עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    נשיקה צרפתית

    10 תגובות   יום רביעי, 13/4/11, 18:50

    נשיקה צרפתית

     

    ראיתי לאחרונה את הסרט "פעם הייתי" של אבי נשר, בכיכובו של אדיר מילר. אירועי הסרט מתרחשים בקיץ 1968 ומתועדים, כביכול, ביומנו של צעיר בן שבע עשרה.

    הסרט עודד אותי לפרסם את שאירע בו מנקודת הראות שלי.

     

    הקיץ של שנת 1968 היה קיץ רב אירועים. בתחילת הקיץ, השער שלי חולל מהומה והחל לנשור בקצב מהיר. חששתי לאבד את בלוריתי ולצמח קרחת כמו שהייתה לאבי. "הבה ואתחכמה לו", אמרתי לעצמי, והלכתי לספר שגילח את ראשי למשעי, בתקווה ששורשי השער יתחזקו. עתה הייתה לי קרחת מלאה ובוהקת למרחקים במקום קרחת קטנה, אך תקוותי לחיזוק השורשים נכזבה.

     

    לא רק השער שלי חולל מהומה, גם הסטודנטים. בארצות הברית הפגינו הסטודנטים קשות כנגד המלחמה בווייטנאם, וגם באירופה הסטודנטים חוללו מהומות. באוניברסיטת ננטר בצרפת, החלו מהומות הסטודנטים כבר בחודש מרס בהנהגתו של "דני האדום" – דני כהן-בנדיקט, הסטודנט המהגר היהודי-גרמני, שבעת הכתיבה מכהן כנציג צרפת בפרלמנט האירופי. בחודש מאי, התפתחה המהומה המקומית באוניברסיטת ננטר למהומות קשות ביותר בפריז, ובכל רחבי צרפת, שוב בהנהגת "דני האדום". הסטודנטים התפרעו ברחובות פריז, עקרו את אבני המרצפות והמטירו אותן על השוטרים שבאו לפזרם. המהומות התפשטו, והוכרזו שביתות במשק הצרפתי, והאירועים האלימים גבו גם מחיר בנפש. רק בעמל רב הצליח משטרו של דה-גול להשתלט על המצב.

     

    הסטודנטים היהודים לקחו חלק נכבד בהפגנות האלימות בצרפת, ובאופן טבעי, הדאיגו את הוריהם. הסוכנות היהודית נענתה למשאלות ההורים להרחיק את ילדיהם מסכנת התפרצות מחודשת של המהומות. במסגרת מכון הקיץ, ארגנה הסוכנות קבוצה של צעירים יהודים דוברי צרפתית שבאו לשהות בארץ למשך חודש, ואני התמניתי למדריך הקבוצה. לשמחתי, התמנתה יחד אתי גם מדריכה - איבט - צעירה ממוצא צפון אפריקני. היא היתה בחורה רזה וקטנת קומה, בעלת תווי פנים נאים, והצרפתית התנגנה בפיה, ממש (כמו) שפת אם, שלא כמו הצרפתית ה"ישראלית" שלי.

    יחד עם קבוצות אחרות של מכון הקיץ, התקבצה הקבוצה במתחם המדרשה על שם דוד ילין בירושלים, ומנתה עשרים וארבעה סטודנטים בגילאים שבין תשע עשרה לעשרים ושתיים. מרביתם הגיעו מפריז וחלקם מערי שדה כמו גרנובל, ליון, ועוד. כל הבחורים והבחורות בקבוצה היו יהודים, חוץ מצעירה נוצרייה אחת – קליר - בת עשרים וארבע, המבוגרת מכולם. היא התחנכה במנזר, ופיתחה אהבה לתנ"ך וליהדות, ושנה מאוחר יותר גם באה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. קליר הצטרפה לקבוצה כחברת ילדות של מרלן, צעירה יהודיה מהעיירה הייר בפרובנס.

    מרבית הסטודנטים היו חילוניים ושמאלנים בדעותיהם הפוליטיות, אך היו ביניהם גם שני חובשי כיפות. סימון, בחור ממוצא צפון אפריקני, שבלט ברהיטות דיבורו, כולל דיבור בעברית, שקנה לעצמו מעמד של מנהיג בקבוצה, ואפרים, מהעיר שטרסבורג באלזס, אינטלקטואל ממושקף, בעל דיבור רך ומתנגן במבטא קצת שונה משל כל היתר. באופן כללי, ניכר בצעירים שהם חדורים בתחושת הישג מן המהומות שהתקיימו זמן קצר קודם לכן, אשר אחדים מהם אף נטלו בהם חלק פעיל.

    מראש נראה שלא יהיה משעמם!

     

    "אני לא יכול יותר, עמוס", אמר לי בקר אחד דניס, לפני היציאה לקטיף התפוחים והאגסים במטעי קיבוץ משמר הנגב. הוא היה בחור עדין, היחיד שהגיע משוויץ, שנקלע שלא בטובתו, לחבורת הסטודנטים הצרפתים הקולניים והבטוחים בעצמם.

    "מה אתה לא יכול?" שאלתי.

    "מיקי וקתרין חברים".

    "אני יודע, אז מה?"

    "מיקי שותף אתי בחדר, וכל לילה הוא מביא את קתרין והם עושים את זה כשאני נמצא, ולא אכפת להם מכלום!"

    "מיקי הוא חבר שלך, לא דיברת אתו?"

    "כן דיברתי".

    "ומה הוא אמר?"

    "הוא אמר לי 'לך תמצא גם לעצמך זיון ועזוב אותי במנוחה'".

    "זה נשמע באמת לא טוב. אני אראה מה ניתן לעשות", הבטחתי לו, ויצאנו לקטיף.

     

    החברות בין מיקי לקתרין היתה גלויה לעין כל - כשלא היו מתווכחים פוליטית, היו מתנשקים ומתגפפים. הוויכוחים ביניהם היו קולניים, ונשמעו לא פחות סוערים משנראו גיפופיהם. שניהם היו קומוניסטים קיצוניים נלהבים - היא היתה טרוצקיסטית והוא היה מאואיסט. מיקי היה בין הנואמים הקיצוניים שהנהיגו את הסטודנטים בעיר ליון. הוא היה בחור גבוה וחסון, אדמוני, ופניו מכוסי נמשים. קתרין היתה צעירה פריזאית מלאה ונמרצת, בעלת שיער ערמוני שופע, הנופל כאשד על כתפיה. היא בלטה כאחת מהמנהיגות של קבוצת סטודנטים קולנית, מהפעילות ביותר בהפגנות בפריז.

    בשוך הוויכוחים הפוליטיים ביניהם ביום, פרחה האהבה הקומוניסטית בלילה, והפריעה לדניס לישון.

     

    איבט ואני זימנו את מיקי וקתרין לשיחה, בניסיון למצוא מוצא לבעיה. במקום לשתף עמנו פעולה הם תקפו אותנו. אנו סימלנו בעיניהם, כנראה, את הזרוע של הממסד שנגדו נלחמו בצרפת.

    "אין לכם זכות להתערב בחיינו הפרטיים", טענו נגדינו השניים.

    "כשאתם בקבוצה, חייכם הפרטיים משפיעים גם על האחרים, ועלינו מוטלת האחריות לפתור את הבעיה שנוצרה לזולתכם".

    "לא מעניין אותנו, זו הבעיה שלכם ותפתרו אותה בלעדינו", זרק לעברנו מיקי החצוף.

    "קתרין, מה את אומרת?"

    "אני מסכימה עם מיקי. אין לכם זכות להיכנס לנו לתחתונים".

    הבטתי באיבט וראיתי שגם היא נואשת מן הדיבורים חסרי התועלת. פטרנו את השניים מלפנינו ומייד צלצלנו לרמי, האחראי על מכון הקיץ במחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות. למחרת בבקר הוא התייצב בקיבוץ ונפגשנו לשיחה נוספת עם שני הסוררים. גם רמי נתקל בסירוב מוחלט מצדם לשתף פעולה, וקיבל החלטה אמיצה במקום. הם נצטוו לארוז את חפציהם ולהתלוות אליו לירושלים. כעבור יומיים דווח לנו שהם הוחזרו לצרפת.

     

    סילוקם של מיקי וקתרין עורר בתחילה תסיסה מסוימת נגדינו המדריכים, אך במהרה חזר השקט לקבוצה. בדיעבד ניתן לומר שסילוקם תרם לגיבוש הקבוצה. מיקי וקתרין הפכו את הדיונים הפוליטיים לסערת רגשות קיצוניים, וזרעו ריב ומדון. לאחר סילוקם, עוד נמשכו הוויכוחים הפוליטיים זמן מה, אך בחלוף הזמן הם שככו, והסטודנטים כאילו נרגעו. העבודה הקשה וסילוק הקיצונים, הפנו את האנרגיות של הצעירים לחוויה הקבוצתית ולהווי החיים בקיבוץ, במקום להמשיך להתמקד באירועים בצרפת.

     

    במשך שלושה שבועות עבדנו בקטיף במטעי הקיבוץ. ההשכמה המוקדמת בטרם הנץ החמה, והעבודה המתישה בחום הנגב, גרמו לבעיות בריאותיות אצל לא מעט מן הסטודנטים, שלא היו מורגלים לעבודה פיסית בתנאים כאלה. כמעט בכל יום ביקר מישהו במרפאת הקיבוץ וזכה לפטור של יום או יומיים מעבודה. אחד הדברים שחיזקו את הקבוצה ואפשרו את המשך התפקוד, היה הגיבוש הקבוצתי ורוח הצוות – .Esprit de corps  במידה רבה תרם לזאת פטריק – פריזאי נמוך קומה, מוצק ורחב כתפיים, שלמרות הקשיים היה תמיד שמח וטוב לב, ושירתו נישאה ברמה ונשמעה בכל המטע. השירה נתנה כוח ועידוד להמשיך ולהתגבר על קשיי הקטיף.

     

    בתשעה עשר באוגוסט בערב חגגנו את סיום עבודתנו בקיבוץ. דבורה, שהיתה אחראית עלינו מטעם מזכירות הקיבוץ, הקצתה עבורנו חדר ודאגה לכיבוד. היא היתה קיבוצניקית עולה מצרפת, ועם בואנו ארגנה עבורנו את המגורים ודאגה למשפחות מאמצות לכולנו - גם למדריכים - בתקופת שהותנו בקיבוץ. במסיבת הסיום כיבדה אותנו בנוכחותה ונשאה דברים. היא הודתה לקבוצה על הסיוע בעבודת הקטיף והעניקה לנו ארגז של תפוחים ואגסים, כדי שניקח באוטובוס לטיול בהמשך דרכנו.

     

    החברה הצעירים הקדישו מזמנם אחרי העבודה, והכינו תכנית לערב הסיום, שכללה בדיחות וחיקויים מהווי שהותנו בקיבוץ, ללא כל אזכור של מהומות הסטודנטים בצרפת, שהביאו אותם ארצה. פטריק חיבר שיר על התקופה בקיבוץ ולימד אותנו לשיר אותו. הפזמון החוזר בשיר היה:

    Qui est-ce qui y bosse?

    C'est Amos, c'est Amos, c'est Amos.

    (מי שם עובד קשה (ומעביד אותנו)?

    זה עמוס, זה עמוס, זה עמוס).

    בתום השיר הגיש לי פטריק את תמליל השיר במתנה, מעוטר בציור גדול שלי, עם קרחת שכבר החלה לצמח. הודיתי לו ולחבר'ה, והפטרתי כבדרך אגב, שזה גם יום הולדתי, ואני מקבל את השיר כמתנת יום הולדת. הקבוצה פצחה בתרועות רמות ומייד החלו שוב לשיר את השיר, בהדגשת הפזמון החוזר.

     

    מסיבת הסיום במשמר הנגב לא היתה סיום האירועים של קיץ 1968. למחרת בבקר יצאנו לטיול של שבוע בדרום הארץ, באוטובוס מיוחד שהעמידה לרשותנו הסוכנות היהודית. לאחר שהעלינו על האוטובוס גם את ארגז התפוחים והאגסים, יצאנו לדרכנו. בחדשות ברדיו שמענו על הפלישה הסובייטית לפראג. בבת אחת התעוררו שוב הרגשות הפוליטיים הרדומים בקבוצה, ואיתם הוויכוחים הקולניים. נמצאו בין הצעירים קומוניסטים שרופים שהצדיקו את הסובייטים, אך הרוב היו נגד הפלישה ודיברו בזעם כנגדה.

     

    עם האוטובוס הגיעו אלינו גם מורה דרך ואחות. מורה הדרך היה אדם מבוגר, נהג אוטובוס לשעבר, שהצרפתית שבפיו עילגת, ורמת ידיעותיו שואפת לאפס. הוא דקלם לנו את מה שקרא בספרים ולמד בקורס מורי הדרך, וניכר בו שלא הפנים את הידע. כשנשאל שאלות שחרגו מן החומר השגור בפיו, לא ידע לענות. על הבורות הייתי מוכן לעבור בשתיקה, אך בכל הזדמנות הוא היה מפלרטט עם הבנות. הן אמנם לא התלוננו, אך התרשמתי שהדבר מביך אותן. שוחחתי על כך עם איבט והיא הסכימה אתי. דיברנו אתו בנדון והוא כמובן הכחיש.

    "אני נשוי! איך זה בכלל עולה בדעתכם?", טען.

    במקום לתקן את המצב, הצלחתי לקלקל את יחסיי עם מורה הדרך, עד למשבר הסופי.

     

    בביקורנו בעבדת ובשדה בוקר, הסברי מורה הדרך היו למטה מכל ביקורת, ומספר פעמים נאלצתי לתקן ולהרחיב. בחזרה לאוטובוס, התיישב מורה הדרך ליד מרלן. כעבור זמן קצר, היא באה אלינו ורמזה בעדינות שחברתו לא נעימה לה.

    הבנו.

     

    לאחר התייעצות עם איבט, התקשרתי בהפסקה מטלפון ציבורי ודיווחתי לרמי, וביקשתי אישור לשלוח אלינו מורה דרך אחר.

    "עמוס, אני לא יכול לסדר עבורכם מורה דרך בצרפתית מהיות למחר", אמר רמי, והיה נדמה לי שנמאס לו מהבעיות בקבוצה שלנו.

    "רמי, גם איבט לידי, והיא מסכימה שהגיעו מים עד נפש עם האיש הזה. שנינו מרגישים שאי אפשר להמשיך אתו הלאה".

    "אז מה תעשו? אין לי מדריך אחר".

    "אני מוכן לקחת את ההדרכה על עצמי, אם כלו כל הקיצין", אמרתי.

    "אתה בטוח שתוכל להתמודד עם האתגר?"

    "שום דבר בחיים אינו בטוח, מלבד המוות", אמרתי. "אני יכול רק להבטיח שאעשה כמיטב יכולתי. נשארו עוד יומיים בלבד ונראה לי שלא תהיה בעיה".

    רמי קיבל את טיעונינו ובהיסוס מה, אישר את פיטורי מורה הדרך.

    היינו אמורים להיפרד ממנו לשלום בבאר שבע, ולחזור לירושלים דרך חברון ובית לחם, אך התברר שעוד לפני כן, היינו צריכים להתמודד עם אירוע נוסף.

     

    בדרך לבאר שבע, בצהרי יום אוגוסט חם, מיזוג האוויר באוטובוס לא פעל ומן החלונות הפתוחים חדר אוויר חם, שרק תנועת האוטובוס שיוותה לו כעין מגע של רעננות. האוטובוס היה ריק למחצה וכולם התפרקדו על המושבים, בזוגות או ביחידות, וניסו לתפוס תנומה. לפתע באה אחת הבנות להודיע לי שחברתה שרלט מתלוננת על חולשה וכאב ראש. כשניגשתי אליה, ראיתי את אור הצהריים בוהק על חיוורון פניה וכאילו שוזר חוטי זהב בשערה החום, הארוך והחלק. נמשיה בלטו עוד יותר על רקע החיוורון, ואגלי זעה זעירים בצבצו על שפתה העליונה. כששאלתי מה מצבה, ביקשה בקול חלוש לדבר עם האחות, או עם איבט.

    מצאתי את ז'אנין האחות שרועה אפרקדן על הספסל האחורי של האוטובוס, וישנה שנת ישרים. למגע ידי בכתפה, התיישבה בבהלה ושאלה בצרפתית "מה קרה?". הולכתי אותה אל שרלט, התרחקתי קמעה, ונעמדתי לצפות בהן מקדמת האוטובוס.

    התברר ששרלט, הנערה המופנמת, השקטה ביותר בקבוצה, גילתה שהיא בהריון! טרם נסיעתה ארצה היא סיימה מערכת יחסים עם החבר שהיה לה, ועתה המחזור שלה מתעכב והיא חשה ברע. בבאר שבע הורדנו את מורה הדרך בתחנה האוטובוסים המרכזית ומיהרנו לבית החולים סורוקה. איבט התלוותה אל שרלט בבית החולים לביצוע ההפלה, ואנו המשכנו בדרכנו.

     

    תפקיד מורה הדרך היה חדש עבורי – לא היתה לי הכשרה ולא היה לי ניסיון - מעולם קודם לכן לא שימשתי כמורה דרך, ובוודאי שלא בצרפתית. הייתי צריך להסתמך רק על ידיעותיי המוקדמות, ללא כל חומר עזר. למזלי הכרתי היטב את האזור. מייד אחרי מלחמת ששת הימים בקיץ הקודם, שירתי בנפת חברון כראש צוות במפקד האוכלוסין, שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בגדה המערבית, לפני שהתקבע שמה כ"יהודה ושומרון". באשר להדרכה בצרפתית - אמנם רכשתי כבר ניסיון בדיבור, אך הצרפתית שלי היתה עדיין רחוקה מלהיות מושלמת. את הדברים שהיו מסובכים מדי עבורי, אמרתי בעברית, ומכיוון שאיבט נשארה בבאר שבע, הסתייעתי בסימון לצורך תרגום.

     

    מגוש עציון הגענו לירושלים. בחודש שחלף מאז גילוח הקרקפת, הקרחת שלי הצמיחה פלומת שיער וכבר לא בהקה. השיער הקצר לא חולל מהומות ולא נשר, אך הקרחת הבליטה את המפרצים במצחי, עדות לעתיד לבוא - הגנים והשפעות הסביבה המשיכו בשלהם, וכיום אין לי כל בעיה עם קרחתי הטבעית הנוצצת.

     

    כשחזרנו למדרשת דוד ילין בירושלים, נשמתי לרווחה. מבחינתי הסתיימו אירועי קיץ 1968.

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/4/11 15:16:

      *

      כוכב* הערכה.

      תודה לך

      שנענית לקריאה הדחופה

      לאיחולי רפואה שלמה לאילנה קורן שליט"א.

      תבורכו מפי עליון.

      http://cafe.themarker.com/post/2128959/

      ברכות לחג הפסח''

      פסח כשר ושמח

        16/4/11 08:42:

      צטט: שיווה 2011-04-16 08:37:14

      המתנדבים בקבוצים בשנות ה-70
      הפיחו רוח חדשה במחוזותינו
      תרבות וטעמים של אהבה :))

       

      תודה, ריקי.

      אין ספק שהם תרמו לנו רבות בצעירותנו - ניחוח אירופי בלתי מוכר - לפחות לא במחוזותיי!

      חג שמח, עמוס.

       

        16/4/11 08:37:

      המתנדבים בקבוצים בשנות ה-70
      הפיחו רוח חדשה במחוזותינו
      תרבות וטעמים של אהבה :))

        15/4/11 23:34:

      צטט: מאדאם 2011-04-15 19:38:24

      סיפור נפלא ומרתק דינה

      תודה, דינה, שמח שאהבת.
      שבת שלום וחג שמח, עמוס.

       

        15/4/11 23:33:

      צטט: יעל מ 2011-04-15 15:09:00

      היי עמוס,

      טוב, לא ראיתי את הסרט הזה אבל היה נחמד לקרוא את מה שכתבת.

      ואיזה כותרת עסיסית:))

       

      תודה יעלי,

      נראה לי שהכותרת מתאימה לאחד הנושאים העיקריים בסיפור. היית קוראת קטע כל כך ארוך בלעדיה?

      שבת שלום וחג שמח, עמוס.

       

        15/4/11 19:38:
      סיפור נפלא ומרתק דינה
        15/4/11 15:09:

      היי עמוס,

      טוב, לא ראיתי את הסרט הזה אבל היה נחמד לקרוא את מה שכתבת.

      ואיזה כותרת עסיסית:))

        14/4/11 11:15:
      אתגרי החיים...
        13/4/11 23:36:

      צטט: דיוטימה 2011-04-13 19:33:00

      סיפור שהחל בנשירה וקרחת

      ממנו רקחת כזו מין מרקחת

      דבר לא נגרע

      מטוב ועד רע

      נשיקות, מזמוטים וקלחת רותחת...

      קראתי בעניין רב, מנסה לתאר לעצמי איך נראית ב-1968...

       

      תודה, אסתר על התגובה הפיוטית.

      לכבודך אני מעלה שוב את התמונה שלי משנת 1966 - בלי קרחת.

      חג שמח, עמוס.

       

       

       

        13/4/11 19:33:

      סיפור שהחל בנשירה וקרחת

      ממנו רקחת כזו מין מרקחת

      דבר לא נגרע

      מטוב ועד רע

      נשיקות, מזמוטים וקלחת רותחת...

      קראתי בעניין רב, מנסה לתאר לעצמי איך נראית ב-1968...

       

       

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין