עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    GINGER UBER ALLES

    שירים. סיפורים. רשימות. זכרונות.
    הלבשה תחתונה. שירבוטים מהמגירה.
    עקיצות במילים. הם שורפים הקוצים ?

    שובר שיניים

    1 תגובות   יום שני, 21/3/11, 01:07

    מסדר את האולפן, מעתיק שורות מהחיים למחברת ומהמחברת לקבצים, בתקווה שאצליח לשמור על הסדר. לפחות שירגיש מסודר. לפחות שיחזיק יומיים.

    כותב כבר שבועיים על הניסיון הזה לשמור על איזון, לא לעבוד 20 שעות, לא לשכוח לאכול, להיות בנקודת השפיות, שאצלי היא כנראה נמצאת בקצה, בגבול העליון או התחתון.

    אז אני מקבל. ומבין את זה מהכתיבה. מההתבוננות הלא נשלטת הזאת.

     

    לפעמים יש תקופות של דרבון. יושב על הגיטרה והיא מדברת בלי מילים, מנגינה שיש לה אלף פרשנויות, אבל לא בשפה מוכרת, תחושות וריחות שאין להן באמת מילים. אינסטרומנטליה הכי מנומקת, סיפור חיים שלם. כשאני מנסה לפרוט את זה למילים, אני צריך קפה ושיטוט בדרום העיר, איפה שאפשר לחטט, עם העיניים וגם קצת עם הידיים, להביא איזה מיקרופון מאלף תשע מאות, תקליט ישן עם עטיפה רטובה או קרועה שמרגיש כמו פצע שמבקש פלסטר או חיבוק. מאמץ אותו. מדביק את הקרטון.

     

    ממשיך לאיזה בית קפה, אנשים, מוזיקה, שבבי שיחות, אנשים שאני מכיר, אנשים שאני מזהה, אנשים שאני לא מצליח לשכוח, מילים של אחרים שמתערבבות עם המחשבות שלי. התהיות מקבלות אוטונומיה, מנהלות במוחי שיחה ערה שאני לא תמיד חלק פעיל בה, הראש שלי הוא אכסניה לדיאלוג תוהה. יש מצב שזו רק תובנה, שלא ייצא שיר, לא משהו שילך איתי הלאה. לפעמים זה כמעט מגיע, הכל מסתדר כמו פאזל, אבל שנייה לפני אני מתעכב על איזה מחשבה רפיטטיבית, כזאת שלא מוכנה להיפרד, שנדבקת. הדרך היחידה להוציא אותה מהסיסטם היא לחבב אותה, לחייך אליה, לתת לה מקום לשבת, לחיות את המטפיזיקה של הנדנוד שלה עד שהיא נפתרת, מאבדת מהרעש שיצרה ופשוט נעלמת. משאירה אחריה התחלה.

     

    מסתובב בין כנופיות שנחאי, עירום, לא מבין סינית, יודע היטב שפה זרה. אבל אני שם. מפלרטט בשדה מוקשים. שובר את השיניים. התנגשות חזיתית עם הפחדים והחלומות. עם הרגשות וההכחשות. חי את התת מודע של הלילה, מתעסק איתו באמצע היום. קורא לו לצאת החוצה. לרקוד איתי. להכאיב, לחבק. להיאבק. לעשות בירה.    

     

    אח"כ נכנס חזרה לאולפן הסמי-מסודר שלי, ואז הכל נשטף החוצה.  

    זה יכול לקחת כמה שעות. לפעמים הרבה יותר, שיטוט שכזה אחרי סיפור של שיר.

    אחרי משמעותה של מנגינה. הרי זה בסך הכל היה שם, מנגינה שבחרה בי, כמו לחפור בחול ולגלות מטבע.

    הוא לא ממש שלי. אז זה האיזון שלי והדרבון שלי. אחרת, הייתי משתגע. בוודאות.

     ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/3/11 09:09:

      לחיות את התת מודע ולהתעסק איתו באמצע היום...זה משו זה.


      ונראה שרק אתמול נפגשנו. סתם. לא ממש.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      שמוליק פרי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין