עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    ליל הסדר של רס"ר גנרטור

    6 תגובות   יום חמישי, 28/4/11, 06:49

    היות ובשבוע שעבר דיברנו רבות על אמנות הכתיבה, והיות והשבוע האחרון היה ברובו חופשה משפחתית מרובת עבודה. והיות והקאנקס עברו סוף סוף את שיקגו בהארכה של משחק מספר 7, וכבר ביום חמישי מתחילים סדרה חדשה נגד נאשוויל. אז מאוד מתאים השבוע לפרסם מחדש את "ליל הסדר של רס"ר גנרטור" סיפור קצר שכתבתי שהיה הטקסט האחרון שפירסמתי בעיתון "העיר". הסיפור הזה פורסם על ידי העורך אמנון רבי והוא סיכם עבורי שנתיים וחצי נפלאות שבהן עבדתי, השכלתי, ובילתי בבית המערכת הישן ברחוב יוסף קארו בתל אביב. הסיפור הזה מבוסס על מאורעות אמיתיים, והחבר יובז, אולי אפילו זוכר חלק מהשמות. בכל אופן, כמה שנים אחרי הפרסום כאשר גרנו בפרדס חנה, פגשתי קצין מילואים בשם איתי מ. ששירת באותה יחידה. הוא קרא את הסיפור וכל כך התלהב ממנו עד שהוא צילם אותו בהגדלה וסיפר לי שהוא מיסגר אותו באחד החדרים ביחידה. הסיפור ירד לדפוס עם איור מקורי של המאייר ירמי פינקוס והוא פורסם בתאריך 2 ליוני 2000. קצת ארוך, אבל שווה את המאמץ. מילה שלי. 

    ***

    ליל הסדר של רס"ר גנרטור.

     

    "יש פה מישהו שאוכל חמץ?" שאל זגורי וגירד את הכיפה הלבנה שעל ראשו. עיניו סקרו את שורת החיילים הסדירים שעמדו ברחבת הדגל. הצצתי בדדי והוא משך בכתפיו, הוא לא מתכוון לדבר. גם אני שתקתי. זגורי המשיך בנאומו על נוהלי אבטחת הבסיס בליל הסדר. "אם מישהו לא מרגיש טוב, שלא יתבייש ולא ישחק אותה גבר. שיבוא אלי ואני אראה מה אפשר לעשות." הוא עצר מעט והרטיב בלשונו את שפתיו. הם היו יבשות והוסיפו למראה המבוגר שלו, בין התלתלים השחורים שלו נשזרו כבר לא מעט שערות כסופות. זגורי נראה כמי שכבר חצה את קו הארבעים, למרות שהיה צעיר יותר. רס"ר גנרטור. זה היה התפקיד שלו. פונקציות כמו שיש רק בחיל האוויר. את רוב ימיו העביר זגורי באחד הכיסים שנחפרו בבטנו של הר מירון, מטפל ומתחזק את הגנרטור שלו. ממתין ליום מבחן. שעת פקודה שמעולם לא הגיעה, וטוב שכך. ידענו עליו מעט מאוד, יש לו שלושה ילדים והוא גר בחצור הגלילית. הוא היה איש אלמוני שבקושי הגיע לחדר האוכל. גם באירועים חברתיים שהחיל ארגן מפעם לפעם, לא ראו אותו. זו הייתה הפתעה גדולה שהוא שובץ כמפקד תורן בליל הסדר. אף אחד מהחיילים שעמדו ברחבת הדגל לא ידע למה לצפות ממנו.

    "בסך הכל אני מאחל לכולם פסח שמח וכשר. הארוחה מתחילה בשבע וחצי. רשימת שמירה נמצאת על לוח הכוננות. מחוץ לשעות השמירה אתם חופשיים. אבל אף אחד לא עוזב את הבסיס. ברור". כיתת הכוננות סיפקה תשובה רפה וכולם התפזרנו לחדרים.

    אנחנו גרנו בפריקסט 8, המבנה הגבוה ביותר בבסיס שגבל בבית ספר שדה הסמוך. בחדר חמש הקמנו את ההתנחלות שלנו. דדי הגיע לפני לבסיס, הוא סבל מבעיה בריאותית שמנעה ממנו באופן זמני מלהגיע ליחידה לוחמת. דדי היה "דד הד" כלומר מהמעריצים המטורפים של הגרייטפול דד. הלהקה מסן פרנסיסקו שמשכה אחריה אלפי מעריצים מהופעה להופעה. דדי הכיר "דד הד" אורגינלי, אחד שנולד שם, וכיום מתגורר בקיבוץ סמר שבערבה. השיבוץ של דדי בתור שק"מיסט שעובד שבוע שבוע אפשר לו לרדת כל שבת שנייה באוטובוסים עד לקצה המדבר רק כדי לחזור עם קופסאות שלמות של קלטות שעליהן היה כתוב "טור 71', סן דייגו", "טור 71', סקרמנטו", "טור 71' מונטריי" וכו'. רק "דד הד" אמיתי היה יכול להבדיל בניואנסים. דדי היה יושב שעות ושוקע בצלילים, מנסה להתקבל לכת. כשהגעתי לבסיס שלח אותי רס"ר הבסיס צביקה להתגורר איתו. "פריקסט 8, חדר 5, שמה כל הקיבוצניקים וההיפים והפציפיסטים. יהיה לך נחמד שם".

    מתוך שלושה אנשים בחדר, שניים היו קיבוצניקים, אחד היפי, ואף אחד לא פציפסט. אבל עם צביקה אסור היה להתווכח.

    אחרי חודשיים בפריקסט 8 הרגשתי כבר מספיק נינוח כדי להביא איתי מהבית כמה בקבוקים. כדי שיהיה אפשר לקיים את מצוות הרמת כוסית בסיומו של שבוע מלא עמל. מסורת אבות.

    אם כבר בסיס באווירה של קיבוץ. אז שיהיה עד הסוף. פעם בשבוע כשהיה צביקה עורך מסדר בחדרים היינו מחביאים את הבקבוקים על הגג ואחר כך מחזירים את האוצר אל הארון הסודי. רק מעט אנשים ידעו על החגיגות שהרבצנו שם בלילות. דדי היה מביא מהסטיקייה של השקם (חיל אוויר או מה?) כמה סטייקים, והיו צ'יפסים ושקשוקות ובקבוקים של מיץ שנוערו היטב עם ג'ין יבש. ועשן של סיגריות והטייפ הישן שמנגן את הגרייטפול דד בלי הפסקה. אפילו אני למדתי בשלב מסוים לחבב את הנגינה של ג'רי גרסייה. כמובן שבתור אנשים כאלה זינקנו על ההזדמנות לבלות את ליל הסדר בבסיס. המפקדה הציעה שבוע רגילה למי שיתנדב לעשות שמירות במהלך החג. אני ודדי היינו הראשונים ברשימה. אבל כשזגורי שאל את השאלה שלו, לא התכוונו לספק לו מידע. אי אפשר היה לדעת איך הוא יגיב. אף אחד לא הכיר אותו והערכנו שאין סיכוי שהוא יטפס עד לפריקסט 8 כדי לבדוק מה אנחנו עושים.

    ובהחלט היו לנו תוכניות. קנינו פסטות עם רוטב בולונז וגבינה. קופסאות של שעועית עם נתחי בקר, בגטים, טחינה, ירקות, נקניקים, חטיפי בוטנים, קפה, עוגות, סיגריות, בירות, וכמובן שגם כמה בקבוקים של יין. שניים אדום, שניים לבן וג'וני ווקר בלק לייבל. היינו מוכנים לארבע ימים של קרנבל. ליל הסדר ואחריו שבת ואז נוסעים לעשרה ימים רגילה צ'ופר. הדבר האחרון שהיינו צריכים זה איזה רס"ר זגורי מהגנרטור שישב לנו על הראש.

     

    ***

    אבל למציאות חוקים משלה. ירדנו כמו ילדים טובים לתחילת הסדר וזמזמנו עם כולם. זגורי לא הגיע אבל אף אחד לא שם לב. המפקד וקצין הניהול ישבו בראש השולחן וניהלו את המסכת. כשהגיע שעת השמירה שלנו נזכרתי שחסר לנו בחדר פותחן קופסאות. ניגשתי לאסרף הטבח והוא נתן לי אחד מהאוסף. כשיצאנו מחדר האוכל פתאום הופיע זגורי מעבר לפינה. "אתם הולכים לעמדות?" הוא שאל. "כן, חבל שאנחנו צריכים להפסיד את המגילה", אמרתי בפנים מעושות. יד ימין שלי הצביע לכיוון הדלת עם הפותחן המסולסל. "מה זה?" שאל פתאום זגורי ועיניו התמקדו בחתיכת המתכת שבידי. "אתה גונב ציוד מהחדר אוכל?" הוא שאל בטון מופתע. "מה פתאום גונב, אסרף נתן לי את זה. אני מחזיר את זה למטבח במוצאי שבת". עוד לפני שסיימתי את המשפט חששתי שנעשתה כאן טעות נוראית. פחדתי שהוא יקלקל לנו את החג. אבל זגורי רק הנהן בראשו ואמר "הא, בסדר גמור". הוא נכנס לחדר האוכל ודדי רצה להרוג אותי.

    עלינו לחדר ולקחנו את החגורים, הגרלנו משמרת ראשונה בסבב. משש עד תשע. אחרי זה יש תשע שעות חופשיות. "איפה אתה מעדיף?" שאל דדי, "מגרש כדורסל או ש.ג". "כדורסל" בחרתי ודדי הסכים.

    יצאתי אל המגרש, ממול השתרעו גבעות הגולן ואורות הישובים החלו להידלק ככל שהשמש צללה מאחורי ההר. ליל הסדר ירד על הארץ הקדושה כמו שמיכה עדינה והאוורירית. אפילו השקט של שמורת היער שמסביב היה שונה. התיישבתי בטריבונה, שחררתי קצת את רצועות החגור והדלקתי סיגריה.

    בתוך הראש שמעתי את דפנה ארמוני פותחת את מיתרי הקול העדינים שלה ומתחילה את "שלווה" הקלאסי של "הלהקה". עוד לא הספקתי להגיע לבית השני ופתאום שמעתי צעדים. מהשביל הגיח זגורי. "הכל בסדר?". "בסדר גמור" השבתי ולקחתי משיכה מהסיגריה.

    "תגיד לי, אתה יהודי?". הוא שאל בסקרנות מהולה בתימהון.

    "בטח" עניתי. "אז למה אתה אוכל חמץ בפסח? למה לקחת פותחן קופסאות". התחלתי להסביר לו על חופש הבחירה ועל איש באמונתו יחיה. זגורי חזר אלי עם טיעונים של בית כנסת. בסוף אמרתי לו שלא נשכנע אחד את השני וחבל על הזמן של שנינו. הוא הסכים אבל לפני שעזב הפטיר לעברי "אצלנו בחצור הגלילית אין אנשים כמוך". אמרתי לו "גם אצלנו אין אנשים כמוך. אבל אני לא ניסיתי לשכנע אותך שאתה טועה. לי לא מפריע איך שאתה חי. זה ההבדל בינינו". זגורי היה חייב להגיד את המילה האחרונה אז הוא זרק לי "אתם לא מבינים שום דבר, אתם מעכבים את הגאולה" והלך. נדמה לי שהיו לו דמעות בעיניים.

    עישנתי עוד שתי סיגריות. מתחת לפנס כתבתי מכתב אהבה, ורפרפתי קצת על העיתונים. עד שנגמרה המשמרת. עלינו לחדר, דדי שם מים לקפה אני הלכתי להתקלח. כשחזרתי התחלתי לחתוך סלט בזמן שהוא הלך למקלחת. הטייפ ניגן ברקע את ההופעה של הדד "אוקלנד 68'". "יש לי מצב רוח טוב" הסביר דדי את הבחירה. מילאתי סיר במים ושמתי אותו על הגזיה. על לוח החיתוך התחלתי לקצץ בצל לרוטב של הפסטה. אחרי שעתיים ישבנו בחוץ על הכורסאות, אכולים שתויים ובשלבים ראשונים של גילופין. הבסיס היה דומם כמו בית קברות. לא הפרענו לאיש וגם אנחנו לא הוטרדנו. דדי התחיל לספר לי למה הוא שונא את העבודה בשקם. "אתה לא מבין מה זה להתעסק עם כסף כל היום. זה גועל נפש. בא לי להקיא. אילוק הזה, אין שבוע שהוא לא משאיר לי חוסרים. בהתחלה זה נראה לך סכומים קטנים. עשר, מקסימום עשרים שקל. אבל בן לולו מכריח אותי לשלם את זה. פתאום אני מבין שאני מממן את כל הצ'ופרים שלו. הלכתי לדבר איתו והוא נשבע שאין לו מושג על מה אני מדבר".

    כבר שמעתי בעבר את דדי מתלונן על השותף שלו, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נשמע קצת מיואש. "היום הכי קשה שלי, זה הספירות של בן לולו בימי חמישי. אני צריך לעלות אליו למשרד עם הכסף והרשימות של המלאי.

    הבן אדם יושב עם הכיפה הענקית שלו. מאחוריו כל הקיר מלא תמונות של רבנים, והוא סופר את השטרות בריכוז של מתפלל. הוא לא נותן לי לצאת הביתה עד שהוא לא גומר את כל החשבונות. ואז הוא רוצה שאני אסגור לו פערים, כדי שאם תגיע ביקורת הוא יהיה מכוסה. עוד יש לו חוצפה להגיד לי שאילוק, יהודי ירא שמיים, משלם עלי יותר מאשר אני עליו. עד היום אפילו פעם אחת לא השארתי את הקופה לא מאוזנת, נשבע לך. רק בגלל שאני כל כך שונא את הכסף הזה. אני בודק אלף פעם כל יום".

    "איזה באסה, הא?", זרקתי. "כן, אני חייב לעזוב" ,הוא השיב ושתיקה ירדה על המרפסת שלנו.

     

    ***

    אחרי משמרת הבוקר עלינו לחדר לישון. עברו בערך שעתיים כשהאזעקה הקפיצה אותנו מהמיטות. זרקנו על עצמנו מדים ודהרנו אל רחבת הדגל. זגורי הסתובב שם כמו נמר בכלוב. אנחנו היינו בין הראשונים להגיע למרות שהיינו האחרונים שהלכו לישון. כשכל הכיתה המנומנמת התייצבה מתחת לתורן, זגורי פתח את הפה.

    "אתמול בלילה קרה פה פשע חמור מאוד. מישהו פרץ את השקם וגנב את הקופה. יש לי הרגשה שזה מישהו שנמצא אתנו כאן. לכן אני מציע לכם לפני שאני מתקשר למפקד הבסיס ולמשטרה הצבאית שתחזירו את הכסף לפני שיהיה כאן בלגן גדול".

    כולם הסתכלו על כולם. עמדו שם 15 ילדים בני עשרים עם זיפי זקן ראשונים וצהוב בעיניים. אף אחד לא הראה סימני תזוזה. כשהפניתי את הראש לכיוונו של זגורי ראיתי שהוא נועץ בי מבט זועם. בלי כוונה הפלטתי גיחוך. זה הספיק כדי להצית את חבית הנפץ.

    "זה אתם, אתם", הוא צרח, "אתם כופרים משומדים. אין לכם אלוהים. רק גויים כמוכם יכולים לעשות דבר כזה ועוד בליל הסדר". העיניים שלו רשפו ורסיסי קצף הצטברו בין שיניו. "אתה יכול לבוא לחפש אצלנו בחדר אם אתה רוצה", הצעתי לו, "אין לנו מושג על מה אתה מדבר".

    "אני יבוא, אני יבוא. אל תדאג. אתם תשבו בכלא. אני אגיד לקצין ניהול שישימו אתכם בעתלית להרבה זמן".

    "בוא", אמרתי לו, "בוא עכשיו". עלינו בשיירה אל החדר. אל זגורי הצטרפו עוד שני סמלים חטטנים. הם עברו על מחסני המזון שלנו והריר נזל להם מהפה. את כל החדר הם הפכו ואחר כך חיפשו מסביב למבנה אם אין סימנים של חפירה באדמה. הם לא מצאו כלום.

    שארית היום עברה במתח אדיר. ביום שישי בבוקר כבר הקפיצו את המפקד ואת קצין הניהול ואת בן לולו איש הכספים ואת המשטרה הצבאית ממחנה גדות. כולם עברו חקירות. השמועה אמרה שגנבו 870 שקל, הרבה כסף במונחים של אותם ימים. אחרי שנחקרנו על ידי השוטרים התחילו המפקדים לשוחח באופן אישי עם החיילים.

    הבנו שנוצרה סיטואציה שבה כולם משוכנעים שזה אנחנו. פריסקט 8 חדר 5 הפך בונקר שבו יושב מיעוט במצור. קצין הניהול שלח אלינו הצעה של הודאה תמורת עונש קל. סירבנו. סמוך לצוהריים עצרה משאית צבאית בפתח הבסיס ואילוק ירד ממנה בקפיצה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו על מדי א', חוץ מזה הוא חבש כיפה. עוד חידוש.

    "לנדסמן", הוא פנה לדדי, "אמרתי לך לא לעשות שטויות. אינעל אבוק, הרסת לי את כל החג. שעתיים אני בטרמפים מקריית שמונה". הוא לא זכה לתגובה. אילוק נכנס לחקירה של המשטרה הצבאית. אנחנו אפילו לא ירדנו לארוחת צוהריים. ישבנו בחדר ועישנו כמו משוגעים. לא דיברנו הרבה אבל שנינו חשבנו על אותו סיוט. כלא שש. חודש, אולי חודשים.

    אולי יותר. בחיים לא עמדתי במצב כזה של חוסר אונים. חשבתי על כל סרטי וספרי הכלא שנתקלתי בהם בחיים. הסיפורים קפצו לי בראש בהילוך מהיר. הבטן שלי קרקרה. אחרי שעתיים של עצבים יצאתי החוצה כדי לנשום קצת אוויר. בתחתית השביל ראיתי את זגורי ובן לולו מסתודדים. שני יהודים יראי שמיים. קצין הניהול החילוני הצטרף אליהם לשיחה. הוא טפח להם על השכם ושלח אותם לדרך.

    לבדו התחיל הרב סרן המוקפד לטפס לכיוון הפריקסט שלנו. בחנתי את התספורת המשויפת שלו, את המדים המגוהצים למשעי, קצין הניהול היה סמל לסדר ניקיון ומשמעת, כל הבסיס פחד ממנו. הוא היה בלתי צפוי. הוא לא היסס לשלוח חיילים לתקופות ארוכות בכלא. פעם הוא שלח נהג משאית לשתי תקופות רצופות של 28 יום. כשהבחור חזר הוא ירה לעצמו בראש. זו הייתה ההלוויה הצבאית הראשונה שלי, וקצין הניהול אפילו לא הזיל בה דמעה. עכשיו הוא התייצב מולי. "איפה השותף שלך?" הוא שאל. סימנתי לו עם הראש כלפי החדר והוא נכנס פנימה. הלב שלי דפק כמו בוכנה. הוא התיישב על המיטה וחיכך את ידיו.

    "תראו, זה לא כל כך נעים לי התפקיד הזה. אבל מישהו חייב לעשות את העבודה. באתי להתנצל על היחס שקיבלתם כאן היום. אילוק הודה בחקירה. הוא בא לכאן לפנות בוקר עם חברים שלו כדי לגנוב את הכסף. המפקד שופט אותו עכשיו והוא יהיה בכלא עוד הערב. אני רוצה להתנצל בפניכם על התנהגותם של אנשים מסוימים בפרשה הזאת שחרגו מהנהלים של הצבא. אבל צריך להבין אותם. לפעמים הלחץ משפיע על התפקוד של בני האדם. העיקר שהכל עבר בשלום וכולם ממשיכים הלאה כדי שהבסיס ימשיך לתפקד".

    "כן, אבל איפה הכסף?" שאלתי.

    "האמת היא שאילוק לא הודה ככה סתם. הוא שם את רוב הכסף מתחת לכיפה, אבל בזמן החקירה הוא שכח אותה על הראש, והוא הפיל אותה בטעות עם היד. יכול להיות שאם זה לא היה קורה הוא היה מתחמק מעונש. אבל זה הכל היפותטי עכשיו. טוב, שבת שלום שתהייה לכם." הוא קם ויצא מהחדר.

    אחרי רבע שעה החלטנו לרדת ולטייל קצת לאורך הכביש. לפרוק את המתח. זגורי סימן לנו מרחוק עם הראש. הוא עדיין לא העז להתקרב. מהצד השני של הבסיס הגיע מכונית פג'ו ובתוכה בן לולו ואילוק נוסעים לכלא שש. שמונה חודשים בפנים. כשהוא חזר לבסיס שנינו כבר עזבנו.

    מעולם לא ראיתי או שמעתי ממישהו מבין האנשים שהיו שם באותו לילה. כולם נעלמו מחיי. אבל גם היום, בכל ליל סדר אני נזכר איך יהודי ירא שמיים כמעט גנב לי את חג החרות.

     

     

      ברוח התקופה, אהוד בנאי, באחד השירים הלוהטים של אותם ימים. "זמנך עבר".

      

     

    ''

            

         

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/4/11 23:41:

      צטט: OCN 2011-04-28 08:48:51

      נחמד מאד אהבתי . העלה חיוך על פניי

      אני שמח שיכולתי להעלות חיוך על פנייך, אחרי כל הנקיונות האלו, מגיע לך גם כמה רגעים של נחת.  

        30/4/11 23:40:

      צטט: ruthy 2011-04-28 07:48:36

      בכל ליל סדר אני נזכר איך יהודי ירא שמיים כמעט גנב לי את חג החרות העולם מלא הפתעות....אין סוף .... כתבת יפה!

      תודה רותי, אין סוף להפתעות. אבל אנחנו מעדיפים לזכור את החיוביות, הלא כך? 

        28/4/11 17:49:

      צטט: רזאלה 2011-04-28 10:27:07

      זמנך לא עובר בנאדם! רק תגדיל ת'פונט, התעוורתי קלות... Have a good one.

      מצטער, חברה, באמת שניסיתי, אבל אי אפשר להכניס 2000 מילה לתוך הפורמט הזה בפונט יותר גדול.

      שיהיה לך סוף שבוע בכיף. 

        28/4/11 10:27:
      זמנך לא עובר בנאדם! רק תגדיל ת'פונט, התעוורתי קלות... Have a good one.
        28/4/11 08:48:
      נחמד מאד אהבתי . העלה חיוך על פניי
        28/4/11 07:48:
      בכל ליל סדר אני נזכר איך יהודי ירא שמיים כמעט גנב לי את חג החרות העולם מלא הפתעות....אין סוף .... כתבת יפה!

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין