, הם פשוט פיצוץ. פ-י-צ-ו-ץ.
תכתבי מה שאת רוצה (לא שאת צריכה את האישור שלי), רק תדעי שהפוסטים בהם מגולגל סיפור חווייתי אישי, עולים פי אלף מונים על דומיהם שמסתובבים בקפה אצל בלוגרים אחרים, וכמעט הייתי אומר שנראים כאילו הם יעודך על כדור הארץ. אבל לא אגיד את זה, כי זה חצוף, יומרני וטיפשי. סליחה אם המחמאות שלי מוזרות.
שלא נדע.
רק בשמחות.
עצוב מאוד.
אין דבר יותר גרוע מאובדן של ילד.
תודה.
אני מחייכת גם עכשיו.
מתי הכתיבה שלי לא הייתה אישית?
אבל תודה.
אהבתי שכתבת, באחת התגובות, שבכל פעם שאת נזכרת בניב את מחייכת.
זה קורה לי, גם, כשאני נזכרת בחבר מאוד טוב שלי שנהרג בתאונת דרכים.
אני חושבת שזה מה שקורה כשאנחנו חושבים על מלאכים.
התגעגעתי לכתיבה האישית שלך, קרין.
טוב שחזרת אלינו איתה.
תודה גלית.
שקראת והגבת.
אמן.
תודה לך הילה מתוקה.
אני במאגר כבר שנים. מקווה שיום יבוא וימצאו בי שימוש
קרנינוש איזו צמרמורת עוברת בי!!!!!
תודה לך על הקטע המקסים, העצוב אך מלא תקווה הזה...
ותודה לך שהזכרתי לי כמה חשוב ללכת אחר החלומות ולא לוותר ולעשות את מה שאוהבים באמת!!!
כיכבתי כי כל כך מגיע לך!!!
merci.
את מדהימה !
ברברה
תודה לך על התגובה.
אני תמיד מלמדת את התלמידים שלי, לא לקרוא לי המורה, אלא להשתמש בשמי הפרטי.
זה מצחיק שגם היום כשאני לא מלמדת במערכת החינוך, אלא במסגרות פרטיות, הילדים עדיין תקועים עם תפיסת מורה בראש.
תראי, בעקרון, לא הייתי בתפקיד, רק בתחפושת.
אבל מיד תפסתי את עצמי, כי זה אף פעם לא קרה בתוך מחלקה.
אם נשברתי, זה בד"כ היה במכונית שנייה אחרי שסיימתי משמרת.
תודה.
נפש מקסימה שכמוך,
בכל עת שרק אפשר אני תורמת .
כאחת האדם וכמי שעוסקת בחינוך ,
מבינה אני כמה חשוב לעזור בכלל
ובפרט לקטנטנים הללו
(משום מה , גם אני לא אוהבת להיות "המורה"
ומעדיפה להדריך,לכוון,לעזור...לתת את החכה...)
תודה על התזכורת החשובה :)
החלק הכי קשה, כשהתפרקת, והיית חייבת להשאר שמחה
בשביל התפקיד
כמה זה נראה לי קשה...
היי חזקה,
ותמשיכי לרגש..
תודה יקירה.
סיפור עצוב.. דמעות בעיניי...יישר כח יקירתי.
תודה.
גם לך.
תודה על השיתוף והתזכורת לגבי החשיבות של הכאן והעכשיו, לאור השבריריות של כל הסיפור הזה שנקרא חיים.
עשית לי צמרמורת
רק בריאות
זו גם דרך להסתכל על הדברים.
מקסים.
תודה.
וואי איזה סיפור עצוב.
ולפחות כשהוא היה בחיים גרמת לו להרגיש שיש לו חבר אמיתי ביקום הזה .
מקווה שזה יעזור טיפה
http://cafe.themarker.com/view.php?t=74070
עוד יותר מזה, אני מקווה שלא נזדקק למאגר הזה, כי לא יהיה מי שיצטרך אותו.
למרות שזו תקוות שווא.
חיבוק חזרה.
תודה על המילים החמות, אמיר.
איזה סיפור מצמרר... כל מילה מתגמדת אל מול הדרמה הנוראה הזאת.
דגימת הדם שלי נמצאת במאגר, מקווה שיום אחד יקראו לי ואוכל להציל חיים. אין דבר יפה מזה.
חיבוק קרינוש,
איזה סיפור אנושי
עד כאב כתבת.
איך החיים האלו
מאפשרים למלאכים
כמו ניב להגיח להאיר
ולנבול פתאום.
תחזקנה ידייך ותרומתך למשימה
של תרומת דגימות הדם.
קרין,
טוב שיש בעולם אנשים כמוך שיודעים לעשות ועושים מתוך דאגה ואהבה אמיתית לאחר. זה כל כך חסר כאן. הפוסט נכתב בצורה יפה - כואבת ויפה.
אמיר
אין קטגוריה כזו בפרס ישראל :-)
ותודה.
חיבקתי חזק.
היי קרין. קבלי חיבוק...כמו של דב. פו הדב.
נראה לי שמתי שהוא בעתיד עוד תקבלי את פרס ישראל על הדאגה שלך לאחרים. אנשים. ילדים. ובעלי חיים.
תודה שבאת.
אני אנסה בלרינה.
תודה.
תודה.
אורית, ברק, רון, בלרינה
תודה מקרב הלב על התגובות החמות כ"כ.
צודקת מאד.
זה חשוב וזה גם פשוט מאד.
סיפור מקסים ומרגש.
תודה על השיתוף.
תודה חיים.
שקראת.
קרין
בתור אשה , שעובדת עם ילדים , אני מזדהה ונרגשת ...
אנו מלמדים את הילדים , ושוכחים ליישם בעצמנו , עבור עצמנו , את מה שאנו מורישים הלאה
עצתי לך - הגשימי את חלומותיך - זה מה שלימדת את ניב, לא?
זו תהיה דרך מעצימה ומכבדת את זכרו - לעמוד מאחורי מה שאת מחנכת את דור ההמשך.
חיבוק ענק
יהי זכרו ברוך
קארין את ענקית. כתיבה מרגשת ואמיתי כל כך טובה ואנושית. אני לרב לא מגיב לפוסטים של עשרות תגובות אבל כאן זה משהו מיוחד גם הנשמה וגם הסיפור.
לדאבוני הרב מכיר את ההרגשה הזו לא אחת ובמסגרת העמותה שלנו ליוויותי קצת יותר מסיפור אחד כזה וכל פעם זה קשה מחדש וכל פעם אתה מקווה כמאמר המשורר "שזו תהיה המלחמה האחרונה..." וכל פעם אתה מגלה מחדש כי לבורא עולם תכוניות אחרות שלצערנו לא את כולם אנו מבינים ומקבלים בהכנעה, אך אלו החיים החיים ואמר ניטשה "מה שלא הורג אותנו מחזק אותנו".
ולך קארין באופן אישי ראשית תנחומיי על העצב שנדחק בדלך האחרוית לחייך מקווה שכל הנשמה הגדולה הזו תירשם לזכותך בבא היום, רק האמיני כי המוטו שכתבת כפי שאמר לך ניר (תנצבה) בחלום לכי אחרי החלומות שלך, נסי להגשים אותם.
זה יהיה קשה, אבל אם לא תנסי לא תדעי
יתן לך את הכח לעוד מאה שנים של נתינה ואהבה לסביבה, כי אין נורא מכאב של ילד ומי ייתן ותמיד נהיה בצד הנותן.
גם אני ללא מילים והרשי לי להצטרף לכל מה שרשמו לפני,
היי חזקה ולכי אחר חלומותייך...
רציתי לכתוב "ללא מילים", כי לא מצאתי את המילים הראויות לפוסט כזה והמחשבות שהוא מעורר...
חיבוק
ובהצלחה במימוש בחלום.
קרין יקירתי - מלאכת קודש את עושה !
מאוד מובן הקושי שלך לבקר את ניב בבית חולים - ההגנה שמעניקה מסכת הליצן לא ממש פועלת כשמדובר באדם יקר וקרוב ובטח שמדובר בילד. גם הבכי היה אנושי טבעי ולגטימי.
מודה לך על הפוסט ועל התזכורת להתרמה !
במהלך השנים האחרונות קיבלתי כמה פעמים מייל מוזר
שביקש התרמה לסוג דם A- עבור ילדה שזקוקה בדחיפות לתרומה.
בהיותי בעלת סוג הדם המבוקש, מיהרתי להתנדב.
בהתחלה נידחתי כי עוד הייתי בהריון.
אחר כך שוב הגיע המייל ופניתי שוב, אך לצערי קידמה את פניי הודעה עגומה,
שלא תפנות יותר לתרומות.
לצערי המייל חזר אלי שוב ושוב במהלך השנים, עד שפשוט כתבתי להם בחזרה,
שיעצרו את זה. כל פעם להתקשר ולשמוע שכבר אחרתי את המועד.
אשמח לבוא ולתרום דם.
במיוחד אנשי המינוס, חשוב שיבואו.
תודה קרין
נוגע מאוד והזכיר לי סיפור אישי,
במסגרת לימודי שנה ג' בחינוך גופני בוינגייט היינו צריכים לעשות פרוייקט בביה"ס בו התנסינו.
לקחתי את זה צעד קדימה ויזמתי את הפרוייקט בבית חולים "שניידר". הגענו יום בהיר לאחר תיאומים כמובן ואישורים, כ-18 סטודנטים אותם בחרתי בקפידה ועשינו יום של פעילות גופנית מהנה לכל המחלקות. מהילדים באשפוז יום ועד המחלקה האונקולוגית.
בבואינו למחקה האונקולוגית מצויידים בציוד סטרילי מתאים, ראינו כיצד מוציאים מיטה ועליה גופה של ילדה מכוסה..כל הילדים היו ספונים בחדרם במחלקה, הם איבדו חברה ולא ידענו מה לעשות...
רצינו לעזור וכמובן שנקרענו מכאב.
זה היה יום לאחר ניצחון של מכבי ת"א בגביע אירופה וניצלנו את ההזדמנות.הצבנו סל קטן נייד ואיפשרנו לילדים בחדרם או בחדר המשחקים לקלוע ולא להתעסק בכאב...
אט אט החלו ילדים לשתף פעולה.
היתה אמא אחת שריגשה אותי אז ועד היום. היא אמרה: "חודשים הילד לא הסכים לצאת מחדרו עד היום שבאתם" זו היתה המתנה שלי. הוא לא חייך לרגע, מחובר לכימותרפיה, אבל היה עסוק לשם שינוי במשהו אחר.
קראתי לפרוייקט " ילדים פעילים - ילדים שמחים". היה אדיר!
ילדים נוגעים בנו עמוק וחזק לו רק בגלל האמת והפשטות...שנדע ונשכיל לשמור עליה.
אגב, לאחר הפרוייקט היה רעיון במשרד החינוך להכניס לביה"ח מורה לחינוך גופני בתקן על מנת להפעיל את הילדים בהנאה כפי שילדים אוהבים וכך להשכיח מעט מהצרות ולהפנות את תשומת ליבם למשחק. יש לזה תוצאות טובות בהשפעה על ההחלמה.
אך בתקציבים כמו בתקציבים זה נשאר בגדר רעיון שלא התקדם.
תודה על השיתוף, על מה שאת מעוררת ומזכירה.
את העיקר והחשוב.
רותי
איך אמרו הגששים:
מה כן? אז תגיד חיובי.
תמיד חיובי.
ותודה תודה תודה
אני מכוונת את מיתרי המצפון, ממטרה אחת ברורה.
לעורר מודעות.
נטע
מיכל
ליאור
AB
תודה רבה לכן
קרין
מאד מרגש ונוגע ללב ... מקוה שתמשיכי בדרכך המקסימה
למנף את הכאבים והצער , לשים אותם מאחור
אבל לעולם לא לשכוח, וללכת למקומות חיוביים וטובים
מחזק אותך
אכן, מאד כואב.
יהי זכרו ברוך.
סיפור מרגש..
וסיפור מלמד..
אמא שלי היתה אומרת: אוי ויי זמיר
מה אני יכולה עוד לומר.
זה נורא עצוב!
את ניחנת במתת אל, היכולת להעביר תחושה בכתב ואת עושה עם זה פלאים, בכל פוסט את פורטת על נימי ליבנו, כאילו את מכוונת את מתרי המצפון שלנו לכוון הנכון.
ונראה לי שאת כן מגשימה חלום בקולנוע, לא לחינם אומרים שהחיים הם במה.
לפעמים קשה לראות כמה אין צדק...
ריגשת אותי והעצבת אותי.. מאחלת רק טוב
מתוק אחד.
תודה שבאת לבקר.
מצמרר
אותי שכנעת
אם תדבר איתי, תתאהב עד מעל לראש :-)
וברצינות,
לא יכולת לכתוב מילים יפות יותר.
התרגשתי ובאמת.
תודה.
מדהים, מצמרר, קורע לב, לא משאיר עין יבשה אצל כל מי שיש לו דופק.
לאלוהים יש עסק פתוח איתי כבר לא מעט זמן בגלל פרחים מקסימים שכאלה שנלקחים בלי שום סיבה הגיונית, כזו ששום טרמינולוגיית שכר ועונש אמונית יכולה לקבל.
מעולם לא החלפנו מילה, קרין.
למרות זאת, אולי בגלל בעצם, אני מרגיש נוח מספיק כדי להגיד לך שאני אוהב אותך.
אם בזכות הפוסט הזה שלך גורלו של מלאך קטן אחד יישאר על פני האדמה ולא יצמח כנפיים, עשית יותר מכל אחד אחר.
תודה על התגובה קובי
ערנוש המקסים,
תודה.
עמרי היה הטריגר לכל השיתוף, כפי שכבר ציינתי.
תודה, הדר.
כוכבים זה לא הכל בחיים :-)
את עושה כזאת עבודת קודש, שזאת הפעם הראשונה שאני ממש כועסת
על העובדה שאין לי כוכבים.
מה שמדהים אותי יותר הוא עניין העיתוי, בדיוק כשאני כותבת שיר לכבוד אמא של עמרי,
את מספרת על ניב ועל יום ההתרמה.
תודה ששיתפת ובכלל.
אמן ואמן.
בריאות היא מתנה שלא מעריכים אותה מספיק.
כנראה שדברים לא קורים סתם.
תודה אבנר.
כל מה שתארת, יחד עם התמונה, פשוט אין לי מה לומר, רק בריאות,
לא רוצים יותר כלום, רק בריאות.
קרין, איזה סיפור קורע לב - ואיזה חיבור כואב בין שני העיסוקים שלך!
אין נחמות אחרי דברים כאלה, אבל אם הצלחת לקחת את הטרגדיה ולהפוך אותה למנוף בדרך אל החלום - את מקיימת את הצוואה הרוחנית של ניב.
מוזר, אבל בתגובות שלך העלית שני נושאים, שעליהם כתבנו היום פוסטים: סיפרת שהיום את עצמאית ושורדת (וגם על זה מגיעות לך מחמאות...) - ועל זה בדיוק כתבתי היום, וטענת שאת כבר לא כל כך צעירה - תקראי מה שכתבה אורית, ותביני כמה את צעירה... כאילו כיוונו את הפוסטים אליך!
חיבוק גדול מאורית ואבנר - וכמובן, לא שוכחים את יום הדגימות. וכן, כוכב.
מנגבת לך את הדמעה.
ותודה.
גם אותי.
זה התעורר אצלי אחרי ששמעתי היום את עמרי, בן 13 שחולה בסרטן, ברדיו.
פתאום הכל חזר אליי.
ולא שיתפתי אף אחד.
זה יצא, כאילו הקאתי הכל החוצה.
אבל יצא.
תודה סיג
נשיקה גדולה ורטובה :-)
דמעה וכוכב
חמודה
פוסט כזה מחזיר אותי בחבטה אדירה לאחור.
אבל כנראה החיים חזקים יותר מכל דבר אחר
ואני לומדת לחיות עם זכרונות ועם כאבים
ואף לכבד אותם ולקבל אותם כפי שהם.
נשיקות
לפעמים זה מספיק.
עצב סובב אותנו.
עצב מעורר אותי. לא גורם לי לשקוע עמוק יותר, אלא משחרר.
תודה עדנוש.
את מקסימה כהרגלך.
בכיתי וכעסתי על עצמי מאד.
ראיתי את המצלמה ונשברתי.
אבל אף אחד לא ראה.
הם אף פעם לא יודעים שהבכי טמון עמוק בפנים.
הוא יוצא רק אח"כ.
למזלי.
תנחומיי והצטרפותי לאיחולים
הסיפורים שלך
כל כך עצובים.
נתתי כוכב של עצב
היתי תורמת ברצון
אבל עברתי את הגיל
בריאות לכולם
קארין.
כאחד שביקר רבות במחלקות האונקולוגיות (אבא ז"ל, אמא ז"ל, אח שיבדל לחיים ארוכים), אני כועס שהתחפשת לליצן ובכית!!
"שבת שלום" לאהובינו שאינם, ושבת חזקה לאלו שהמשיכו בחיים.
כוכב לך, ודרכך לנלחמים על חייהם באונקולוגיות.
תודה רונית.
אני מעריכה את זה מאד.
וואו פנינת.
אני חסרת מילים.
תודה לך.
לא כ"כ צעירה :-)
בקרוב פותחת עשור חדש......
תודה קנולר.
נווד אפור ואישון,
תודה.
הצלחתם לגרום לי לבכות, אבל זה היה שווה את זה.
חברים שלך צודקים..
ואני שמחה להיות אחת מהם גם אם זה רק בוירטואל!
קארין
את פשוט מקסימה, האישיות שלך מכילה כ"כ הרבה חדרים חבויים וקסומים....
אני מאחלת לך להמשיך להיות האדם הזה שמשמח בליצנות אנשים נזקקים, אבל גם נחנק מדמעה כשהוא "יוצא מהפריים"...
מצטרף
זו רק דעתי
אבל את החלום כבר קצת הגשמת
בשביל ניב היית איש הקולנוע הכי טוב בעולם
תנחומי
תודה מותק.
ומקווה שאצלך הכל טוב יותר.
וכמובן שגם כוכב
לזיכרו...
מתוקה
ריגשת
נגעת
כאב
הכי גרוע ילדים חולים
כל כך עצוב בלב
חיבוק גדול
לנשמה
אוהבת
מתובלת
יפה מאד.
בוא נצא מבועת האגואיזם ונעשה משהו בשביל אחרים, לא רק בשביל עצמנו.
אוי מירי...... :-(
זה יישמע קלישאתי משהו,
אבל כשאני נזכרת בו, אני מתחזקת.
מופיע לי על הפנים חיוך הוליוודי כזה.
אוי,
כרמה
שניקי
טולי
תודה גם לכם.
אתם מקסימים. באמת.
זו מחמאה גדולה ממך.
כואב
חונק
לחלוחית,
כאב נשכח עולה אחריו
בחזרה סיג.
קרינושש..
את כותבת כל כך מרגש ממש מרגישים את הרגעים
העצובים ולא קלים... (צמרמורת) כל הכבוד שהמשכת להגשים חלום...
שרי
תודה לך.
התרגשתי.
סליחה אם אני לא מגיבה לכולם פרטנית.
אפור הזקן
טל
לבנה
במבי
שחר
אודידו
שוקולד
סמיילי
רעות
ורד
תודה רבה מקרב לבי וחיבוק נצחי.
קרין...זה קורע את הלב..
מאחלת לך להגשים את החלום שלך!
פוסט כל כך חזק,
כל כך מרגש,
עצוב,
אבל ההספד הכי יפה שאפשר לתת לילד הזה,
שהגיע כמו מלאך משמים להזכיר לך למלא את הייעודים שלך, וחזר לשם
סיפור כואב, ואת מספרת מדויק ומרגש.
משתדלת, מקסימה.
משתדלת.
אלי.
תביא כבר חיבוק.
אני עוד חייבת לך ממקודם.
אמן שלומית.
רק שלצערי המחלקות רק מתמלאות.
בכך מסתיים הסיפור.
אני היום עצמאית לחלוטין. שורדת יום אחרי יום אבל נהנית מכל דקה.
למרות השוטף פלוס...... :-)
קורע לב
מחניק בגרון
אסור.
פשוט אסור שילדים יהיו חולים וימותו.
זה לא הסדר הנכון.
חייבים להחזיר את הסדר על כנו.
חיבוק גדול לך יקירה.
עצוב וכואב.. ובעיקר לא פייר.
כל כך מרגשת.
את.
עצוב כל כך
הדמעות מטשטשות לי את המסך.
יש מלאכים שנמצאים איתנו מעט זמן.
לא סותר את העצב הגדול כשהם עוזבים.
הוא תמיד שם איתך.
שרי
"ובכל מקום, ניב נמצא שם. משקיף מהצד ומחייך"...
סיפור עצוב. המסר חשוב...וזה טוב שאת מגשימה את החלום שלך.
נתת לנו את הבוקס בבטן
צרבת בנו וריגשת
ואכן אנשים תרמו דם לבדיקה.
עצוב מאד.
אבל הסיפור עוד לא ניגמר, מה אם החלומות שלך? האם את מנסה להגשים אותם?
עצוב מאד
כל מה שקשור לילדים מחלות ומוות עושה לי רע
קשה לי עם זה .
מבינה לליבך יקירה .
וואו.. איזה סיפור...
ומוכרת לי ההרגשה שאת אמורה לבוא לשמח את הילדים ובפנים בא לך פשוט לבכות כשאת רואה אותם במצב הזה, וחייבים להשאר עם החיוך על הפנים ולעשות להם כיף ולהביא איתך כמה רגעים של אושר לחיים שלהם.
שרק נמשיך לשמח אותם והלוואי וכל פעם שנבוא לבתי החולים המחלקות יהיו יותר ויותר ריקות.
וואו, הרגשתי חנק ועצב גדול.
חובתך לעצמך להגשים חלום
ובכך אין לי ספק שתחיי את נשמתו של ניב.
המון הצלחה...
לגבי יום התרומות,
מבטיחה להעביר הלאה... <אני כבר במאגר>