עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    הצלתה של דודתי מידי הנאצים

    17 תגובות   יום שבת, 30/4/11, 09:04

    הצלתה של דודתי מידי הנאצים

     

    דודתי בטי היא הניצולה היחידה מכל בני משפחתי שנותרו בגרמניה לפני המלחמה. תמיד ידעתי שהיא בקושי ניצלה מגורל הוריה ואחותה, אך רק כשהיא התקרבה לשנתה התשעים, התגלו לי עובדות חדשות על עברה. כמי שבעצמו הגיע לגיל שבעים וכותב את זיכרונותיו, החלטתי לכתוב גם את סיפורה של דודתי. סיפורה הוא סיפור של שנאה ואנטישמיות, אך גם של גילויי נדיבות ורוחב לב כלפי היהודים. זהו סיפור הכחדתה של משפחתנו בשואה, אך גם סיפור הצלתה של דודתי, שאותה היא מכנה "צחוק הגורל". זוהי דוגמה פרטית לתלאות שעברו היהודים בגרמניה בתקופה הנאצית, ולתעצומות הנפש שנדרשו על מנת לעמוד בהן.

     

    הרכבת הארוכה עמדה בתחנה, וארובתו של קטר הקיטור העלתה עשן. החיילים הנאצים העלו לרכבת את דודתי, יחד עם מאות הצעירים היהודים שקובצו בווינה, בירת אוסטריה, כדי לשלחם אל מחוץ לגבולות הרייך הגרמני, ולהבטיח שיהיה "יודן ריין" – "נקי מיהודים". השנה הייתה 1940, לפני ועידת ואנזה, ולפני שהוחלט על חיסולם של כל היהודים – "הפיתרון הסופי".

    על רציף התחנה עמדו שלושה קציני אס. אס. בסגינים אפורים ארוכים וכובעי מצחייה, ופיקחו על כך שלא ייוותר אף יהודי מאחור.

    "את רואה את הקצין הרזה, המפקד שלהם, שמוודא שדלתות הקרונות נעולות?" שאלה חברה את דודתי. "זהו אדולף אייכמן".

    דודתי חבה אם כן את חייה לצורר, שהיה אחראי למותם של מיליוני יהודים אחרים!

     

    ההחלטה לכתוב את סיפורה של דודתי נפלה באחת משיחות הטלפון השבועיות שלנו, בשלהי הקיץ של שנת תשס"ט.

    "הים פה בתל-אביב, לא כל כך רחוק", אמרה דודתי, "נסיעה קצרה באוטובוס ומגיעים! כשגרנו בדסאו, היינו צריכים לנסוע ברכבת בערך שמונה שעות כדי להגיע לים".

    "כיום בוודאי זמן הנסיעה התקצר", אמרתי.

    "כן, היום יש רכבות יותר טובות, ואוטו-באן, ובוודאי אפשר להגיע יותר מהר", אמרה, והזיכרונות החלו להציף אותה.

    "כשנסעתי אל בית הספר לבנות בוולפרטסהאוזן, אמי ליוותה אותי. נסענו יום שלם ברכבת למינכן, ואז החלפנו לרכבת יותר קטנה עד שהגענו למקום".

     

    כילידת 1920, חוותה דודתי את שנאתם של הנאצים ליהודים על בשרה. שנה לאחר שעלו לשלטון, בהיותה בת ארבע עשרה, היא סולקה מבית הספר שבו למדה בעיר דסאו, בשל סיבה אחת ויחידה – היא היתה יהודייה.

    "המורים דווקא אהבו אותי בבית הספר, אבל לא היתה להם ברירה", אמרה לי. "הם קיבלו הוראה מגבוה, והנהלת בית הספר לא יכלה לסרב".

    "ובית הספר שעברת אליו היה בית ספר יהודי?"

    "בוודאי, הרי מבית הספר הכללי סילקו אותי, כמו שסילקו את כל הילדים היהודים", אמרה. "בערך כעבור שנה, עברתי לבית ספר חדש בוולפרטסהאוזן, שהיה של 'אגודת ישראל'".

     

    העובדות היהודיות בבית הספר היו דתיות אורתודוקסיות, ולכן התרשמה דודתי שביה"ס היה בית ספר דתי של ה"אגודה". למעשה היה זה בי"ס ותיק עם פנימייה, שהוקם על ידי קהילת מינכן, על מנת לשרת את כל בנות הקהילה, וכפי שהתברר - גם בנות יהודיות ממקומות מרוחקים יותר.

     

    "כל העובדים שם היו יהודים?"

    "לא", ענתה, "מה פתאום? היו הרבה עובדות נוצריות".

    "רק נשים עבדו שם?"

    "לא", ענתה בחיוך, "היה גם גבר אחד, השומר. הוא והכלב שלו".

    "על הכשרות השגיחו העובדות היהודיות", אמרתי בביטחון.

    "כן, אבל היתה שם נוצרייה אחת, קתולית אדוקה, שהקפידה עוד יותר מהן".

    "'יותר אדוקה מהאפיפיור'", ציטטתי את האמרה ביידיש, והיא צחקה בהסכימה אתי.

    "אני זוכרת שלמדנו שם גננות כהכנה לחיים", סיפרה, "יחד עם עבודות מטבח, רקמה ותפירה, וניהול משק הבית".

    "אני זוכרת את בית הספר בראש גבעה", המשיכה, "ובשביל כל דבר היה צורך לרדת למטה".

    "לעיר?"

    "איזה עיר?", צחקה, "זה היה בקושי כפר. עוד יותר קטן מבנימינה, כמו שאני זוכרת אותה מהזמן שעליתי ארצה".

    "הכינו אתכן שם לעלייה לישראל?" שאלתי.

    "לא", ענתה, "זה היה בית ספר לא ציוני. להכשרה ציונית הלכתי אחר כך".

    "כמה זמן היית בוולפרטסהאוזן?", שאלתי.

    "שנה", אמרה. "רגע, ממאי עד אפריל – כמעט שנה", הוסיפה בדייקנות ייקית. התפעלתי מהזיכרון שלה שמגיע עד כדי מניין החודשים, באירוע שהתרחש לפני שבעים וחמש שנה!

     

    "מה עשית כשחזרת לדסאו?", שאלתי כעבור שבוע, כאשר אחותי ואני באנו לברך אותה בברכת "שנה טובה", יומיים לפני ראש השנה.

    "למדתי קצרנות, אבל בדסאו לא מצאתי עבודה", אמרה. "עבדתי בדנציג תקופה קצרה, אך רוב הזמן הייתי בבית. מדי פעם מצאתי עבודות מזדמנות. למשל, כאשר בת דודתי מריאנה התחתנה, עזרתי בהכנת הכיבוד".

     

    את "ליל הבדולח" תיארה דודתי בקטע זיכרונות שהתפרסם באוקטובר 2005, בביטאון של "תל-אביב הקטנה", שם היא מתגוררת כיום. היא מצליחה לעמוד בנטל התשלום בזכות הרנטה החודשית שהיא מקבלת מממשלת גרמניה. בכתבה היא מתארת כיצד נשמעו לילה אחד בנובמבר 1938, צעדי הקלגסים הנאצים במדרגות, בדרכם אל בית דודתה, שגרה בקומה שמעליהם. היא מתארת את הדפיקות החזקות בדלת; את מעילי הפרווה, מבית המלאכה של דודתה, מתעופפים לרחוב דרך החלון, יחד עם פרטי ריהוט; ואת צהלות הבוזזים שזכו בשלל.

    בעלה של הדודה לא היה באותו ערב בבית, וסבתי רצתה לעלות ולעזור לאחותה, אולם סבי לא התיר לה, והם נשארו מסוגרים בדירתם. רק כשהסתלקו הנאצים, ירדה הדודה אליהם, וכעבור זמן הצטרף גם הדוד, שחזר בינתיים.

    "היינו אובדי עצות. רצינו למלט את עצמנו, אך לא היה לאן ללכת", כותבת דודתי.

    למחרת בחמש בבקר, כשחשכה גמורה עדיין שררה בחוץ, נשמע צלצול מחריש אוזניים בדלת. אנשי הגסטאפו עמדו בפתח ולקחו עמם את כל הגברים במשפחה, כולל את סבי, כשרק בגדיהם לגופם, מבלי שהתירו להם לקחת עמם דבר. יותר מאוחר הכינה סבתי חבילת בגדים להחלפה, והצליחה להעבירה לסבי.

    יחד עם סבי, נאסרו כל הגברים היהודים בדסאו והועברו למחנה הריכוז בבוכנוואלד. הנאצים גם החרימו לאחר "ליל הבדולח", את כל אמצעי התקשורת – טלפון, רדיו, וכדו' – ואת חפצי הערך שהיו בבית.

    "הפסקנו לצאת מן הבית, ובעצם היינו כלואים בו. לא שמענו מאבא במשך חודשים", ממשיכה דודתי לתאר בזיכרונותיה. "לילה אחד שמענו רשרוש במנעול הבית. בפתח עמד אדם שבור ורצוץ לחלוטין – אבא! הוא לא אמר מילה... מראהו הביע הכל".

     

    נאסר על היהודים לעסוק בסחר בביצים, וכך נשבר מטה לחמו של סבי, שזו הייתה פרנסתו. העובד הגוי שלו קיבל את העסק מבלי לשלם בעבורו פרוטה. יתר על כן, הוא גם תבע את סבי בבית המשפט הנאצי לתשלום פיצויים. כך איבד סבי את כל אשר  היה לו, ובמקום להיות בעל עסק עצמאי, הוא הפך לשכיר יום אצל גיסו העשיר.

     

    "עם כל גילויי הרשעות, היו גם גילויי אנושיות", ממשיכה דודתי לספר. "יום אחד נשמעה דפיקה בדלת, ובפתח עמד גוי, שעד היום אינני יודעת את שמו ומניין הגיע. הוא הביא לנו מצרכי מזון, והמשיך לעשות זאת כל כמה ימים, במשך תקופה ארוכה. גם המאפייה הסמוכה, שתלו עליה שלט שהכניסה ליהודים אסורה, הורידה באומץ את השלט, ואפשרה לנו לקנות אצלם לחם".

    "כעבור זמן, הרוחות נרגעו", כותבת דודתי. "זו היתה שיטתו של היטלר – שילהוב הרוחות ואחר כך תקופת רגיעה".

     

    "ניצלתי את ההפוגה ויצאתי להכשרה בחווה עזובה ליד ברלין", ממשיכה דודתי בזיכרונותיה. בשיחה עמנו היא ציינה שהחווה שימשה בזמנה גם כבית חרושת ללבנים, והיו בה אורווה, רפת ולול – מקום מתאים להכשרה חקלאית. המקום - פולנץ ורדה - היה "חור" כהגדרתה, רחוק מכל ישוב אחר.

    "היה לי דרכון גרמני", מספרת לנו דודתי, "אך הייתי חסרת אזרחות. אתי היתה עוד בחורה שהגיעה מפולין, גם היא חסרת אזרחות גרמנית, והיינו צריכות ללכת בכל שבוע למשרד בעיירה הקרובה ביותר - אברס ולדה - בגשם וגם בשלג, מרחק של כשבעה קילומטרים הלוך וחזור, על מנת להחתים את הדרכון".

    "אני לא מבין, למה היית משוללת אזרחות?"

    "אבי הגיע לגרמניה מרוסיה וקיבל אזרחות גרמנית. כשהנאצים תפסו את השלטון הם חוקקו חוק, שכל מי שלא נולד בגרמניה, מאבד את אזרחותו הגרמנית. אבי, וכל יתר המהגרים, שכולם היו יהודים, איבדו את האזרחות הגרמנית".

    "אבל את הרי נולדת בגרמניה!?" אמרתי.

    "כן, אבל האזרחות נקבעה על פי האב, ומכיוון שהוא הפך חסר אזרחות, כך גם אנחנו, הילדים שלו". 

    קשה לתפוס היום, במדינת ישראל, את התלאות שעברו היהודים תחת השלטון הנאצי, גם בטרם הוחלט על השמדתם הסופית.

     

    "איזו תנועה ארגנה את ההכשרה שהשתתפת בה?"

    "אני חושבת ש'הבונים'. כן, 'הבונים'. היינו קבוצה של 10-12 חבר'ה שיצאנו מהחור ההוא בסיום ההכשרה, לעלות ארצה. מוסדות התנועה לא אישרו למי שלא השלים את ההכשרה לעלות, וכך חברתי מפולין, ויתר הצעירים שנשארו בחווה, נשלחו אל מחנות ההשמדה. אנחנו היינו הקבוצה האחרונה שעוד הספיקה לעלות".

     

    הרכבת מווינה הובילה את הפליטים הצעירים לברטיסלאבה, ושם עלו על ספינה שלקחה אותם אל שפך הדנובה. השלב הבא במסע התלאות לארץ ישראל היה בשלוש ספינות מעפילים בלתי לגאליות שהפליגו ארצה מרומניה - "פסיפיק", "מילוס" ו"אטלנטיק". שלוש הספינות נתפסו על ידי הבריטים והובלו תחת משמר לנמל חיפה.

    המעפילים הבלתי חוקיים הועלו על ספינות גירוש, שעמדו להובילם לאי מאוריציוס, ודודתי הועלתה על הספינה "פטרייה". מטה "ההגנה" החליט על פעולת ראווה שתמנע מהאונייה "פטרייה" להפליג, ותשאיר בידי מוסדות היישוב זמן נוסף לנסות לדחות את גזירת הגירוש. ב-25 לנובמבר 1940, עלה לאוניה לוחם של "ההגנה", במסווה של טכנאי, והטמין מטען חבלה בבטנה. "ההגנה" העבירה באותו בקר הוראה למעפילים לעלות לסיפון. החישוב של גודל המטען היה שגוי והאונייה החלה לטבוע. 216 מעפילים, ועוד כ-50 אנשי צוות, קיפחו את חייהם באותו פיצוץ!

    "הייתי חולה ולא רציתי לעלות", כותבת דודתי בזיכרונותיה. "ברגע האחרון לבשתי בגדים חמים ועליתי בכל זאת לסיפון".

    וכך ניצלה דודתי בפעם השנייה.

     

    "כעבור כשנה, בשנת 1941 שוחררתי ממחנה המעצר בעתלית", מסכמת דודתי, וכך החלה בחייה החדשים בארץ ישראל. 

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (17)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/5/11 15:24:

      צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2011-05-05 12:59:17

      בקוראי את דבריך, את העדות המצמררת של דודה בטי ובין השיטין והשוט גם על הקשר בינך לבינה, צפו ועלו בי שוב אותן תחושות של תמיהה. כך קורה גם כשאני עוסקת במסע התיעוד שאני מטפלת בו בשנים האחרונות. התמיהה נובעת בכל פעם מחדש כשאני מתוודעת לאירועי ליל הקריסטל. הרי האנטישמיות והפוגרומים החלו הרבה קודם ואולם יהדות גרמניה ובעיקר בערים הגדולות חיה במעין בועה. הווילונות בבתים הסתירו את הנעשה בחוץ והייתה בבתים תחושה שהנה הכול יחלוף במהרה והחיים יחזרו למסלולם. באותם ימים עוד ניתן היה לעקור אם בעזרת סרטיפיקטים ותשלום לממשלת אנגליה או לארצות אחרות. רבים שהיו עדיין אמצעים בידיהם, לא עשו זאת. ובדיוק כמו שדודתך מספרת - הלהבות גברו ואחר כך שכחו לזמן מה ושוב הובערו... בתחילת הדברים כתבת כי דודתך חייבת את חייה לאיכמן, אני מסיקה שלולא גורשה הייתה נשארת בעיר ונשלחת למחנות. האם יש אבסורד גדול מזה? האיש ששילח אל המוות וקבע גורלות בהינף יד, גם אִפשר חיים במקרה של דודתך בטי. ומאז אני מצליחה לקרוא בסבטקסט גילויים של הומור עצמי ומסלול מאתגר שהשטן והמזל שיחקו בו תפקידי מפתח. עד ש... עד שהמפתח נלקח מהם והיא פתחה בו את חייה החדשים בארץ. תודה על פרק נוסף בעלילות שלא יאומנו ואשר תקצר היריעה לספרן.

      תודה רבה לך, ניצה.
      תגובתך המפורטת מגלה רגישות רבה לנכתב, ומגלה בו גם את הפן הגלוי וגם את הרבדים הבלתי מפורשים.
      שנים רבות מאד נמנעתי מלדבר עם דודתי על המשפחה שנספתה ועל קורותיה בגולה. כשהשיחה הובילה ל"שם", היה לה גם המשך, ובתחילה קראתי לסיפור, בעקבות ג'זף קונרד "מסעותיי בזמן עם דודתי". רק כשהחלטתי לפרסמו כפוסט ב"קפה" לרגל יום השואה, שיניתי גם את הכותרת.
      כל טוב, ושוב תודה, עמוס.

       

      בקוראי את דבריך, את העדות המצמררת של דודה בטי ובין השיטין והשוט גם על הקשר בינך לבינה, צפו ועלו בי שוב אותן תחושות של תמיהה. כך קורה גם כשאני עוסקת במסע התיעוד שאני מטפלת בו בשנים האחרונות. התמיהה נובעת בכל פעם מחדש כשאני מתוודעת לאירועי ליל הקריסטל. הרי האנטישמיות והפוגרומים החלו הרבה קודם ואולם יהדות גרמניה ובעיקר בערים הגדולות חיה במעין בועה. הווילונות בבתים הסתירו את הנעשה בחוץ והייתה בבתים תחושה שהנה הכול יחלוף במהרה והחיים יחזרו למסלולם. באותם ימים עוד ניתן היה לעקור אם בעזרת סרטיפיקטים ותשלום לממשלת אנגליה או לארצות אחרות. רבים שהיו עדיין אמצעים בידיהם, לא עשו זאת. ובדיוק כמו שדודתך מספרת - הלהבות גברו ואחר כך שכחו לזמן מה ושוב הובערו... בתחילת הדברים כתבת כי דודתך חייבת את חייה לאיכמן, אני מסיקה שלולא גורשה הייתה נשארת בעיר ונשלחת למחנות. האם יש אבסורד גדול מזה? האיש ששילח אל המוות וקבע גורלות בהינף יד, גם אִפשר חיים במקרה של דודתך בטי. ומאז אני מצליחה לקרוא בסבטקסט גילויים של הומור עצמי ומסלול מאתגר שהשטן והמזל שיחקו בו תפקידי מפתח. עד ש... עד שהמפתח נלקח מהם והיא פתחה בו את חייה החדשים בארץ. תודה על פרק נוסף בעלילות שלא יאומנו ואשר תקצר היריעה לספרן.
        4/5/11 07:17:

      צטט: Lola Bar 2011-05-04 00:55:05

      צטט: דיוטימה 2011-05-02 18:50:03

      עדות מרגשת, על כך אין חולק. באשר לסיפור כעומד בפני עצמו, אם בכוונתך להעלותו בדפוס, הרי שתדרש כאן עבודת עריכה... לא הבנתי בהתחלה, איך הדודה חבה את חייה לאייכמן, אם דאג שדלתות הקרונות של המשלוח תהיינה סגורות היטב...♣

      סיפור חשוב ומרגש עמוס. חשוב להשמיע אותו שוב ושוב.

      אני מצטרפת לשאלתה של אסתר בנוגע לאייכמן.

       

      תודה, לולה.

      השאלה של אסתר ושלך מוכיחה לי שלקחתי דברים כמובנים מאליהם, ולא טרחתי דיי להבהירם לקוראים.

      לולא דאג אייכמן לסלק את דודתי מגבולות הרייך, היא היתה נשארת בגרמניה, וגורלה היה כגורל יתר בני המשפחה, ויתר חבריה להכשרה, שנותרו מאחור.

      גם היא היתה עולה באש המשרפות השמיימה!

      כל טוב, עמוס.

       

       

      לילה טוב

       

        4/5/11 00:55:

      צטט: דיוטימה 2011-05-02 18:50:03

      עדות מרגשת, על כך אין חולק. באשר לסיפור כעומד בפני עצמו, אם בכוונתך להעלותו בדפוס, הרי שתדרש כאן עבודת עריכה... לא הבנתי בהתחלה, איך הדודה חבה את חייה לאייכמן, אם דאג שדלתות הקרונות של המשלוח תהיינה סגורות היטב...♣

      סיפור חשוב ומרגש עמוס. חשוב להשמיע אותו שוב ושוב.

      אני מצטרפת לשאלתה של אסתר בנוגע לאייכמן.

       

       

      לילה טוב

        2/5/11 18:50:
      עדות מרגשת, על כך אין חולק. באשר לסיפור כעומד בפני עצמו, אם בכוונתך להעלותו בדפוס, הרי שתדרש כאן עבודת עריכה... לא הבנתי בהתחלה, איך הדודה חבה את חייה לאייכמן, אם דאג שדלתות הקרונות של המשלוח תהיינה סגורות היטב...♣
        2/5/11 00:54:

      צטט: פרמינה דאסה 2011-05-01 20:38:00

      סיפורים שרק המציאות הנוראה של אותם ימים הצליחה לייצר.

      תודה, טלי.
      אנחנו חוזרים עכשיו מהסרט "המפתח של שרה" - סיפור על יהודייה מצרפת בתקופת השואה.
      קשה לתאר את הזוועות של התקופה ההיא!
      כל טוב, עמוס.

       

        1/5/11 20:38:
      סיפורים שרק המציאות הנוראה של אותם ימים הצליחה לייצר.
        1/5/11 17:48:

      צטט: בניp 2011-05-01 13:50:33

      מרגש מאוד.

      תודה רבה, בני.

       

        1/5/11 13:50:
      מרגש מאוד.
        1/5/11 11:37:

      צטט: שולה63 2011-05-01 11:00:18

      סיפור מרגש על מי שהצליחה לברוח בזמן.

      תודה, שולה.
      לצערי, יתר המשפחה - סבי, סבתי, ודודה נוספת - נספו בשואה.
      שבוע טוב, עמוס.

       

        1/5/11 11:00:
      סיפור מרגש על מי שהצליחה לברוח בזמן.
        30/4/11 13:08:

      צטט: שיווה 2011-04-30 12:31:43

      גם אימי עלתה לארץ
      ערב פרוץ המלחמה...
      ניצולה יחידה למשפחת מפוארת.
      אבי פעיל הגנה שפגש אותה על סיפון האוניה.
      כתוב טוב עמוס

       

      תודה רבה, ריקי.

      גם לאביך, וגם לאמך, יצא טוב, ובזכות פגישתם על האניה את קיימת!

      שבת שלום, עמוס.

       

        30/4/11 12:31:

      גם אימי עלתה לארץ
      ערב פרוץ המלחמה...
      ניצולה יחידה למשפחת מפוארת.
      אבי פעיל הגנה שפגש אותה על סיפון האוניה.
      כתוב טוב עמוס

        30/4/11 12:11:

      צטט: leagat 2011-04-30 10:42:05

      ככל שיום השואה מתקרב, אנו מתעוררים אל הכאב הקולקטיבי.

      הסיפור נכתב מזמן, לאה, וחשבתי שיום השואה הוא הזדמנות נאותה לפרסמו.
      שבת שלום, עמוס.

       

        30/4/11 12:10:

      צטט: mom.doc 2011-04-30 10:32:54

      מרגש. ותודה שהעלית על הכתב.

      תודה, אילנה.
      שמעתי את הסיפור וחשבתי - מוטב מאוחר....
      שבת שלום, עמוס.

       

        30/4/11 10:42:
      ככל שיום השואה מתקרב, אנו מתעוררים אל הכאב הקולקטיבי.
        30/4/11 10:32:
      מרגש. ותודה שהעלית על הכתב.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין