עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    פרסומות מפלסטיק נשים בשר ודם

    פוסטים אחרונים

    0

    למכורים בלבד

    12 תגובות   יום ראשון, 24/4/11, 17:52

    אני מרימה את מבטי מכפות רגלי, החדשה עדיין נועצת בי מבטים ממקום מושבה בקצה החדר, למרות המרחק, זה מטריד אותי במיוחד.

    צריך לעשות משהו עם האצבעות העקומות שלי, אני חושבת, מתוך השתדלות כנה להתנתק מהסיפור של אהרון , שחוזר על עצמו למען אלו שלא היו פה קודם, המבטים של ההיא בסך הכל מוסיפים על הסבל הכללי שלי.

    אני מחפשת דרכי הקלה וכשהמחשבה על סטארט אפ חדש בתחום האסטיטקה של אצבעות כפות הרגלים מתחילה לתפוס צורה במוחי, הדיבור של אהרון הופך לזמזום חרישי והסיבות לנעיצת המבטים הופכות זניחות. ככה זה כשאתה יודע שמצאת דרך קלה להרוויח הרבה כסף.

    בשלב כלשהו יסתיימו השערות שיש להסיר עם לייזר וקרב גם היום שבו הגברים יבינו כמה מגוחך ולא פרקטי להינשא לנשים עם אצבעות רגליים עקומות וחזה גדול. רגע, אפשר למכור את זה כניתוח משלים להגדלת חזה, מוצר נלווה אני משננת, הניתוח השני הרי לא דורש סיליקון והוא יכול להאריך את זמן חיי המדף של הניתוח הראשון. חבל שאי אפשר להוציא את הפנקס ולרשום הערות. אני מתחילה לתכנן את מסע הפרסום: "מה שווה ההגדלה אם את כל הזמן מסיימת בתעלה". בדיוק כשהאושר מתחיל להציף אותי אני מבחינה בשקט ששורר סביבי. כשאני מרימה את עיני אני מגלה שאהרון מראה לכולם את פרקי ידיו המחוררים כשעל פני מרוח חיוך גדול של סיפוק. אם רציתי להתחמק ממבט אחד מטריד, כעת נעוצים בי מבטיהם של 20 חברי קבוצת התמיכה לנגמלים מהאוניברסיטה.

    אני נאלצת לזנוח לעת עתה את חלומות המרכז לאסטטיקה של כף הרגל כדי להקשיב שוב לסיפורו של אהרון. לאחר שחיפש נואשות תחליף לריגוש שחווה עם קבלת הציונים, הוא גילה שבקופת החולים שלו ניתן לצפות בתוצאות הבדיקות כגרף המציין עליות וירידות ואת היחס לממוצע (באותו ממשק שבו האוניברסיטה שלו הייתה מפרסמת את הציונים) אז הוא החל לבצע בדיקות דם בתדירות גבוהה . בהתחלה הוא הצליח לספק לעצמו את הריגוש הראוי כשגילה שבהיותו קרניבור רמת ההמוגלובין והברזל שלו הינן גבוהות מהממוצע הארצי, עיניו ברקו בפגישות שבהן ציין כיצד היה מביס כל פעם את הבחורות שהמתינו בתור לרופא המשפחה שלו, תמיד הוא היה המצטיין.

    כעת פניו נופלים כשהוא מגיע לתפנית בסיפורו. בפעם האחרונה שבה הגיע לרופא המשפחה נעדרו הבחורות הדקיקות שלמדו למבחני הסמסטר ובמקומן ישב שם איש רחב מידות (בהיותו בוגר תואר ראשון בספרות אהרון איננו מסוגל לתאר אדם בעזרת מילה אחת).

    "איך ההמוגלובין" אהרון מצא לבסוף את האומץ לשאול.

    "מעולם לא היה טוב יותר" ענה האיש ולאחר השוואה מסתבר שהיה גבוה משל אהרון.

    "אבל הטריגליצרידים והכולסטרול, זאת הבעיה של אנשים בגילנו" המשיך האיש.

    אהרון מתחיל ליבב כשהוא מספר כיצד גילה שני מדדים שהזניח כל כך עד שהגיע להיות מתחת לממוצע הארצי (הוא מדגיש). אז במהלך כל השבוע האחרון הוא דאג לאכול את הגבינות השמנות ביותר בסופר (הוא אפילו עבר לסופר של הרוסים כדי לשפר תוצאות), הוא גם דאג לבקר פעמיים ביום במסעדת מזון מהיר, הכל כדי להגיע היום לקבוצה ולספר שהוא עדיין שומר על הריגוש גם בלי לפקוד את האוניברסיטה. אבל היום כשהגיע לעשות את הבדיקה, גילה שהחליטו להביא לסניף קופת החולים שלו את האחיות המתלמדות של האוניברסיטה המצומדת.

    "אתה בסניף שעובד עם בית הספר לרפואה?" שואל אחד המשתתפים החדשים תוך שהוא מזיל דמעה.

    "כן" משיב אהרון ומראה לכולם את שטף הדם הגדול בידו "רבע שעה לקח לרפת השכל למצוא את הוריד, והיא מחפשת ומחפשת ועוד אומרת לי, עוד רגע, סבלנות, אני אתן לך סוכריה על מקל ומדבקות רק תפסיק לצרוח..."

    "אנחנו מאוד מודים לאהרון" גילה המנחה של הקבוצה שלנו קוטעת את היבבות בעדינות, נותר לנו עוד סיפור אחד לפני ההפסקה. "כולנו אוהבים אותך אהרון, והגיע הזמן שתחליף סניף קופת חולים".

    "קוראים לי אמנון ואני מאוד מתרגש להיות פה" פותח אחד החדשים." לסבא שלי יש דוקטורט בכימיה אנליטית ושני ההורים שלי הם פרופסורים לביולוגיה במכון ויצמן. אני בן יחיד אז כולם קיוו שגם אני אעשה דוקטורט לפני גיל שלושים. וזאת באמת היתה הכוונה שלי כשעשית תואר ראשון במחשבים לפני הצבא, אבל אז התגייסתי לתוכנית ההיא וכשיצאתי הציעו לי תפקיד עם רכב ומשכורת גובהה משל ההורים שלי. לא ידעתי איך להגיד להם לא, כבר הייתי עמוק מידי בפיתוח של סטרט אפ של מכונות לייזר לתיקון אצבעות כפות רגליים. אני לא אשכח את היום שבו נאלצתי להודות בפני הורי שלא אוכל לצאת לתואר שני לפי לוח הזמנים שהם רצו. אמא שלי צרחה עלי שסבא שלי ניקה ערובות בסיביר כדי לממן את התואר השני שלו ומה היא תגיד לאחיות שלה אם אני אגיע עם הג'יפ של החברה לארוחות המשפחתיות כשאני בסך הכל בן 22 . אבא שלי הציע שאולי אני אעשה טיול לדרום אמריקה ואנקה קצת את הראש. אמרתי לו שאנחנו נוסעים עם העבודה לחופשה בשוויץ. ההורים שלי לא דיברו איתי כמה חודשים.

    הרעיון לזייף חיי סטודנט, כדי לרצות אותם, היה בכלל של החברה שלי, אבל אחרי שהמצב יצא מכלל שליטה היא המליצה לי לקבל טיפול. היא אומרת שלהשאיר מקרר ריק רק כי אני מחכה שהמלגה תכנס זה חולני.

    אבל היא לא יודעת שהשפל הגיע כבר קודם, כשהתחלתי למלא קלסרים. הייתי נוסע לאוניברסיטה פעם בשבוע כדי לצלם מחברות, אפילו לא שמתי לב כמה אני נהנה מההבזקים של המכונה עד שיום אחד הם שינו את השיטה והכרטיס שלי כבר לא עבד. מי מטעין צילומים עם מטבעות כשיש כרטיס אשראי? התחלתי להזיע כמו משוגע, היתה לי רק חצי שעה כדי למצוא מחברת, להטעין את הכרטיס ולצאת לאסוף את החברה שלי. פניתי לסטודנטית הראשונה שהיתה שם, מאלה שכתוב להן על המצח, ממני כולם מצלמים, אבל לא יותר מזה. היא היתה מאוד נחמדה, המליצה לי איזה חלקים לצלם. ואז שאלתי אותה אם יש לה אולי שבע שקל להלוות לי, מהבעת הגועל שהתפשטה על הפנים שלה הבנתי שנפלתי חזק. היא התחילה לצרוח עלי שבעה, שבעה שקלים, אתה בכלל לא לומד בלשנות ולשון עברית, מה חשבת שתוציא ממני? המאבטח ביקש ממני לעזוב. הוא הזמין אותי לקולה וסיפר לי שכשהוא גילה כמה קשות הסטודנטיות החדשות, הוא החליט להתחיל לעבוד כמאבטח, אף אחד לא בודק כמה שנים לקח לך לסיים את התואר הראשון הוא אמר לי, כשאתה מחפש עבודה כמאבטח באוניברסיטה. הוא נתן לי את הכרטיס של הקבוצה הזאת. אבל רק כשהחברה שלי ניערה אותי, הבנתי שאני באמת זקוק לכם."

    "כולנו אוהבים אותך אמנון ויואל באמת חסר לנו פה, ברשותכם נצא להפסקה" סיכמה גילה.

    אני מוציאה את קופסת הסיגריות שלי ותופסת פינה מבודדת בחצר. יום של תהפוכות רגשיות עבר עלי, להרוויח ולהפסיד הכל באותה שעה, אני מסכמת לעצמי. עכשיו החדשה מתקרבת וסף החרדה שלי עולה, רק שלא תתחיל איתי, רק שלא תתחיל איתי אני מתפללת בראשי.

    "הי, ענת" היא מציגה את עצמה ומושיטה יד. זה לא מדבק אז אני מושיטה יד בחזרה.

    "הלנה" .

    "תגידי, אפשר לשאול אותך שאלה מביכה".

    "אין בעיה" (לא, אני לא פנויה בעשור הקרוב).

    "איך זה שאנחנו רק שתי נשים בקבוצה הזאת?".

    אני מנסה במאמצי על להימנע מלחייך תוך כדי מתן התשובה וההקלה מתפשטת בכל גופי.

    "הנשים בדרך כלל פורשות מהקבוצה אחרי שהן נכנסות להריון, זה מספק להן את הריגוש שבמעט שעות שינה ובשוואות, רוב הבחורות שעברו בקבוצה מאז שהתחלתי הן היום אמהות ל3 ילדים בממוצע".

    "סליחה שאני דוחפת את האף, אבל איך זה שאת נשארת?"

    "האמת שהמצב שלי לא כל כך חמור וגילה אמרה שמבחינתה אני כבר יכולה לפרוש, אבל פשוט עוד לא הצלחתי לתאם את ההריון ללוח הבחינות".

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/5/11 15:31:

      צטט: טארה טנטרה 2011-05-10 15:29:55

      אומרים שההתמכות חזקה מאיתנו ושאנחנו יכולים למות וההתמכרות עדיין נשארת. *

      אם ההתמכרות שלי תסיים תואר שני גם לאחר מותי דיינו.

        10/5/11 15:29:
      אומרים שההתמכות חזקה מאיתנו ושאנחנו יכולים למות וההתמכרות עדיין נשארת. *
        26/4/11 23:44:

      אולי תתרגמי לה את הפוסט?

        26/4/11 16:32:

      צטט: הלנה ויטמן 2011-04-26 16:05:58

      צטט: זאראטוסטראח 2011-04-25 23:31:46

      כפות רגליים נולדות טאבולה ראסה. התמכרות לממרח שוקולד וחמאה גוררת התמכרות ללייזר בכפות הרגליים. מה לעשות שהתמכרויות באות בצרורות? התמכרות לתואר ראשון זה ממש לא בריא. זה כמו התמכרות לכתה א'. את מתעוררת רק כשהמחנכת מזדקנת לפנסיה.

      אני חושבת שההתמכרויות שציינת הן יותר מוצר משלים של התמכרות לשאיבת שומן. וכן אין ספק שהתמכרות לתואר ראשון היא דבר קשה, אבל שלא כמו בכיתה א' החור בכיס הוא שלך ולא של ההורים שלך. אז למי אכפת מהפנסיה של המורה?

      """""""""""""""""""""",

       

      לא אכפת מהפנסיה של המחנכת (שחזרה והביעה את אהבתה אלי בכל יום הורים, וכך התמכרתי...), אלא שלא בא לי לצאת לפנסיה בעצמי ישר מכתה א'. אז סיימתי 12 שנות לימוד איתה והלכתי ישירות לתואר ראשון. אבל מה? התמכרות זו התמכרות. שם התמכרתי לסטודנטיות תל אביביות. ברוך השם נגמלתי. אבל כעת אני מכור אלייך. התגמליני?

       

      ''



        26/4/11 16:07:

      צטט: יופי6 2011-04-26 11:15:56

      טוב... זה מה שכל המכורים אומרים, לא?
      נ.ב.
      במקרה שאת לא יודעת, אפשר גם להתמכר לכפות רגליים ולאסטטיקה של כף הרגל :) יש פטיש כזה...

      צטט: הלנה ויטמן 2011-04-26 10:20:15

      אני חושבת שלהתמכר לאוניברסיטה ולהתמכר לחלומות זה כמעט אותו הדבר (: . אני יכולה להפסיק מתי שארצה.


      צטט: יופי6 2011-04-25 20:28:09

      אני לא יודע מה להגיד... תמיד השתדלתי לא להתמכר לשום דבר. לא לאלכוהול. לא למין (טוב, זאת לא ממש בעיה גדולה בשבילי - אף פעם לא הייתי סחורה חמה מדי בשוק הזה), לא לסמים קלים... התמכרתי רק לחלומות, לרחמים עצמיים ולעקרונות שלי. בנתיים הצלחתי להשתחרר רק מהחלומות או לפחות מרובם אני חושב, אבל בכלל לא בטוח. ככה זה כשאתה מתמכר. לצאת מזה באמת, כבר אף פעם לא תצליח.

       

      לא יצא לי להכיר הרבה פטישים. אז אני נאלצת להאמין לך.

        26/4/11 16:06:

      צטט: מלכוד22 2011-04-26 00:00:42

      אמנון תותח. מת להכיר אותו. אולי אצטלם איתו או משהו.

      הוא משיק בושם בקרוב. אולי גם ישתתף באח הגדול VIP .

        26/4/11 16:05:

      צטט: זאראטוסטראח 2011-04-25 23:31:46

      כפות רגליים נולדות טאבולה ראסה. התמכרות לממרח שוקולד וחמאה גוררת התמכרות ללייזר בכפות הרגליים. מה לעשות שהתמכרויות באות בצרורות? התמכרות לתואר ראשון זה ממש לא בריא. זה כמו התמכרות לכתה א'. את מתעוררת רק כשהמחנכת מזדקנת לפנסיה.

      אני חושבת שההתמכרויות שציינת הן יותר מוצר משלים של התמכרות לשאיבת שומן. וכן אין ספק שהתמכרות לתואר ראשון היא דבר קשה, אבל שלא כמו בכיתה א' החור בכיס הוא שלך ולא של ההורים שלך. אז למי אכפת מהפנסיה של המורה?

        26/4/11 11:15:

      טוב... זה מה שכל המכורים אומרים, לא?
      נ.ב.
      במקרה שאת לא יודעת, אפשר גם להתמכר לכפות רגליים ולאסטטיקה של כף הרגל :) יש פטיש כזה...

      צטט: הלנה ויטמן 2011-04-26 10:20:15

      אני חושבת שלהתמכר לאוניברסיטה ולהתמכר לחלומות זה כמעט אותו הדבר (: . אני יכולה להפסיק מתי שארצה.


      צטט: יופי6 2011-04-25 20:28:09

      אני לא יודע מה להגיד... תמיד השתדלתי לא להתמכר לשום דבר. לא לאלכוהול. לא למין (טוב, זאת לא ממש בעיה גדולה בשבילי - אף פעם לא הייתי סחורה חמה מדי בשוק הזה), לא לסמים קלים... התמכרתי רק לחלומות, לרחמים עצמיים ולעקרונות שלי. בנתיים הצלחתי להשתחרר רק מהחלומות או לפחות מרובם אני חושב, אבל בכלל לא בטוח. ככה זה כשאתה מתמכר. לצאת מזה באמת, כבר אף פעם לא תצליח.

       

        26/4/11 10:20:

      צטט: יופי6 2011-04-25 20:28:09

      אני לא יודע מה להגיד... תמיד השתדלתי לא להתמכר לשום דבר. לא לאלכוהול. לא למין (טוב, זאת לא ממש בעיה גדולה בשבילי - אף פעם לא הייתי סחורה חמה מדי בשוק הזה), לא לסמים קלים... התמכרתי רק לחלומות, לרחמים עצמיים ולעקרונות שלי. בנתיים הצלחתי להשתחרר רק מהחלומות או לפחות מרובם אני חושב, אבל בכלל לא בטוח. ככה זה כשאתה מתמכר. לצאת מזה באמת, כבר אף פעם לא תצליח.

      אני חושבת שלהתמכר לאוניברסיטה ולהתמכר לחלומות זה כמעט אותו הדבר (: . אני יכולה להפסיק מתי שארצה.

        26/4/11 00:00:
      אמנון תותח. מת להכיר אותו. אולי אצטלם איתו או משהו.
        25/4/11 23:31:
      כפות רגליים נולדות טאבולה ראסה. התמכרות לממרח שוקולד וחמאה גוררת התמכרות ללייזר בכפות הרגליים. מה לעשות שהתמכרויות באות בצרורות? התמכרות לתואר ראשון זה ממש לא בריא. זה כמו התמכרות לכתה א'. את מתעוררת רק כשהמחנכת מזדקנת לפנסיה.
        25/4/11 20:28:
      אני לא יודע מה להגיד... תמיד השתדלתי לא להתמכר לשום דבר. לא לאלכוהול. לא למין (טוב, זאת לא ממש בעיה גדולה בשבילי - אף פעם לא הייתי סחורה חמה מדי בשוק הזה), לא לסמים קלים... התמכרתי רק לחלומות, לרחמים עצמיים ולעקרונות שלי. בנתיים הצלחתי להשתחרר רק מהחלומות או לפחות מרובם אני חושב, אבל בכלל לא בטוח. ככה זה כשאתה מתמכר. לצאת מזה באמת, כבר אף פעם לא תצליח.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      הלנה ויטמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין