עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    פגיון מזכרת מלפלנד

    9 תגובות   יום שישי , 8/4/11, 11:30

    פגיון מזכרת מלפלנד

     

    לאחרונה הגיע אלי וידיאו על העברת עדר של איילי צפון למקום מרעה חדש:

    http://www.bbc.co.uk/programmes/p00dbrsm

     

    לגמרי במקרה, שמענו בשבוע החולף הרצאה במועדון הגמלאים המקומי על אורחות חייהם של הסאמי הנודדים, שהיו קרויים בפינו "לפים", על שם חבל הארץ שבו הם מתגוררים –  לפלנד. כשחזרנו הביתה, הוצאתי מאוסף הפגיונות הצנוע שלי את הפגיון הסאמי שרכשתי כמזכרת מלפלנד.

    זהו פגיון פשוט, אך יפה, שלהבו עשוי מפס פלדה מבריקה מצופה כרום, ברוחב של 2 ס"מ, ואורכו 14 ס"מ. לעומת הלהב הפשוט, ניכר בניצב שהושקעה בו מחשבת אמן ועבודה רבה. חלקו העליון והחלק המתחבר אל הלהב עשויים מקרן מעובדת ומעוצבת של אייל צפון, בהירה ומבריקה, ששזורים בה פסים אפורים. בחלק שמתחבר אל הלהב מתגלות מתחת לציפוי הבהיר השכבות הכהות יותר של הקרן. בחלקה התחתון של פיסת הקרן עוצבה מגרעת המונעת מן היד להחליק בכיוון הלהב החד. חלק הקרן העליון רחב יותר והוא מעוצב בצורת האותT , שראשה מוטה הצידה בגנדרנות משובבת לב. במקום חיבורם של חלקי הקרן אל חלק העץ של הניצב, משולבות שתי טבעות צרות של עץ בצבע חום כהה, שיוצרות ניגוד יפהפה עם לובן הקרן. חלקו האמצעי של הניצב עשוי עץ בהיר, ובו "עיניים" יותר כהות. הצייד הסאמי שבילה את החורף הסקנדינבי הארוך והאפל בגילוף הניצב הזה, יצר מלאכת מחשבת.

     

     

    החנינו את המכונית במגרש החנייה, שהיה ריק עדיין בשעת בקר מוקדמת זו, וכל המשפחה, נכנסנו, כמו בשיר של שושנה דמארי, בזה אחר זה אל המוזיאון הסאמי בעיר קירונה בשוודיה. תמיד נהגתי לקרוא לנוודי הצפון "לפים", ולא "סאמים", אך בביקורנו בלפלנד למדנו שהלפים רואים בשם "לפי" שמץ של עלבון, וקוראים לעצמם "סאמי".

     

    היינו המבקרים הראשונים שפקדו את המוזיאון באותו בקר, ובמשך כל זמן שהותנו בו, גם המבקרים היחידים. כך יכלה אינגריד המדריכה, להקדיש לנו את כל תשומת לבה. היא היתה צעירה נאה בשנות העשרים, לבושה בחליפה מחוייטת כחולה, וצמותיה הבלונדיניות צונחות על כתפיה משני צדי ראשה, מוכיחות לנו, להפתעתנו, שיש גם סאמים בלונדיניים!

     

    הטיול בסקנדנביה בקיץ של שנת 1990, היה טיול ארוך בן חודש - הטיול המשפחתי הראשון בחו"ל בו השתתפנו כולנו. מאז, לצערנו, בכל קיץ למישהו אחר מן הילדים היתה סיבה טובה להחמיץ את הטיול המשפחתי. בתנו התקרבה אז לגיל שתים עשרה, ועבורה היה זה טיול בת-מצווה, ולבננו הצעיר מלאו בחורף באותה שנה שלוש עשרה, ועבורו היה זה טיול בר-מצווה. הבכור בן השש עשרה זכה מן ההפקר - עבורו היה זה עוד טיול בחו"ל, אחד מני רבים שבאו בעקבותיו.

     

    בסבלנות רבה הוליכה אותנו אינגריד בין המוצגים, הסבירה את משמעותם וענתה על שאלותינו. על אחד ממדפי הזכוכית היה מונח עיגול כסף בקוטר של כ-4 ס"מ, מעוטר בחריטה. לשאלתנו ענתה אינגריד שזהו מחבר של רצועות מנשא לתינוק, ואף הראתה לנו מנשא כזה בסמוך, שרצועותיו מצטלבות בתוך עיגול עץ פשוט יותר.

    "העיטורים" הסבירה, "נועדו להגן על התינוק מפני חטיפה בידי האולדרה".

    "האולדרה?" שאלנו בתקווה שתרחיב עליהם את הדיבור.

    "בוודאי" ענתה, "הם חוטפים תינוקות בעלי שערות כהות וסומרות, ובעלי מבע עז בעיניים, כדי שאלה יוכלו להשתלב בחברתם".

    "עד היום הם עושים זאת?" שאלנו.

    "בוודאי, הם אינם משנים את אורח חייהם", ענתה.

    "למדת על האולדרה באוניברסיטה?", שאלנו.

    "לא", ענתה "אני בת סאמי, גדלתי אתם". 

     

    אינגריד, הסטודנטית לספרות ולאמנות באוניברסיטה של אומיאו, לא דיברה על האולדרה מנקודת ראות של המחקר האנתרופולוגי. היא התייחסה אליהם כאילו הם השכנים שמעבר לגדר, או מוטב לומר, שמתחת לאדמה. התפעלנו עד כמה הם עבורה יצורים אמיתיים ולא מיתיים.

     

    הסבריה של אינגריד, ובמיוחד הסיפור על חטיפת התינוקות, תאמו במידה ניכרת את הסיפורים שכבר שמענו על האולדרה קודם לכן בדרך.

    לקראת הטיול בסקנדינביה קיבל על עצמו כל אחד מאיתנו להכין נושא אחד, או יותר, מן הנושאים הקשורים לטיול – כל מדינה סקנדינבית ומאפייניה, פיורדים, טרולים, וגם לפלנד ותושביה. על הכביש המוביל צפונה לקראת כניסתנו אל לפלנד בשוודיה, סיפר לנו בננו הבכור על הלפים (עדיין קראנו להם כך, אז) - על פרנסתם המבוססת על הצייד ועל המרעה של איילי הצפון, ועל אורח חייהם הנוודי. שלא כמו הבדווים, הם נודדים עם איילים בנופי הצפון, במקום עם גמלים ומקנה במדבר. בין היתר הוא קרא לנו קטע מתוך "אגדת סן מיקלה" של אקסל מונטה, שבו מתאר הסופר את המפגש שלו, בראשית המאה העשרים, עם שבטי הסאמי, ואת הסיפורים ששמע ממנהיג העדה שאצלו התארח. בין היתר נזכרו בסיפור גם האולדרה – היצורים המסתוריים דמויי אנוש, החיים במחילות מתחת לאדמה, שמדי פעם חודרים לבתי האנשים וחוטפים תינוקות כהים הדומים להם, כדי לחזק את קהילתם.

     

    אינגריד אמרה שאיילי הצפון מצויים בחסות האולדרה, אך יש רשות לציידים הסאמים לצוד אותם. אולם, אייל צפון לבן נחשב לרכושם הבלעדי של האולדרה, ורק במקרים נדירים מותר לצוד אותו. הצייד, בראותו אייל לבן, צריך להפנות בקשה מיוחדת לאולדרה, וכדי לוודא שאכן הם מתירים לו לצוד אותו, עליו לערוך מבחן. הוא צריך להשליך את פגיונו לעבר האייל הלבן - אם הפגיון מצליח לחלוף מעבר לאייל, האייל מותר בצייד, אך אם הפגיון נופל לפניו, אסור לצודו. בשום פנים אסור לתפוס את האייל לפני קבלת ההיתר.

     

    כשסיפרה אינגריד על השימושים שעושים בני הסאמי בפגיון, כבר היה באמתחתי פגיון סאמי שרכשתי בעיירה יוקמוק, בדרכנו לקירונה. יוקמוק היא עיירה סאמית לא גדולה – העיירה הסאמית הראשונה בה ביקרנו. החנינו את המכונית ליד חנות שהיתה עדיין סגורה, ויצאנו לסיור בעיירה. בכל מקום ראינו מכלאות גדולות וריקות של איילי צפון. התושבים הסבירו לנו שאלה מכלאות החורף, ושבקיץ נודדים הסאמים עם עדריהם למקומות המרעה הטוב, שכל החורף היו מכוסים בשלג.

     

    בתום הסיור חזרנו אל המכונית, ומכיוון שהחנות כבר נפתחה, נכנסנו לראות מה יש לה להציע לתייר המזדמן. המוכר ישב משמים מאחורי הדלפק, ופניו אורו כשראה אותנו, ושאל מה אפשר להציע לנו. ענינו שאין לנו מטרה ספציפית, וברשותו נעיף מבט בהיצע שבחנותו.

    החנות היתה עמוסה לעייפה בציוד דייג וצייד, במלבושים סאמיים צבעוניים, בסנדלי שלג קלועים, ובפריטים קטנים למזכרת – מחזיקי מפתחות, נעלי עור סאמיות זעירות, בעלי חיים מגולפים בעץ ובקרן אייל, וגם פגיונות! בחנתי את ההיצע של הפגיונות בעניין רב. בלב כבד הנחתי לפגיונות המהודרים והיקרים, ובחרתי פגיון פשוט יותר, אך יפה ומתאים לאוסף הצנוע שלי.

     

    גם כיום, בחלוף עשרים ואחת שנים, הפגיון בנדנו נראה עדיין יפה וכמעט חדש כביום רכישתו. הנדן עשוי מפיסת עור אחת, בצבע חום בהיר מאד, שתפורה במכונה בצדו האחורי. את קצהו העליון של הנדן מעטרת רצועת עור בצבע זהה, ברוחב של כ-1 ס"מ, שהושחלה בלולאה בצדו האחורי של נרתיק העור. שני קצות הרצועה מצטלבים ביציאתם מן הלולאה, מסתלסלים לכבל דק וקשורים בקשר מיוחד, ויוצרים לולאה שניתן להשחילה על חגורת הצייד. בחלקו הקדמי של הנדן מוטבעת דוגמה של עלי עצים מוארכים ועלי שרכים מסולסלים, המזכירים את ייעודו של הפגיון - צייד ביערות הצפון. אך מסופקני אם אכן נוצר הפגיון לצורכי צייד - נראה לי שמלכתחילה נוצר כמזכרת לתיירים.

    שילמנו למוכר החביב את מחיר הפגיון ועמדנו לצאת מן החנות, כשביקש מאיתנו להמתין רגע. הוא נפנה אל ירכתי החנות וחזר משם ובידו קופסת קרטון גדולה.

    "יש לי פה מתנה בשבילכם", אמר.

    "מתנה?" שאלנו בתמיהה.

    "כן", אמר. "אתם תיירים מחו"ל, הקליינטים הראשונים שלי היום, ואני רוצה להעניק לכם מתנה. יש לי פה חולצות טריקו לכולכם".

    במבט מיומן אמד את מידותינו והושיט לכל אחד מאיתנו חולצת טריקו לבנה. על כל חולצה היה הדפס עדין בצבע בורדו, שכלל ציור של ראש אייל צפון, שם החנות ושם העיירה – יוקמוק. מאז, בכל השנים שלבשנו את החולצות עד שהתבלו, נודעו החולצות בפינו בשם "חולצות יוקמוק".

     

    כשחזרנו מן הטיול ארצה, החלטנו שנלבש את החולצות כתלבושת אחידה, וכך נפלנו לזרועות הסבא והסבתא שחיכו לנו בשדה התעופה. היתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שלבשנו יחד את אותן החולצות. הילדים שלמדו כולם באותו בית ספר תיכון בירושלים, ותמיד לפחות שניים למדו במקביל, הקפידו שלא לבוא לבית הספר באותה חולצת יוקמוק באותו יום.

     

    אני מתבונן בפגיון ושב ומעלה את זיכרונות הטיול, וההתבוננות ממחישה לי את משמעות המילה "מזכרת".

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/4/11 09:40:

      צטט: שולה63 2011-04-09 06:51:52

      איזה סיפור מענין. [היום לא היית מצליח להביא פגיון מחו"ל בשל נהלי האבטחה בשדות התעופה..]

      תודה, שולה.
      אין לך מושג כמה את צודקת. אם אפרסם את סיפור הפגיון מפלדת טולדו, תראי כמה שזה נכון.
      שבת שלום, עמוס.

       

        9/4/11 09:38:

      צטט: דיוטימה 2011-04-09 07:46:03

      צטט: שיווה 2011-04-08 20:50:21

      כבוגרת סוציולוגיה ואנתרופולוגיה רותקתי לסיפור :) אהבתי את תאור הפגיון, ניכר שחיבתך רבה לרכש.

      את הדברים האלה בדיוק עמדתי לכתוב, שניכרת חיבתך המיוחדת לפיגיון ההוא. תהיתי אם יש למי מהמגיבים עין רגישה להבחין בדבר ומצאתי! :-))

      אלמלא היה לי חברטואל מעניין כמוך, עמוס, בחיים לא הייתי מתעשרת במידע המרתק הזה והריני מברכת על כך

       

      תודה, אסתר.

      גם אני מתברך בחברותך הווירטואלית.

      שבת שלום, עמוס.

       

        9/4/11 07:46:

      צטט: שיווה 2011-04-08 20:50:21

      כבוגרת סוציולוגיה ואנתרופולוגיה רותקתי לסיפור :) אהבתי את תאור הפגיון, ניכר שחיבתך רבה לרכש.

      את הדברים האלה בדיוק עמדתי לכתוב, שניכרת חיבתך המיוחדת לפיגיון ההוא. תהיתי אם יש למי מהמגיבים עין רגישה להבחין בדבר ומצאתי! :-))

      אלמלא היה לי חברטואל מעניין כמוך, עמוס, בחיים לא הייתי מתעשרת במידע המרתק הזה והריני מברכת על כך

        9/4/11 06:51:
      איזה סיפור מענין. [היום לא היית מצליח להביא פגיון מחו"ל בשל נהלי האבטחה בשדות התעופה..]
        8/4/11 23:53:

      צטט: שיווה 2011-04-08 20:50:21

      כבוגרת סוציולוגיה ואנתרופולוגיה רותקתי לסיפור :) אהבתי את תאור הפגיון, ניכר שחיבתך רבה לרכש.

      תודה, ריקי.
      יש לי אוסף קטן של פגיונות. מכירה את "13 המקטרות" של אהרנברג?
      מה דעתך על שם קובץ "12 הפגיונות"?
      שבת שלום עמוס.

       

        8/4/11 22:00:
      התבוננות שכזאת בהחלט מעלה זכרונות...
        8/4/11 20:50:
      כבוגרת סוציולוגיה ואנתרופולוגיה רותקתי לסיפור :) אהבתי את תאור הפגיון, ניכר שחיבתך רבה לרכש.
        8/4/11 18:27:

      צטט: דנה.גל 2011-04-08 16:49:53

      סיפור מקסים וזכרונות מרתקים. כיף לשמוע על שוב הסאמי, אהבתי את אומנותם מילדות!

      תודה, דנה.
      כמבשלת, בישלת פעם בשר של אייל צפוני?
      אצל הסאמי זה הבשר.
      שבת שלום, עמוס.

       

        8/4/11 16:49:
      סיפור מקסים וזכרונות מרתקים. כיף לשמוע על שוב הסאמי, אהבתי את אומנותם מילדות!

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין