עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    ליל הסדר ואמנות הכתיבה

    10 תגובות   יום חמישי, 21/4/11, 08:32

     

    כמה ימים לפני ליל הסדר השמש כבר מרוחה באופן קבוע על העיר אבל מזג האוויר עדיין קר וצונן. רוחות עזות באות והולכות ומייבשות את העור שמתכווץ ולוחץ את הבשר האנושי פנימה, עד לעצמות. כשהשמש שוקעת זה הזמן לחזור ולהתחפר פנימה, אל הסלון, הטלוויזיה, המחשב. בזמן שבישראל סובלים מהחמסין הראשון של השנה, אנחנו כאן עדיין מסתובבים באזור השלוש – ארבע מעלות, בשעות הלילה. בערב אביבי צונן שכזה אני יורד אל הקמפוס של SFU  כדי לתפוס ערב שיחה עם כריס הדוק (Chris Haddock) אחד מיוצרי הטלוויזיה החשובים ביותר בקנדה, ואושיה מרכזית בסצינת הקולנוע והטלוויזיה המקומית. http://en.wikipedia.org/wiki/Chris_Haddock

    המפגשים האלו, שנערכים באוניברסיטה, מאפשרים לכל אחד להציץ אל תוך הקרביים של תעשיית הבידור האודיו ויזואלי. ממש כמו ראיונות עם טמירה ירדני. כל אחד מהזווית שלו. הדוק הוא יוצר מסקרן,  הסדרה המצליחה ביותר שלו "חקירות דה וינצ'י"  (Da Vinci's Inquest), נמכרה ושודרה ב 42 מדינות שונות. ללא ספק מדובר ביוצר מצליח, והשיחה איתו מעוררת מחשבות על אומנות הכתיבה ועל העוסקים בה.

    ***

    The digital world will make the technology of filmmaking much easier. It won't necessarily make the literacy of films any greater because writing is still the rarest art form, hardest to teach and the longest to develop. (Howard Stringer, chairman and CEO of Sony Corporation of America, 2001)

    הציטוט הזה של הווארד סטרינגר "שלנו", האיש שמנהל את סוני – אמריקה, מאבחן בדיוק את חלק מהבעיה של האנשים הכותבים. הכתיבה היא האומנות הנדירה ביותר, הכי קשה ללימוד ואומנות שזקוקה לתהליך הפיתוח הארוך ביותר. רוברט מקיי (Robert McKee) מוסיף עוד כמה אבחנות משובחות בספרו. למשל, העובדה שבניגוד לשחקנים, שצריכים להגיע לבשלות בשנות העשרים שלהם כי הצלחתם תלויה רבות במראה החיצוני שלהם, הכותבים מגיעים לבשלות בשנות הארבעים שלהם. כאשר הם מוצאים את נקודת ההשקפה שלהם על הקיום האנושי. הפרופסור רומן אורפנצ'וק אמר על הכותבים  משפט כזה, "היום, אנחנו יודעים כבר מיהם. הם כותבים מתוך דחף פנימי, אבל רובם מרבים לשתות אלכוהול או להשתמש בסמים קלים, כי הכתיבה נובעת מהתת מודע. אחר כך, הם חוטפים שבץ או התקף לב בין העשור הרביע לחמישי שלהם, לרוב קריירת הכתיבה שלהם גוועת כאן, אבל השוס האמיתי הוא שרובם מתפרסמים אחרי מותם".  אין ספק, אחלה מקצוע. אבל כאשר שואלים אותי אני תמיד אומר, "אם אפשר היה לבחור, כולנו היינו רופאי שיניים עם יאכטה קטנה במרינה.". כמו אמנים אחרים, הכותבים סיפרו על עצמם עשרות סיפורים שהפכו לסרטים. הנה רשימה קצרה למי שרוצה לראות סרטים שעוזרים להבין יותר לעומק את עולם הכתיבה.

    http://www.onlineuniversities.com/blog/2010/03/top-25-movies-for-writers/

    שלושת הפיבוריטים האישים שלי הם "ברטון פינק", "דרכים צדדיות" ו "קפוטה", הנה ההומאז'. המחזאי הניו יורקי הצעיר, ברטון פינק, מוזמן אחר כבוד לאולפני קפיטל בהוליווד כדי להכין סרט האבקות לשחקן דמיוני בשם וולס בירי. הסצינה הקלאסית הזאת מתארת את המפגש בין האמן הצנוע פינק לבין מנהל האולפן מר ליפניק. קלאסיקה.

    ''

     

     

    ***

    כריס הדוק מספק אבחנות מהנסיון שלו בתעשיית הטלוויזיה. כל מי שנכנס לעסק הזה יודע שהליפניקים, מהסצינה הזאת של "ברטון פינק" רק מתחלפים. לכל המנהלים יש ציפיות גדולות, כולם רוצים את הלב שלך, אבל כל כך הרבה פוליטיקה מעורבת כאן, שלפעמים הכותב הולך לאיבוד. אלו שכותבים ספרים, עושים זאת לבדם, אל מול המסך ועולם הפנימי. אבל אלו שכותבים למסך צריכים להאבק מול מפיקים ומנהלי ערוצים. הנה למשל משפט של הדוק. "אני הוא הצופה עליו אני חושב כשאני כותב. אני מנסה לכתוב בידור למבוגרים, אבל בלי להוריד את הבגדים. אני לעולם לא אוכל לכתוב כדי לספק את רצונם של הצופים, או של המנהלים ברשת, זה לעולם לא יכול לעבוד. לכן, מה שאני מחפש הוא לא משהו שאמור לבדר אותי, אלא משהו שאמור לסקרן אותי. כי הרי אם הסדרה תתפוס ואני אצטרך לכתוב אותה בארבע או חמש השנים הבאות, זה צריך להיות מעניין ולספק את הסקרנות שלי. הכתיבה היא עבודת שריר של המוח. זו עבודה קשה, בעיקר כי אני מנסה ליצור חומר מקורי. מה שהכי פופולרי בפריים טיים הוא תיעוד של שלושת התהליכים של עבודת השיטור, הרפואה וההעמדה לדין. הצופים של סדרות הטלוויזיה אוהבים לראות שוטרים, רופאים ועורכי דין. אני ניסיתי לשלב בין שלושת התהליכים האלו בסדרה שלי "חקירות דה וינצ'י" שעקבה אחרי חוקר מקרי מוות. אתה כותב ורץ עם צוות ההפקה והשחקנים והכל מתחיל לקבל צורה ותוכן ופתאום מתחלף מנהל ברשת, ואתה פתאום בחוץ. נגמרה הריצה. זו הרגשה קשה, ריקנות. אבל חייבים להמשיך ולהמציא את עצמך מחדש. אין ברירה, אתה צריך להיות קשוח, אתה חייב להיות יותר חכם מכולם, ואתה חייב לעשות את ההחלטות הנכונות. כי הכוח היחידי שלי בתור כותב הוא שיש לי סיפור, על זה משלמים לי ומזה אני חי". אי אפשר לנסח את זה טוב יותר.

    ***

    אז אתם רוצים לשמוע סיפור טוב? משהו מסקרן אולי, משהו דרמטי, אולי מתחשק לכם קצת קומדיה. אולי שילוב של כל האלמנטים גם יחד. סיפור טוב לוקח הרבה זמן להכין, הרבה יותר זמן מסיר מרק. סיפור טוב מורכב משורה של ארועים הגורמים לדמות הראשית לעבור תהפוכות רגשיות מטלטלות שבסופן הוא יוצא מהצד השני של הסרט עם תובנה חדשה על החיים, עם הבנה חדשה על מקומו ותפקידו בעולם. כדי לבנות שרשרת ארועים כזאת שתראה אותנטית ואמינה, על הכותב לאסוף חוויות רגשיות הן מחייו האישיים והן מחיי הזולת. אחד הפרדוקסים הגדולים של אמנות הכתיבה היא שספרים וסרטים נכתבים בבדידות. האדם הכותב חייב לדעת להנות מהבדידות, מעבודה אישית ויחידנית, מצד שני הכותב חייב לבוא במגע עם בני האדם, כי בלעדיהם יאבד זרם הסיפורים מהתת מודע. אחד הכלים החשובים ביותר של הכותב הוא היכולת לאכסן סיפורים וארועים בארכיון הפרטי שלו. בין תאי המוח. בניגוד לבלוג, שאמור לתעד את חיינו ואת מחשבותינו, סיפור טוב הוא כמו יין. הוא יכול להשתבח עם  השנים ולשמור על איכותו. אם תיקחו את "ברטון פינק" או את "דרכים צדדיות" מהספרייה מחר בבוקר, עדיין תוכלו להנות ממנו בדיוק כמו אלו שצפו בסרטים האלו בסוף השבוע הראשון שלהם על המסכים. זה בדיוק תו האיכות של כל אמנות, היכולת שלה להישאר ניצחית. ממש כמו הסימפוניות של מוצרט או הציורים של ואן גוך או השירים של רחל המשוררת.  

    ***

    החיים, בניגוד לאומנות מורכבים משיגרה. האביב הגיע וכולם יוצאים ומתחילים לעשות ספורט. מירוץ האביב השנתי, הסאן ראן, נערך יום לפני הסדר, למעלה מ 46 אלף משתתפים נרשמו השנה לתחרות וקישטו את רחובות הדאון טאון בנהר אנושי של מאמץ, זיעה ואנרגיות חיוביות. הנה:

    http://www.vancouversun.com/Photos+Find+yourself+crowds/4630877/story.html

    בערבו של אותו יום אני יוצא אל רן ורד כדי לראות איתו ביחד את משחק מספר 3 בסידרת הפלייאוף בין הקאנקס לבין שיקגו בלקהוקס. שני המשחקים הראשונים בוונקובר עברו בחגיגה גדולה. הקאנקס הראו עומק בספסל והרבה אגרסיביות על הקרח. הסדרה עברה לשיקגו כשהאלופה נמצאת בפיגור 0 – 2 נגד הקאנקס. הססטיסטיקה אומרת שקבוצה אחת מובילה ביתרון 2 – 0 ב 89 אחוז מהמקרים בהיסטוריה היא גם המשיכה לשלב הבא. המשחק הראשון בשיקגו הוא גורלי עבור הבלקהוקס. אני עובר על פני שורת הפאבים שבמערב ברודווי, התפוסה מלאה באנשים לבושים בחולצות המשחק שלהם. ככה נראה הקהל של העיר הזאת בשני המשחקים הראשונים של הסדרה.

    http://www.vancouversun.com/sports/Photos+Canucks+fans+fired+Game/4611169/story.html

    תכירו, זוהי אומת הקאנקס. באמצע הדרך רן מתקשר אלי ואומר לי כי חברים הזמינו אותו אליהם, האם אכפת לי להצטרף. בוודאי שלא. אני זוכה להכיר את השכנים שלו, שיימוס ומרגו, המארחים. דיאנה ולארי הם אוהדי הוקי ממוצא סיני. אבל כאשר עושים את סבב ההיכרויות, מסתבר שלארי הוא היחיד שנולד כאן, הרי זו עיר של מהגרים. מסך ענק, בירות ונישנושים. בין המערכה השנייה לשלישית אנחנו יושבים לארוחת ערב. עוף ברוטב קארי, אורז וסלט גדול, ביחד עם מרלו של הברון דה רוטשילד. אחר כך אנחנו חוזרים למשחק באדיבות ה PVR. כאילו לא החמצנו דקה.

    הפליאוף מספק לי הזדמנות להכיר את חייהם של האנשים שחיים בשכנות אלי. זהו לא עניין שגרתי. לא קל להכיר חברים חדשים כשאתה חי בניכר. החיים אמנם נוחים, אבל קשרים חברתיים זה משהו שמתפתח לאט ובזהירות. הניצחון האדיר בשיקגו מעיר את הסלון בשאגות שמחה. אנחנו מובילים 3 – 0 על מחזיקת הסטנלי קאפ. עוד מעט ואפשר להתחיל להתכונן לסיבוב הבא, חצי הגמר. אם הפלייאוף הזה ימשיך ככה, מי יודע?, אולי עוד נמצא לנו כאן חברים חדשים.

    ***

    כי את ליל הסדר הזה החלטנו להעביר ללא סטרס מיותר. ניהול עסק עצמאי, בכל מקום על הפלנטה, הוא עניין שזולל אנרגיה ומשאבים. השנתיים האחרונות מצצו מאיתנו לא מעט משניהם. דווקא שהיינו שכירים היו לנו אורחים לחג. פעם אחת הייתה משפחה יהודית שהכרנו בבית הספר, אחר כך שכנה נחמדה מהבניין, השנה החלטנו שהולכים על קונספט יותר שקט. כשהילדים חזרו מבית ספר, שמתי להם את הדיסק של "נסיך מצרים", כמיטב המסורת שלנו. אנחנו סגרנו את העסק בחמש וחצי, הכנסנו דיסקים של שירי פסח למערכת. בשבע וחצי ישבנו לאכול. היה מרק עם קניידלך, סלט ירקות, חזה עוף עם אורז וסלט פירות לקינוח. בתשע וחצי הילדים כבר היו במיטה. ואנחנו נשארנו עם חצי בקבוק של שיראז בסלון. דיברנו על זה שעד היום עוד לא יצא לנו ערב פסח אחד שיוצא בסוף השבוע, מאז שאנחנו פה תמיד החג יוצא באמצע השבוע. "בשנה הבאה נלך לחגוג בצוותא באחד המקומות בעיר" הכריזה הגברת הראשונה תוך שהיא מורחת קרם גוף על עור המרפק הסובל מגל הקור. הבכורה שלנו קראה השבוע את ההגדה של פסח באנגלית וסיימה אותה המומה מעוצמת הסיפור העתיק שנשאר, כמו תמיד, חזק ורלוונטי מתמיד. הנה לכם דוגמא קלאסית לאומנות הכתיבה במלוא תפארתה. סיפור בן בלי זמן, על מותי, סיפור לנצח. שיהיה חג שמח לכם ולכל בית ישראל.

     

    גם ההגדה העתיקה שלנו נשמעת נהדר כשוויטני יוסטון ומריה קארי עושות אותה בדואט.

     

    ''
     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/4/11 16:13:

      צטט: oaz 2011-04-22 20:04:16

      תענוג, פשוט תענוג לקרוא . התמונות מתרוצצות במוחי , SFU ,דאון טאון , ברודיי .אין ספק שאתה עובר שם המון חוויות.נכון, יצירת חברים נוצרת מאוד לאט אבל שהם חברים הם חברים מאוד טובים.השארנו מאחור לא מעט חברים. החיים בקוייבק קלים יותר מהמבחינה הזאת, אבל אנחנו כנראה עדיין חיים את החיים של מבריטיש קומלביה , מעניין כמה זמן יקח לנו לחזור לעצמנו:) נהנתי מאוד ,תודה!

      בכיף, התענוג כולו שלי. שמח בשבילכם שמצאתם יותר חיי חברה במונטריאול, מקווה שעוד תחזרו לעצמכם, ואלינו. 

        23/4/11 00:47:

      צטט: מיומנה של מתמחה 2011-04-22 19:21:29

      אין ספק שהכתיבה שלך היא אומנות.

      תודה שולה, מקרב לב. 

        22/4/11 20:04:
      תענוג, פשוט תענוג לקרוא . התמונות מתרוצצות במוחי , SFU ,דאון טאון , ברודיי .אין ספק שאתה עובר שם המון חוויות.נכון, יצירת חברים נוצרת מאוד לאט אבל שהם חברים הם חברים מאוד טובים.השארנו מאחור לא מעט חברים. החיים בקוייבק קלים יותר מהמבחינה הזאת, אבל אנחנו כנראה עדיין חיים את החיים של מבריטיש קומלביה , מעניין כמה זמן יקח לנו לחזור לעצמנו:) נהנתי מאוד ,תודה!
        22/4/11 19:29:

      צטט: כִּשְׁ-רוֹנִית 2011-04-22 03:01:59

      אתה כותב נפלא. מרענן. חג שמח קנדה. ארה'ב . (:

       

      תודה רבה רונית, חג שמח גם לכם שם בפלורידה החמימה.

      אין ספק שהכתיבה שלך היא אומנות.
        22/4/11 03:01:
      אתה כותב נפלא. מרענן. חג שמח קנדה. ארה'ב . (:
        21/4/11 09:47:

      צטט: ruthy 2011-04-21 09:14:56

      כולנו שעוסקים בכתיבה זוטא מבינים,או מנסים להבין את העניין לעומקו.היות שאני לא נעזרת בסמים ואלכוהול לא אזכה להכרה לאחר מותי.... :-) השכלתני! אם לא מכירים ישראלים קשה מאד חברתית ב"גולה הדוויה,...:-) הם בעצם הבסיס. לא כתבת אם נהניתם מהסדר הזה, הכל כך רגוע ושירזי...:-)

       

      מאוד נהנינו. זה מה שהתאים לנו השנה. מין הסתם בשנה הבאה זה בטח יהיה אחרת.

      לגבי הישראלים, בעיקרון את צודקת, הבעיה שכאן עוברים תהליך התאקלמות ארוך שאמור לעזור להפטר מכל מיני מנהגים מגונים ולא מנומסים שמקובלים בישראל, אבל מאוד לא נוחים כאן. בקיצור, זה לא פשוט.

        21/4/11 09:41:

      צטט: ~בועז22~ 2011-04-21 08:59:58

      אני אישית?, מעדיף את היינלין, שאמר:

      אין כול בושה, בכתיבה. אך לאחר שסיימת

      לכתוב, אל תשכח לשטוף את ידייך...

      (~:

      ציטוט יפה בועז, רק שהיום אנחנו כבר לא כותבים עם כסת ודיו. :) 

        21/4/11 09:14:
      כולנו שעוסקים בכתיבה זוטא מבינים,או מנסים להבין את העניין לעומקו.היות שאני לא נעזרת בסמים ואלכוהול לא אזכה להכרה לאחר מותי.... :-) השכלתני! אם לא מכירים ישראלים קשה מאד חברתית ב"גולה הדוויה,...:-) הם בעצם הבסיס. לא כתבת אם נהניתם מהסדר הזה, הכל כך רגוע ושירזי...:-)
        21/4/11 08:59:

      אני אישית?, מעדיף את היינלין, שאמר:

      אין כול בושה, בכתיבה. אך לאחר שסיימת

      לכתוב, אל תשכח לשטוף את ידייך...

      (~:

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין