עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    המציאות על פי גופמן

    13 תגובות   יום חמישי, 19/5/11, 07:53

    ארווין גופמן מדורג במקום השישי ברשימת האינטלקטואלים המצוטטים ביותר בהיסטוריה של המחקרים ההומניים ולימודי החברה. התיאוריה שפיתח גופמן ופורסמה בספרו הראשון שיצא לאור בשנת 1959 הפכה לאחת התיזות החשובות ביותר בתולדות המחקר האקדמי על ההתנהגות האנושית.

     

    http://en.wikipedia.org/wiki/Erving_Goffman

    גופמן נולד ביוני 1922 בכפר קטן באלברטה, קנדה, כבן למהגרים יהודיים מאוקראינה. אביו היה חייט המתפרנס בדוחק.  אני בדיוק קורא בימים אלו את "הדבר היה ככה" של מאיר שלו, ואני לא יכול להמנע מהמחשבה מה היה קורה אם הוריו של גופמן היו מגיעים מאוקראינה לנהלל. לא שמאנוויל שונה בהרבה, הכפר עלה על הקרקע ב 1906 ובצנזוס האחרון ספרו שם 761 תושבים.

    http://www.mannville.com/Home

    מבין ששת התושבים הכי מפורסמים של הכפר, שלושה הם שחקני הוקי קרח, פוליטיקאי חרוץ אחד שהצליח להיות ראש העיר של לונדון, בירת אנגליה, למשך שנתיים. ויש את ארווין גופמן ואחותו הבוגרת, פרנסס באי, שהפכה לשחקנית קולנוע וטלוויזיה אמריקאית, שזכתה להצלחה רק בגיל 60. באי, היום בת 92, הופיעה אצל דיוויד לינץ' ושיחקה תפקידי אורח בשלל קומדיות טלוויזיוניות מצליחות. היא הייתה הסבתא של פונזי "בימים מאושרים" ועברה דרך "מי הבוס", והגיעה אפילו לפרק הסיום של "סיינפלד". בהחלט יתכן כי התיאוריה של אחיה, שנפטר בגיל 60 כתוצאה מסרטן, סייע לקריירה שלה. אחרי הכל, גופמן הסביר להמוני בני אדם מה הם באמת עושים בחיי היום יום שלהם.

    ***

    גופמן החל את לימודיו האקדמאים באוניברסיטת מניטובה, בה למד כימיה, אחר כך הוא המשיך לאוניברסיטת טורנטו בה למד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. התחנה הבאה הייתה בית הספר לתקשורת באוניברסיטת שיקגו בה הגיע לשיא פרסומו, בשנת 1959, עם יציאת הספר "הצגת האני בחיי היום יום". בה הוא שוטח את התיאוריה שלו על ההתנהגות האנושית בתוך חיי החברה. אם לנסות לזקק את הרעיון המרכזי והכי פופלרי של גופמן, הרי שלכולנו יש התנהגות של "קדמת הבמה" והתנהגות של "מאחורי הקלעים". כשבני האדם באים במגע עם אנשים אחרים הם בוחרים את סוג ההתנהגות שלהם על פי הסיטואציה. למשל, מלצרית באה לשולחן לאסוף דג שרוף משולחן 8.

    הלקוח: תביאי לי בבקשה דג אחר, זה שרוף לגמרי.

    מלצרית: בוודאי אדוני, אני מייד אטפל בזה (קדמת הבמה)

    המלצרית ניגשת למטבח ומחזירה את הדג לטבח.

    טבח: מה קרה?

    מלצרית : הזקן הקמצן משולחן שמונה אומר שזה שרוף (מאחורי הקלעים).

    גופמן העניק למציאות היום יומית שלנו גוון תיאטרלי ודרמטי. כל שיחה שלנו, כל דיאלוג, לכולם יש מאפיינים של "קדמת במה" או "מאחורי הקלעים", תלוי עם מי אנחנו מדברים, למה אנחנו מדברים, ואיזה מסר אנחנו רוצים להעביר. התיאוריה של גופמן הניחה למעשה את הבסיס לעולמן של קומדיות המצבים, שהרי בנויות ברובן על התיאוריה שלו. מה הפלא שאחותו מקבלת כל כך הרבה כבוד בהוליווד.

    ***

    אפשר להשתמש בתיאוריה של גופמן גם כדי להבין את ההצלחה הגדולה של תוכניות הריאלטי בטלוויזיה המודרנית. התוכניות הללו מספקות את היצר שלנו לראות אנשים שמתנהגים "מאחורי הקלעים" בזמן שהם כביכול "בקדמת הבמה" יש כאן איזושהוא סיפוק של יצר מציצנות הטבוע בכולנו. רק שהאמת העצובה היא שרוב התוכניות הללו מציגות לנו רק את ה "לכאורה" של "מאחורי הקלעים", למעשה אלו קטעים שנבחרו או נערכו מראש על ידי צוות ההפקה והבימוי של התוכנית. הנה דוגמא אקטואלית. זוכרים את ירון בזז, מהטור "שתי פגישות בגאסטאון". ירון עסוק בגיוס משקיעים לפרוייקט האינטרנטי שלו crowd fanatic זירת ההתגוששות הקבוצתית של העתיד. השבוע הוא הצטלם לתוכנית "בגוב הדרקונים" (the dragon`s den) ברשת הטלוויזיה הממשלתית של קנדה, ה CBC. זוהי העונה השישית של התוכנית המצליחה שמפגישה יזמים צעירים עם פאנל של מומחים להשקעה. המשקיעים צריכים לשכנע את הדרקונים – ואת הקהל – להוציא את המזומנים שלהם דווקא על הרעיון שלהם. הרמתי לירון טלפון כדי לשמוע איך עבר עליו הביקור הראשון באולפן טלוויזיה. "זו הייתה חוויה די מרגשת, אבל אל תשאל אותי איך זה נגמר, החוזה שלי איתם אוסר עלי לפרסם את התוצאות". לגיטימי לגמרי, לטעמי, וחוץ מזה לא שאלתי ולא התכוונתי לשאול. תוכניות מציאות הן במילא לא כוס התה שלי. אבל זו דוגמא קלאסית, למציאות של תוכניות הריאליטי. אני רק מאחל לירון בהצלחה, הן בקדמת הבמה והן מאחורי הקלעים.

    ***

    אגב, לתוכנית המציאות הנ"ל, יש גם גירסה אמריקאית והיא נקראת the shark tank  והיא משודרת ברשת ABC. מיכל הכרישים הוא המקום אליו יוצאים הקאנקס שלנו בסוף השבוע הזה. מסע ראשון לגמר המערב של ליגת ההוקי מזה 17 שנים. אנחנו בארבע הגדולות של הליגה, הפיינל פור. רשת NBC  בחרה לשדר את הסדרה הזאת, הוקי עדיין לא יכול להכנס לפריים טיים של הטלוויזיה האמריקאית, המשחק של יום א' יהיה בצהריים, אבל העיקר שוונקובר עולה על לוח השידורים הגלובלי. בנתיים זו חגיגה אמיתית. הילדים והמורים בבית הספר הולכים עם חולצות של הקבוצה. חלונות הראווה של החנויות מקושטות בסמלי המועדון. ואמצעי התקשורת ממלאים את העמודים ואת גלי האתר בשפע דיבורים של הוקי קרח. ביום א' לכבוד המשחק הראשון בגמר המערב מילאו עשרות אלפי אנשים את הדאון טאון, כך דיווחו בטלוויזיה שבמכון הכושר. הילדים הלכו לשיעור ההחלקה השבועי שלהם ואחר כך אני נשארתי לתת את שעת העבודה שלי במחלקת הזיעה. השבוע גיליתי מכשיר חדש, הוא נקרא summit, כלומר, פסגה. אני עולה עליו אחרי העשרים דקות של האופניים. הסומיט מדמה לך את הטיפוס הסופי על ההר, הקילומטרים האחרונים. כיאה להרים רצינים כמו שלנו, הוא משלב גם עבודת זרועות, כאילו יש לך מחליקי סקי. בעשר דקות על המכשיר הזה אני שופך כאלה כמויות של זיעה, שזה פשוט לא להאמין. כל מי שטיפס פעם למצדה או אפילו לסוסיתא יכול לספר לכם, אז תארו לכם מה זה מסע אל פסגת הגראוס מאונטיין שלנו, על 1231 המטר שלו.

    http://www.grousemountain.com/Winter/

    ככה זה גם במציאות. השלבים האחרונים של המסע הם הקשים ביותר, המאתגרים ביותר. גם במסעות אישיים, וגם במסעות קהילתיים, כמו המסע של הקבוצה שלנו. הקאנקס ניצחו את המשחק הראשון 3 – 2 אחרי שהיו בפיגור פעמיים. העיר באופוריה. כולם רוצים להיות חלק מההיסטוריה. כולם רוצים להמשיך ולשמוח, לראות הוקי גם בחודש יוני. ללכת עד הסוף, עד הגביע. אבל השלבים האלו, האחרונים של המסע, הם קשים עבור כולם, השחקנים והאוהדים, כל יום שעובר, עובר במתח וציפיה. זו המציאות.

    ***

    התיאוריה של גופמן עובדת גם בעולמם של הכותבים, במיוחד בימינו בעידן הבלוגים. הרי כל אחד מאיתנו, היושבים מול המקלדת בחשכת הלילה, יכולים להחליט בדיוק איזו חלקים מהמציאות שלו הוא מעביר אל הציבור. את מה אנחנו חולקים עם הקוראים שלנו, ומה אנחנו מסתירים. אנחנו יכולים לכתוב סצינות מחיי היום יום שלנו ואנחנו יכולים להתעלם מהם. הקוראים הגברים במילא יכולים להנות מהדרמות של מדורי הספורט, הפוליטיקה והכלכלה. אבל הנשים, הו הנשים, הן אוהבות לקרוא על אינטראקציות, הן אוהבות דיאלוגים, במיוחד אם הם שנונים. לא בכדי רוב תוכניות הטלוויזיה המצליחות של ימינו מיועדות לקהל נשי. "סקס והעיר הגדולה", "האנטומיה של גרי" או "עקרות בית משועממות", כולן בנויות על אינטראקציות בין נשים ונשים, וכמובן, בין נשים וגברים. בין אם אתם כותבים דרמה או קומדיה, תנו לקהל שלכם אינטראקציות, כי אם זה יהיה סרט שיכיל רק אקשן, אתם עלולים לאבד אותן אי שם בדרך.

    ***

    העניין הוא שגברים רואים במפגש בין שתי קבוצות ספורט סוג של אינטראקציה. אנחנו לומדים את כל סיפור הרקע בין המועדונים ובין השחקנים, אנחנו מוצאים את הסטורי ליין הן ב "קדמת הבמה" והן "מאחורי הקלעים". לנשים אין בדרך כלל עניין להכנס לכל זה, אפילו כאן, בין כל האוהדות הבלונדיניות של הקאנקס, הן בעיקר מתעניינות האם אנחנו מנצחים או מפסידים. אז ביום רביעי הורדנו פטיש שלושים קילו על הראש של הכרישים וניצחנו אותם 7 :3 במשחק מספר 2, והקהל עמד עשר דקות רצוף על הרגליים ומחא כפיים. אקסטזה. אבל צריך ללכת לישון מוקדם. מחר יום הספורט השנתי בבית הספר, בפעם הראשונה הפרידו בין הילדים שלנו, היא בקבוצה האדומה והוא עם הכחולים. בהפסקת הצהריים אני יוצא לעודד אותם ביחד עם שאר ההורים. כבר מתחיל להיות ממש חמים, 15 מעלות באמצע היום, כיף חיים. בסוף השבוע יש לנו יום חופש נוסף, זהו סוף השבוע הארוך של חודש מאי. הזמנו שולחן לצהריי שבת במסעדה שבה אכלו פעם ביל קלינטון ויבגניי ילצין. זו צריכה להיות חוויה. צריך לתזמן את זה בין רכיבת האופניים היומית במכון הכושר ופסטיבל הריקוד הישראלי בJCC. אז בנתיים אני ארד מקדמת הבמה, ארגז הכלים המלוכלכים מחכה לי מאחורי הקלעים.  

     

    כשהיינו צעירים כולם אהבו את שיר האופניים של קווין, אבל אני אהבתי את שיר האופניים של איב מונטן, למרות שהכרתי בו רק מילה אחת. "לה ביסקלטה". מקווה שגם אתם תאהבו אותו.

     

    ''
     

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/5/11 18:20:

      צטט: מקטרגם 2011-05-24 07:50:10

      יופי של פוסט, כרגיל אצלך. לגבי גופמן, אין ספק שהרעיונות שלו גאוניים, רק שלפעמים הם לא עובדים במציאות ותוכניות הריאליטי מוכיחות זאת. אחרי כמה ימים בני האדם "מתרגלים" לנוכחות של המצלמה ומפסיקים להתנהג "בשביל המצלמה". ופרט לכך, אצל רוב בני האדם יש מידה כלשהי של ערבוב בין הפנים השונות, והגורם להצלחה של דרמות (וקומדיות) הוא במתח שבין המופעים של הפנים השונות. חוצמזה, גם בארץ שודרה גרסה של אותה תוכנית טלוויזיה, בשם "הכרישים", אבל היא ירדה אחרי שנה, כנראה כי זו לא ממש תוכנית ריאליטי אם אין אינטריגות ומלחמות בין המשתתפים ומצד שני אף אחד לא באמת מכר רעיונות כלשהם. אבל מצד שלישי, אפרופו שארקס,בעולם שבו בסאן חוזה (שהיא המקבילה האמריקאת לנתיבות) יש קבוצת הוקי קרח מקצוענית, כנראה שאבד כל קשר בין הריאליטי למציאות. ותהנו ממזג האוויר הנוח כל הוא נמשך.

      תודה רבה על המחמאה. הרעיונות של גופמן נכתבו עשרות שנים לפני המצאת הריאליטי, זה רק אני שמנסה לחבר בינם. אני מודה שאנני צופה בז'אנר הזה לחלוטין. אבל הצלחתה של תוכנית מסוימת לא מבטלת תיזה חשובה. יש כל מיני סוגים של תוכניות מציאות, כאן אנחנו מקבלים סגנון אחר לחלוטין, וטעם הקהל בישראל הוא שונה ודורש דברים אחרים. אגב, סן חוזה, היא עיר הפרבר של סן פרנסיסקו ובירת עמק הסיליקון, להשוות אותה לנתיבות, זה ממש לא מציאותי.  

        24/5/11 07:50:
      יופי של פוסט, כרגיל אצלך. לגבי גופמן, אין ספק שהרעיונות שלו גאוניים, רק שלפעמים הם לא עובדים במציאות ותוכניות הריאליטי מוכיחות זאת. אחרי כמה ימים בני האדם "מתרגלים" לנוכחות של המצלמה ומפסיקים להתנהג "בשביל המצלמה". ופרט לכך, אצל רוב בני האדם יש מידה כלשהי של ערבוב בין הפנים השונות, והגורם להצלחה של דרמות (וקומדיות) הוא במתח שבין המופעים של הפנים השונות. חוצמזה, גם בארץ שודרה גרסה של אותה תוכנית טלוויזיה, בשם "הכרישים", אבל היא ירדה אחרי שנה, כנראה כי זו לא ממש תוכנית ריאליטי אם אין אינטריגות ומלחמות בין המשתתפים ומצד שני אף אחד לא באמת מכר רעיונות כלשהם. אבל מצד שלישי, אפרופו שארקס,בעולם שבו בסאן חוזה (שהיא המקבילה האמריקאת לנתיבות) יש קבוצת הוקי קרח מקצוענית, כנראה שאבד כל קשר בין הריאליטי למציאות. ותהנו ממזג האוויר הנוח כל הוא נמשך.
        23/5/11 19:11:

      צטט: ד"ר ברי כנורי 2011-05-23 12:07:09

      כל הכבוד על היישום המוצלח של רעיון עיוני על תכנים טלוויזיוניים. גישה כזאת לניתוח תכנים אלו ממש  מתבקשת ובפועל למרבה הצער מתרחשת פחות מדי. לעניין עצמו אני הולך עם הגישה הזו עוד צעד. לא רק שה"ריאליטי" הוא לא חזית אחורית הוא, ברוב המקרים, גם  לא חזית חזית קדמית בה אנשים מודעים לכך שהם בחברה של אנשים שאי אפשר להתנהג איתם כבחזית אחורית אך עדיין הם מנסים בכל זאת לייצג לפחות חלק מזהותם. מה שאנחנו כן מקבלים הוא  מעין מחזה בו השחקנים  משחקים על פי כללים מסוימים שחלקם נאמרים להם באופן גלוי וחלקם מועברים להם באופן סמוי והם,על מנת לשרוד שם, נענים לכך. נראה לי שבסופו של דבר גם הקהל יותר ויותר מבין את זה. אך מדחיק את זה כדי לא להרוס את ההנאה מההצגה...

      ואם תרשה לי לקחת את התיזה שלך עוד צעד אחד, הרי שאין באמת הבדלים גדולים בין אותם משתתפים לבין תושבי כלוב הקופים בגן החיות.....ועדיין הציבור נוהה בהמוניו כדי לצפות הן באלו והן באלו, ואילו אנו חיים בעולם שבו עם ההצלחה לא מתווכחים.  

        23/5/11 12:07:

      כל הכבוד על היישום המוצלח של רעיון עיוני על תכנים טלוויזיוניים. גישה כזאת לניתוח תכנים אלו ממש  מתבקשת ובפועל למרבה הצער מתרחשת פחות מדי. לעניין עצמו אני הולך עם הגישה הזו עוד צעד. לא רק שה"ריאליטי" הוא לא חזית אחורית הוא, ברוב המקרים, גם  לא חזית חזית קדמית בה אנשים מודעים לכך שהם בחברה של אנשים שאי אפשר להתנהג איתם כבחזית אחורית אך עדיין הם מנסים בכל זאת לייצג לפחות חלק מזהותם. מה שאנחנו כן מקבלים הוא  מעין מחזה בו השחקנים  משחקים על פי כללים מסוימים שחלקם נאמרים להם באופן גלוי וחלקם מועברים להם באופן סמוי והם,על מנת לשרוד שם, נענים לכך. נראה לי שבסופו של דבר גם הקהל יותר ויותר מבין את זה. אך מדחיק את זה כדי לא להרוס את ההנאה מההצגה...

        23/5/11 04:31:

      צטט: רזאלה 2011-05-22 15:45:49

      (איך אתה חי בקור הזה?!) אחלה פוסט יקירי.

      אחרי שישה חודשים כדוריות הדם האדומות הופכות לצפופות יותר, אז פחות קר.

      חוץ מזה שלא ממש קר, רק יש הרבה ימים מעוננים עם גשמים לפרקים.

      אבל אז השמש יוצאת וכולם שמחים. תודה על המחמאה. 

        23/5/11 04:29:

      צטט: מיומנה של מתמחה 2011-05-20 17:53:58

      מדהים עד כמה מאמרו של גופמן נשאר רלוונטי וכך גם גם תוכניות הריאלטי וגם הבלוגים שבהקשר למאמר.

       

      רעיון טוב, הוא רעיון טוב, בלי קשר לזמן ומקום. וכאן מדובר בתיאוריה חסרת גיל.

        22/5/11 15:45:
      (איך אתה חי בקור הזה?!) אחלה פוסט יקירי.
      מדהים עד כמה מאמרו של גופמן נשאר רלוונטי וכך גם גם תוכניות הריאלטי וגם הבלוגים שבהקשר למאמר.
        19/5/11 22:29:

      צטט: DaniellaGivon 2011-05-19 20:54:55

      נהנתי, למדתי. אני מאד נהנית לקרוא על המציאות שלנו בונקובר בעברית. מעניין לי לראות איך אתה קורא לדברים. אתה מתמודד עם מונחים לפעמים או שהשפה קולחת?

      הי דניאלה, ברוכה הבאה לקפה. אני משתדל לקלוח בשתי השפות, אבל ברור שהעברית שלי הרבה יותר עשירה ומורכבת, אחרי הכל, זוהי שפת האם שלי.  

        19/5/11 20:54:
      נהנתי, למדתי. אני מאד נהנית לקרוא על המציאות שלנו בונקובר בעברית. מעניין לי לראות איך אתה קורא לדברים. אתה מתמודד עם מונחים לפעמים או שהשפה קולחת?
        19/5/11 18:30:

      צטט: ruthy 2011-05-19 15:16:49

      אפרופו התאוריה של גופמן והקפה.... אני מזמינה אותך לפוסט של ארז עמירן הכותב בהומור על כך.....בלי להזכיר את גופמן.... http://cafe.themarker.com/post/2173601/

      תודה רותי, אני אבדוק את זה.

        19/5/11 18:29:

      צטט: OAA 2011-05-19 13:11:01

      תענוג להתעורר לפוסט כזה.אופטימי,מזכיר נשכחות,מלמד.תענוג.

       

      בכיף אורנה, התענוג כולו שלי. תודה על הפרגון. וסוף שבוע נעים.

        19/5/11 15:16:
      אפרופו התאוריה של גופמן והקפה.... אני מזמינה אותך לפוסט של ארז עמירן הכותב בהומור על כך.....בלי להזכיר את גופמן.... http://cafe.themarker.com/post/2173601/

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין