עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    החצר האחורית

    משוררות קוראות שירה- ספור קצר שנגמר רע

    0 תגובות   יום שני, 25/4/11, 12:41

    משוררות קוראות שירה

    סיפור קצר שנגמר רע

     

    יונתן שנא משוררים. יותר מפילוסופים. יותר ממוסיקאים. יותר מעיתונאים. יותר משחקנים. את כל אלה שנא בכל מאודו, אבל משוררים שנא יותר מכל. לכן נבהל מאוד כשהתעורר בוקר אחד לצידה של מיה, משוררת יפהפייה, והבין שלא יוכל יותר להתחמק מלהודות בכך שיש לו חברה משוררת, ושהוא כנראה מאוהב בה. כבר שנתיים הוא יוצא עם מיה, ומספר לעצמו סיפורים. הוא שונא משוררות, אפילו יותר ממשוררים, וכמעט שנתיים דאג להטיח זאת בפניה של מיה, שלא תיקח אותו יותר מדי ברצינות, ושלא תתחיל לבנות עליו עתידֵי עתידות לחיים זוגיים נפלאים, כמו שמשוררות אוהבות לעשות. הוא באמת לא רוצה לפגוע בה וחלילה לשבור את ליבה העדין והנהדר. מיה אכן נהדרת. כבנאדם, לא כמשוררת. היא החברה הכי נהדרת שיונתן יכול היה לאחל לעצמו, אבל בכל זאת משוררת. והוא שונא משוררות. חוץ מזה, הוא גם שנא את השירה של מיה. חשב שהיא יותר מדיי, איך לומר זאת, חולמנית. איך בה עוקץ. אין בה אדג'. אבל בעיקר שנא לשמוע אותה קוראת את שירתה בפניו. אם יש משהו שהוא שנא יותר ממשוררות, זה משוררות קוראות שירה. הוא השתדל  לא להגיע לערבי ספוקן וורד, שמיה נהגה לארגן יחד עם זיק, משורר ועיתונאי צעיר, לכבוד הירחון שערכו יחד מזה עשרה חודשים. בדרך כלל, אחרי ערב כזה, מיה היתה כולה נרגשת, עתירת אדרנלין ויין זול, ואלה היו הלילות בהם אהבה את יונתן במיוחד, וכל פעם מחדש הפצירה בו שיבוא איתה, שהיא מבינה שהוא שונא שירה, אבל הוא לא חייב להקשיב, רק להיות איתה, בשבילה, לא בשביל השירה, וכדי שהם יוכלו לחגוג יחד אחר כך במסעדה טובה, ולחזור שיכורים ומעושנים הביתה, ולהזדיין כמו זוג תל אביבי מדליק וצעיר ומשכיל ויפה תואר. אבל יונתן לא שנא שירה, אלא שנא משוררים, ויותר מכך משוררות, ואף יותר מכל אלה שנא אותן קוראות שירה. אלף פעמים אמר לה שהוא שונא משוררות קוראות שירה, ומיה ביטלה את דבריו בעליצות, כאילו היה סתם ציניקן ילדותי ומתגרה במפגיע, שנוטה לשנוא דברים באופן כללי, לכאורה, רק כדי לחדד את עמדתו, כך שלא ראה כל טעם לומר לה, שערב שירה זה הדבר הכי לא מחרמן שהיא יכולה לעולל לזוגיות שלהם, וכדאי מאוד  לשניהם שהוא לא יגיע איתה לערבי השירה שלה. כך, כמעט שנתיים היא מנסה לדחוק בו שיבוא איתה, ולא מבינה כמה זה מסוכן.

     

    יונתן התעורר לאיטו, הביט במיה, וכמעט חייך לעצמו. יותר נכון, על עצמו. איך קרה שהוא יוצא עם משוררת. דווקא הוא. הוא הביט בה ישנה, ענוגה ויפה כל כך. קם והכין לעצמו קפה, נשען על דלפק המטבח, שהיה בדיוק מול המיטה, ואף קרוב אליה מאוד, והביט במיה הישנה. כמה יפה, וכמה יפה, וכמה יפה. לא יכול היה להוריד ממנה את העיניים. ורק בגלל זה נשאר איתה כבר כמעט שנתיים. אולי הגיע הזמן להודות בכך שהוא כנראה אוהב אותה. שהוא שלה, והיא שלו. שיש לו חברה משוררת. אפילו במחשבתו גמגם, כשאמר זאת לעצמו. חברה משוררת. מי היה מאמין. פעם היה מקיא רק מלחשוב על צימוד המילים הזה. רצה לומר לעצמו שאולי מיה היא משהו אחר, בכל זאת, לא ככל המשוררות. אבל ידע שהיא בדיוק כמו כל המשוררות שהכיר, בחיים ובהסטוריה. עדינה ושברירית, מאוד מסוכסכת עם החיים מצד אחד, ומצד אחר, מפתיעה בעוצמתה הפיקחת, בתפישת עולמה החומרית, הנחושה והארצית, הסותרת לכאורה את האינטונציה הרחפנית והמאנפפת שבה היא קוראת את שירתה. היא לא מאמינה באלוהים, או בגלגול נשמות, או בחשיבה חיובית, או בהיות האדם טוב מנעוריו, או ביוגה, או במזרח התיכון החדש, או במרד האזרחים המצרי, או באימון אישי, אבל מתנהגת כראשונת המאמינות. בחולמניות מתעתעת. בקול אוורירי. בעיניים פעורות, מלאות סתירות. ילדת פרחים, דור שמיני לישוב הישן, נצר לגאון מווילנא, שאינה מאמינה בשלום עכשיו, ולא באלוהים. לפחות לא בזה הטרנדי, שמשמיעים במצעדים של גלגל"ץ. בכל אלה הבחין יונתן כמעט ממבט ראשון, ואת כל  אלה אהב בה מאוד.

     

    הם נפגשו לפני שנתיים, בהופעת בכורה של שולי רנד, שהוזמנו אליה על ידי חבר משותף לשניהם, עיתונאי רוק שאפתן, שהיו לו שני כרטיסים מיותרים, ובחר להזמין את מיה בגלל יופיה, ואת יונתן בגלל שידע שהוא שונא משוררות, ולכן לא ראה בו איום, וקיווה שיופיו של יונתן, ולשונו החדה, ירשימו את מיה, וכך יוכל להשתמש בו כבמעין סירנו דה ברז'ראק, כדי לפתות את מיה. בהופעה כמעט לא דיברו ביניהם. העיתונאי הציג את מיה ליונתן, תכיר, מיה, משוררת, תכירי, יונתן, מָשהו במשפטים. מיה לא התרשמה, כמו שקיווה העיתונאי, שאף פעם לא זכר בדיוק מה יונתן עושה, רק ידע שיונתן מומחה למשהו במשפטים, וכל הזמן כותב מאמרים, על זכויות אדם או משהו, ושהוא לא מתעסק בעריכת דין. מיה חייכה, ואמרה היי קטן וחלוש. יונתן חייך חזרה, ולא יכול היה להתעלם בליבו מיופיה. הם לא דיברו משך כל ההופעה, כשישבו משני צידיו של העיתונאי. אחרי ההופעה המשיכו השלושה למקום החדש של אייל שני. שם התיישבו על הבר, הזמינו דרינקים ולחמים של הבית, ומיה אמרה שההופעה היתה סיוט, בעיקר בגלל כל האלוהים הזה שהיה שם, שזה היה מחניק, עד אווילי, ושחיבוטי הנפש המייסרים האלה של הפרסונה של שולי רנד, שייכים לחיבוטים עתיקים וחבוטים כל כך, שאפילו חז"ל כבר ידעו איך להתגבר עליהם, ושהיא לא מבינה בשביל מה יש לחזור עליהם מאות שנים מאוחר יותר, ובאופן מדולדל כזה, ובכל מקרה, זה מגוחך לשמוע את זה במאה העשרים ואחת, ושהיא בטוחה שלוּ הרמב"ם היה חי היום, עם כל האבולוציה הרעיונית והתרבותית, הוא לא היה מתפעל כל כך מהבנאליות המיוסרת והרצינית הזאת של כל המוסיקאים האלה שגילו את האור ועכשיו הם חייבים להשפריץ אותו לכל עבר, באופן גורף לזרא, ולא בחוכמה גדולה במיוחד. יונתן כל כך הופתע לשמוע שהיא לא אהבה את שולי רנד, ועוד באופן נחרץ, להוט ורהוט כל כך, ששכח לרגע שהיא משוררת, והרשה לעצמו להתפתות ליופיה המשגע. הוא חייך חיוך רחב, השיק את כוסו בכוסה, ומצא את עצמו נשנק מהתפעלות לראשונה בחייו, ונטול מילים, ומיה, שבדרך כלל חשה בדידות גדולה אחרי נאומים מהסוג הזה, שהיו מתפרצים ממנה מדי פעם, כמעט ללא שליטה, הרגישה להפתעתה, ולראשונה בחייה, שמישהו באמת שמע אותה, ונשמה לרווחה, וחייכה כל יופיה אל יונתן.

     

    העיתונאי נלחץ כשהערב לא התגלגל על פי התוכנית, ושיקע את  מבוכתו בשתיה מופרזת, שלא היה רגיל בה, ויונתן  ומיה מצאו את עצמם גוררים אותו לביתו, מנקים אחריו את הקיא, מפשיטים אותו מבגדיו, ומכסים אותו במיטתו. כשיצאו מהדירה של העיתונאי, אותו לילה, לא ידעו את נפשם מהתרגשות. יונתן הציע שתבוא לישון אצלו, ומיה נעתרה מיד. מאז בילתה את רוב הלילות בדירתו המרווחת של יונתן בלבונטין, למרות שעדיין החזיקה בדירתה השכורה והקטנה בלילינבלום, בעיקר כי יונתן התנגד בתוקף לכך שהיא תשאיר אצלו יותר מזוג תחתונים אחד, חולצה אחת, ומברשת שיניים, כדי שלא יתפרש בעיניהם כאילו הם זוג מן המניין, וכאילו יש לו חברה משוררת. מיה שמעולם לא הבינה את חומרת שינאתו למשוררים בכלל, ולמשוררות בפרט, הניחה שהתעקשותו של יונתן על הפרדה מובהקת בדירות המגורים שלהם, אינה נובעת אלא מסוג של חרדה ורתיעה כללית וערטילאית שיש ליונתן  מיחסי זוגיות מסורתיים, וממסורת בכלל, מה שאיפיין לדעתה גברים צעירים רבים, ועל כן לא ייחסה לכך חשיבות יתרה, וגם לא לדברים שאמר במפורש, אלא סמכה על מה שהרגישה בעומק ליבה, ובעומק ליבה הרגישה שהוא אוהב אותה. ומבחינתה זה היה העיקר. עוד הרגישה, שיונתן מגזים עם האנטי הזה שלו לשירה ולמשוררים. היא לא האמינה שבנאדם מבריק, וטוב ואוהב-אדם כל כך, כמוהו, יכול באמת לשנוא שירה. וכשהיתה אומרת לו את הדברים האלה, מדי כמה ימים, היה מביט בה ושותק, וחושב לעצמו, שהנה מבצבצת מתוכה המשוררת שבה, שאינה כה חדת אבחנה כפי שנדמה לה, ולמרות שהיא מתעסקת במילים כל הזמן, הנה שוב בלבלה בין שנאתו למשוררים, לבין חיבתו היתרה לשירה. לפעמים היה עונה לה, "אני לא שונא שירה", והיא שוב טעתה לחשוב שהוא התכוון לומר, "אני אמנם לא שונא שירה, אבל אני גם לא חובב גדול של שירה", כמו לרכך את שינאתו. אבל יונתן, כמובן, לא לכך התכוון. מיה התעקשה, איך יכול להיות שיונתן, או שונא כל דבר, או אוהב כל דבר, יש עוד גוונים של רגשות, ויונתן ענה לה, שאם היה רוצה להשתמש בגוונים היה עושה זאת, בשמם המלא והמפורש, ושם לב ששוב אינה מקשיבה למילים שהוא אומר, אלא למה שהיא מרגישה, למה שכביכול מסתתר בין המילים. אלא שבין המילים לא הסתתר דבר. יונתן אמר בדיוק מה שרצה לומר, בהטעמה זו ולא אחרת, ובמילים אלה ולא אחרות. אוף, כמה ששנא משוררות, כמה שהן עייפו אותו.

     

    הוא גמע את הקפה הראשון, והכין לעצמו קפה נוסף, והמשיך להביט בה. כמה שהיא מעייפת אותו על הבוקר. כל היופי הזה שלה, וכל אי ההבנה הזה שלה. והערב שוב היא רוצה שיבוא איתה לספוקן וורד ב"לימה לימה", להשיק את החוברת העשירית והחגיגית של הירחון "מילים, מילים, מילים", עם כל המשוררים האלה, בעד  הזיתים, נגד הגדר, בעד הפליטים, נגד הכיבוש, בעד הבנות, נגד הבנים, וכל הרעיונות האופנתיים האלה. הפעם גם ביקשה ממנו שיתרום כמה מילים משלו לחוברת, והוא תרם, וכתב  איזה שיר, שכולם היו בטוחים שהוא אירוני, אבל הוא באמת התכוון למה שכתב. איך היא לא רואה את זה, שחור על גבי לבן. שנתיים הוא אומר לה דברים, והיא בטוחה שהיא מבינה טוב ממנו למה התכוון המשורר, סוֹ טוּ ספִּיק. עכשיו כתב זאת גם בשיר, כי חשב שאולי שירים היא מבינה יותר ממילה מדוברת, ויש לה חושים, בתור משוררת. אבל גם עכשיו היא חושבת שהיא מבינה טוב ממנו למה התכוון, ושאחד כמוהו בטוח לא התכוון למה שהוא כתב כפשוטו, אלא למשהו הרבה יותר משמעותי ומורכב מזה, ושהשיר אינו אלא אלגוריה על מצב השירה בתרבות העברית, או על האלימות הגוברת במקומותינו. יכול להיות שהתעוורה מהתרגשות, כשקרא לשיר בשם "המשוררת שלי מתה עליי", כאילו הודה קבל עם ועדה, שהיא שלו, והוא שלה, וזה צעד גדול בשבילו, כך חשבה, להודות בזה בפרהסיה. אח"כ כתב, כמה הוא שונא משוררות אף יותר ממשוררים, ושהוא בעצם לא מסוגל לחיות עם משוררת, ועוד אחת שכתיבתה בינונית לתפארת, אם כי טלייתה מפוארת, ושלמרות סלידתו מהמשוררוּת שלה, אינו מצליח להחלץ ממלתאותיה, שמצליחות להחזיק אותו צמוד אליה, כבר שנתיים ימים, ולמרות שעצוב לו להיפרד מהזיונים המשגעים ומפניה הכה יפים, הוא ייאלץ לרצוח אותה, עוד לפני שתגיע לערב קריאת השיר הזה, כי אם יש דבר שהוא יותר שונא ממשוררות, זה משוררות קוראות שירה.

     

    אבל היא לא הבינה, משוררת ככל שהייתה, שהוא התכוון לכל מילה. וזה בדיוק מה שטרף את דעתו. לוּ הבינה שהוא התכוון לכל מילה שכתב, והיתה מסרבת לפרסם את השיר, וכועסת עליו, או נעלבת לפחות, ונבהלת, ובורחת על נפשה מפניו, כל הסוף המכוער הזה יכול היה להימנע. אבל במקום לנוס על נפשה, היא התרגשה מהשיר, כאילו היה שיר אהבה, ואף החליטה כמחווה, להעמיד את השיר בעמוד הראשון, בחוברת החגיגית לירחון השירה שערכה, ואף הזמינה אותו לקרוא אותו, בערב ההשקה, וזה כבר באמת היה יותר מדיי בשבילו. הוא הניח את כוס הקפה הריקה, ולקח בשתי ידיו את הכרית  מעברה של מיה, והניחה ברכות על פניה העדינים והישנים בביטחה, ואז הידק את הכרית על פניה, ולחץ עליה, וכשגופה של מיה נעור ונלחם, רכן עליו בגופו, והחזיק בה ממושכות, עד שגמרה להילחם בו. אולי סוף סוף הבינה שהוא לא שונא שירה, רק אותה שנא, ונכנעה. אח"כ הסיר את הכרית מפניה, והביט בה, עודה ישנה. כמה דקות ארוכות עוד הביט ביופיה. עכשיו, כשידע שהלילה היא לא תלך לקרוא שירה, ולעולם בעצם לא תיקרא שירה עוד, וגם לא תכתוב שירה, ומבחינה זאת, כבר אי אפשר לקרוא לה משוררת, בינונית או לא, עכשיו יכול היה לאהוב אותה. אבל בכל זאת לא אהב אותה. כי הבין פתאום, שיותר ממשוררות קוראות שירה, שנא משוררות מתות, ונזכר בכל ערבי המחווה ללהקות עבר ולמשוררות מתות, שפושתים עכשיו בעיר כמגפה, כמעט כמו טרנד הפיוטים, עם כל המוסיקאים והעיתונאים והמפיקים הצובאים על הבמות כמו עופות טרף על פגרים מבטיחים, בעטיפות עדכניות ובארשת פנים רבת חשיבות, מחזירים עטרה ליושנה, ומחזירים את המתים לתחיה, כי העיר הזאת אוהבת את משורריה מתים ככל האפשר, ואם אפשר, גם באופן טרגי במיוחד. מישהו בטח כבר יתפוס על זה תחת. רק זה חסר לו עכשיו. ערב מחווה למשוררת מתה. איך לא חשב על זה קודם. עכשיו כבר מאוחר מדיי.

    ''

     

    LEAVE ME ALONE - הסינגל החדש והנוסע
     

    ''

     

     

    הספר "ליקוי מאורות" (פרוזה) רומן הומוסקסואלי על עצבים, פסנתר שיכור, כנף שבורה, רונ-אנד-רול מגוחך, תאווה, קנאת יוצרים, אלוהים הערום בעיר הגדולה, הגאונות האכזרית של ההמון.  לרכוש ישירות ממני (עם הקדשה אישית, דרך פניה במייל) או דרך אתר אינדיבוק:
    http://goo.gl/VLxAuJ

    הספר "עד התוהו הבא - סטנדאפ על פי תהום" (שירה), ובו 69 שירים ממשיים, על פני 100 עמודים, אפשר להשיג דרכי ישירות (במייל) או דרך אינדיבוק:
    http://goo.gl/0DgZ7P

    ראיון  NRG  על הספר, על החיים, על שברון לב, ועל בכלל

    http://goo.gl/281uif

    ביקורת:

    http://goo.gl/qvnvaG

    מכללת ספיר, מאמר מגזין

    http://goo.gl/tQsSVD

    פרק ראשון, NRG

    http://goo.gl/CnoflA

    אפשר לרכוש את המוסיקה שלי כאן:

    http:// hadara.bandcamp.com/music

    האלבום החדש שלי, להורדה:
    http://hadara.bandcamp.com/album/rage-against-the-eclipse

    למענות וטענות, בבוקינג והרשמה לרשימת דיוור, בואו  לעמוד האמן שלי.


    ובאפן כללי, היו שלום, הצליחו והצילו.
    שימרו על חופש הביטוי בכל מאודכם.

    יאללה ביי. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      HADARA
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין