עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    מעשה אבות....

    14 תגובות   יום שבת, 5/2/11, 13:40

    מעשה אבות....

     

    הורים רבים חושבים שאם הם אומרים לילד מה נכון ומה לא נכון, מה ראוי ומה אינו ראוי, הם מחנכים אותו, ובמקרים רבים זו טעות! כבר נאמר במקורותינו "מעשה אבות סימן לבנים". ההתנהגות והדוגמה האישית של ההורה הם המודל לחיקוי והחינוך האמיתי, והגרוע מכל – מסר כפול.

     

    א.

    "יו, איזה ברש גדול!" אמרתי כשראיתי את האמנון הענק שהעלה אבא שלי בחכתו.

    היה זה בקר שבת מוצלח מאד מבחינת הדייג. התמקמנו במפרצון בגדת הנחל שהזרם לא פקד אותו – אחד מהמקומות "שלנו", שמן הניסיון ידענו שיש בהם סיכוי גדול יותר להצלחה. גם היתושים בחרו במפרצון הזה והטילו בו את ביציהם, והדגים באו בהמוניהם לחגוג מזלילת זחליהם.

    חזרנו הביתה באופניים ותרמילנו מלא דגים. בדרך כבר דמיינתי את האמנון הגדול מיטגן במחבת בחברת האמנונים היותר קטנים. איזה טעם גן-עדן!

    אולם התברר שהיום הזה היה פחות מוצלח מבחינתי - אפילו גרוע. חליתי, וחומי הרקיע שחקים – ארבעים מעלות פלוס. הרופא היחיד במושבה הוזעק לביתנו ובדק אותי, והבחנתי שקדרו פניו.

    "זו קדחת", אמר, "הילד חייב לקבל כינין בדחיפות".

    רק כמה שנים מאוחר יותר הבנתי את דאגת הרופא, כשלמדנו בבית הספר על הקדחת שהפילה חללים רבים בקרב החלוצים, בכל הארץ, וגם בקרב מייבשי ביצות כברה הקרובות למושבתנו.

    הוריי מיהרו להביא לי את הכינין, אך אני הייתי ילד סרבן תרופות. עשיתי בעיות עם נטילת תרופות בדרך כלל, והכינין המר במיוחד, לא יצא מן הכלל. הוריי עשו מאמצים רבים כדי שאקח את תרופת החובה, אך דבר לא עזר. עד כמה שזכור לי, גם לא המכות שהכה אותי אבי בחגורה בטוסיק!


    בסופו של דבר הבראתי מן הקדחת, אך לא מן המכות.


    ב.

    הייתי גאה מאד במקלעת (רוגטקה) שהכנתי לי מענף עץ לימון מפוצל ומרצועות גומי דקות שחתכתי מפנימית של גלגל מכונית שיצאה משימוש. הלכתי על הכביש החוצה את השיכון וקלעתי אבנים ופירות של עצי ברוש לעבר כל מטרה מזדמנת.

    את הציפורים על חוטי החשמל רק הצלחתי להבריח, מבלי שפגעתי בהן. לעומת זאת, חוה, הילדה של השכנים ששיחקה בחצרה, נראתה מטרה גדולה ונוחה יותר. הכנסתי פרי של ברוש לעורית המחוברת לגומיות, מתחתי היטב את המקלעת וכיוונתי למטרה. חוה נפגעה בעורף והחלה לבכות, ומייד אחר כך, היא ואמה באו להתלונן בפני הוריי על "הפגע רע".

    אבי עבד בגינה, וכששמע את הסיפור וראה את חוה הבוכייה, קרא לי אליו בזעם, ובלי לומר מילה נתן לי סטירת לחי מצלצלת.


    למדתי את הלקח!


    ג.

    בבית הספר הייתי תלמיד טוב וגם הרגשתי שהמורה, המחנכת, אוהבת אותי. למרות זאת נקראו הוריי לעיתים קרובות אל המחנכת, ואפילו אל המנהל, בגלל התנהגותי הפרועה.

    הייתי נוהג "ללכת מכות" עם ילדים רבים - קטנים ממני וגם גדולים. זו היתה דרכי ליישב עניינים שלא יושבו בדיבורים.

    יום אחד, אחרי מלחמת השחרור, שיחקתי עם חבריי בני גילי ועם הילדים היותר גדולים בשיכון, באחת מן העמדות המבוצרות ש"הגנו" על השיכון בעת המלחמה. גדליה, הילד של השכנים שלנו, שהיה שנתיים צעיר ממני ולא שררו בינינו יחסי אהבה בלשון המעטה, הגיע ורצה גם הוא לשחק בעמדה.

    "עכשיו אנחנו משחקים פה", אמרתי לו, "אם גם אתה רוצה לשחק, תבוא אחרי שאנחנו נלך".

    הוא היה ילד חזק ואסרטיבי, ולא שעה לדבריי.

    "אני לא שואל אותך", אמר וניסה לדחוף אותי הצידה.

    דחפתי אותו בחזרה, והדחיפות התפתחו למכות. הוא הלך מתייפח הביתה והתלונן בפני אביו. אביו לא היסס הרבה. הוא בא לעמדה, תפס אותי ביד לפני שהספקתי לברוח, ונתן לי שתי סטירות חזקות. ואז אני הלכתי מתייפח הביתה להתלונן בפני הוריי.

    "מה קרה?" שאל אבי.

    "אבא של גדליה נתן לי שתי סטירות".

    "למה?"

    "כי אני נתתי לגדליה מכות".

    "כמה פעמים אמרנו לך שאסור להרביץ?" שאל אבי. "למה תמיד אתה מרביץ לילדים?"


    ואני שואל היום, שנים רבות לאחר שאבי כבר אינו בין החיים:

    "באמת, אבא, למה?"

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/2/11 10:51:

      צטט: mom.doc 2011-02-12 09:56:59

      עמוס, הצחיק אותי לאללה הפוסט שלך. היית בילדותך מה שמייד היו מאבחנים היום כADHD (ואין ילד שובב שלא מאובחן בימינו כ"היפראקטיבי")
      ובמקום כינין למלריה היית צריך לבלוע ריטלין...
      ניצלת מצרה גדולה ואם אתה שואל אותי בזכות מה? בזכות החגורה...

      תודה, אילנה.
      מעניין שאת מוצאת נקודת ראות שלא חשבתי עליה. ואגב, בוודאי הייתי מתייחס לריטאלין כמו אל יתר התרופות.
      נרפאתי בסוף בגלל הבושה - כשהייתי בפנימיה הצבאית חילקו בחדר האוכל קמוקין, לפני יציאה לסדרות, ובגלל הבושה נאלצתי לבלוע את התרופה עם כולם.
      באשר לחגורה - לא נשארה לי טראומה. ההשלכות היו הפנמת האלימות כדרך לפתרון בעיות. מה יותר חמור?
      שבת שלום, עמוס.

       

        12/2/11 09:56:
      עמוס, הצחיק אותי לאללה הפוסט שלך. היית בילדותך מה שמייד היו מאבחנים היום כADHD (ואין ילד שובב שלא מאובחן בימינו כ"היפראקטיבי")
      ובמקום כינין למלריה היית צריך לבלוע ריטלין...
      ניצלת מצרה גדולה ואם אתה שואל אותי בזכות מה? בזכות החגורה...
        12/2/11 09:25:

      צטט: איילת הלר 2011-02-11 23:51:38

      לפני שלוקחים מאדם את המכות חשוב ללמד אותו משהו אחר כדי להתגונן בפני תוקפנות העולם.

      תודה, איילת.

      למען האמת, גם את הבן שלי לימדתי להחזיר מכות, כשהתנכלו לו.

      שבת שלום, עמוס.

       

        11/2/11 23:51:
      לפני שלוקחים מאדם את המכות חשוב ללמד אותו משהו אחר כדי להתגונן בפני תוקפנות העולם.
        9/2/11 10:08:

      צטט: פו3 2011-02-08 14:20:09

      וואו...כתבת על דברים שאני נפגשת בתוך המערכת החינוכית.
      בדיוק כתבתי פוסט על סובלנות :-)
      תמיד היתה לי בעיה עם אלימות הן מילולית והן פיזית.
      לא ידעתי תמיד לענות או להחזיר.
      היום אני מבינה שאני לא רוצה להיות במקום הזה מתוך בחירה ויש לי הפרדה גמורה (אני משתדלת) .
      זה בעיקר סטייט אוף מייינד.

      תודה, רויטל.
      גם אני נתקלתי לא אחת בתופעות של עונשים גופניים במערכת החינוך.
      נראה לי שהיום מקובל, לפחות ברמה ההצהרתית, שעל המורים לנקוט בשיטות חינוך אחרות.
      הבעיה היום היא יותר של אלימות תלמידים כלפי מורים, ורק לאחרונה ראינו דוגמאות בטלוויזיה של התעללות תלמידים במורים.
      אני מסכים אתך שזה במידה רבה תלוי גם במורה ובמה שהוא מקרין.
      כל טוב, עמוס.

       

        9/2/11 10:02:

      צטט: מרינה ב.א. 2011-02-08 14:30:27

      אלימות פיזית
      אלימות מילולית
      פעם לא היתה מודעות
      היום המודעות יותר גדולה ועם זאת
      מידי יום כותרות חדשותיות על מיקרי אלימות ורצח
      של חסרי ישע
      אף לי באמתחת כמה סיפורים
      שכנראה ישארו במצולות הזיכרון
      מעדיפה לשמור עליהם לעצמי
      המציאות עולה על כל דמיון
      היום כבר בפאזה אחרת

      תודה לך מרינה, וברוכה הבאה.
      בזמני מכות היו דרך חינוך מקובלת שזכתה ללגיטימיות. איש לא חשב אז על ההשלכות של העונשים הגופניים לטווח הרחוק.
      עליי לציין, שלמרות העונשים הפיזיים, גדלנו בסדר, כל אחד ו"השריטות" שלו....
      כיום, יש גינוי לעונשים הגופניים, ועלולים אפילו לעמוד עליהם לדין בגין התעללות.
      היה פעם אב שנקרא אל מנהל בית ספר להתלונן על התנהגותו הפרועה של בנו, ואמר למנהל בתגובה: "לך הבשר, לי העצמות".
      הזדעזעתי כששמעתי את הסיפור מפי אותו מנהל.
      כל טוב, עמוס.

       

        8/2/11 14:30:
      אלימות פיזית
      אלימות מילולית
      פעם לא היתה מודעות
      היום המודעות יותר גדולה ועם זאת
      מידי יום כותרות חדשותיות על מיקרי אלימות ורצח
      של חסרי ישע
      אף לי באמתחת כמה סיפורים
      שכנראה ישארו במצולות הזיכרון
      מעדיפה לשמור עליהם לעצמי
      המציאות עולה על כל דמיון
      היום כבר בפאזה אחרת
        8/2/11 14:20:
      וואו...כתבת על דברים שאני נפגשת בתוך המערכת החינוכית.
      בדיוק כתבתי פוסט על סובלנות :-)
      תמיד היתה לי בעיה עם אלימות הן מילולית והן פיזית.
      לא ידעתי תמיד לענות או להחזיר.
      היום אני מבינה שאני לא רוצה להיות במקום הזה מתוך בחירה ויש לי הפרדה גמורה (אני משתדלת) .
      זה בעיקר סטייט אוף מייינד.
        6/2/11 12:22:

      צטט: לחישת הלב 2011-02-06 11:09:23

      יש כאלה שלקחו את המשפט

      חוסך שבטו למקום של סטיה

      והכו את ילדם עד זוב דם.

      כמה נורא שהם אינם יודעים

      מהו הנזק לחיים....

      קראתי, כאבתי. חשתי.....

      הזדהתי.

       

       

      ''

      תודה, מזי.

      למעשה, לא התכוונתי להעביר כאב, אלא לקח.

      כאב המכות נשכח מזמן. מכות היו מקובלות מאד בדור שבו הייתי ילד. אני מקווה מאד שבימינו הדרך החינוכית שונה, למרות שאני מאמין ש"מעשה אבות סימן לבנים", וההורים של היום עדיין מושפעים ממעשי אבותיהם.

      שבוע טוב, עמוס. 

        6/2/11 11:09:

      יש כאלה שלקחו את המשפט

      חוסך שבטו למקום של סטיה

      והכו את ילדם עד זוב דם.

      כמה נורא שהם אינם יודעים

      מהו הנזק לחיים....

      קראתי, כאבתי. חשתי.....

      הזדהתי.

       

       

      ''

        6/2/11 08:51:

      צטט: דיוטימה 2011-02-05 20:04:25

      עדות קשה לקריאה...
      בילדותי, היה ישראל שכני בן גילי חוטף כמעט יום-יום הצלפות חגורה מאברשה אביו. אימו חסרת הישע, פעמיים, נהגה לאיים על ישרוליק שלא ציית לה, "כשאבא יבוא כבר תקבל מה שמגיע לך" וכשקיבל "מה שמגיע לו" נכמרו רחמיה על הילד, אך לא העזה להתערב ומאידך גם לא חדלה ממנהגה למסור אותו ל"חסדי אביו"
      בבוא היום השישי, הייתה הצדקת מדליקה נרות שבת ומברכת עליהם, בדמעות...
      שנים רבות חלפו עד שפגשתי את ישרוליק והוא ג'לוב ענק, נהג של משאית כבדה. תהיתי אם גם הוא מסיר את החגורה מידי שובו כל ערב הביתה...

      למעננו אנו, ראוי שנסלח להורינו שלא הבינו או לא יכלו לנהוג אחרת. לקח לי שנים רבות להגיע לכך. יש מה שהוטבע כל כך עמוק, שאף כי המעשה נסלח, תוצאתו הייתה לעובדה בלתי הפיכה, עמה השלמתי לגמרי 

       

      תודה, אסתר, על התגובה המפורטת.

      נראה לי, ממה שזכור לי אצל חבריי, שלא הייתי היחיד שחטף מהוריו. אחד מחברי ילדותי היה ידוע במיוחד במכות ובעונשים הכבדים שקיבל. הוא הפך למנהיג בין החברים, ואחר כך ללוחם נועז. כנראה שיש יותר מפן אחד לתופעה.

      כפי שהגבתי ל"שיווה" - כיום אני מסתכל בהבנה ובסלחנות על תופעת העונש הגופני בזמני, למרות הביקורת מנקודת ההשקפה החינוכית.

      שבוע טוב, עמוס.

       

        6/2/11 08:45:

      צטט: שיווה 2011-02-05 19:23:59

      ככה האמינו הורינו עמוס
      "חושך שבטו שונא בנו..."
      בסופו של דבר, לא יצאנו כל כך גרועים :)))
      נר לרגלי דוגמה אישית. כתוב טוב

      תודה, ריקי.

      אם אנחנוו משכילים ללמוד מטעויות הורינו, ומלקחים המוקנים לנו במהלך דרכנו, יש סיכוי שלא נצא כל כך גרועים.

      האמת היא, שאני מביט בביקורת, אך גם בהבנה ובסלחנות על ההתנהגות של הוריי. אכן עבורם היתה רק דוגמה אחת לחינוך ילדים - מעשה הוריהם, וזו כותרת הסיפור שלי.

      שבוע טוב, עמוס.

       

        5/2/11 20:04:

      עדות קשה לקריאה...
      בילדותי, היה ישראל שכני בן גילי חוטף כמעט יום-יום הצלפות חגורה מאברשה אביו. אימו חסרת הישע, פעמיים, נהגה לאיים על ישרוליק שלא ציית לה, "כשאבא יבוא כבר תקבל מה שמגיע לך" וכשקיבל "מה שמגיע לו" נכמרו רחמיה על הילד, אך לא העזה להתערב ומאידך גם לא חדלה ממנהגה למסור אותו ל"חסדי אביו"
      בבוא היום השישי, הייתה הצדקת מדליקה נרות שבת ומברכת עליהם, בדמעות...
      שנים רבות חלפו עד שפגשתי את ישרוליק והוא ג'לוב ענק, נהג של משאית כבדה. תהיתי אם גם הוא מסיר את החגורה מידי שובו כל ערב הביתה...

      למעננו אנו, ראוי שנסלח להורינו שלא הבינו או לא יכלו לנהוג אחרת. לקח לי שנים רבות להגיע לכך. יש מה שהוטבע כל כך עמוק, שאף כי המעשה נסלח, תוצאתו הייתה לעובדה בלתי הפיכה, עמה השלמתי לגמרי 

        5/2/11 19:23:
      ככה האמינו הורינו עמוס
      "חושך שבטו שונא בנו..."
      בסופו של דבר, לא יצאנו כל כך גרועים :)))
      נר לרגלי דוגמה אישית. כתוב טוב

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין