עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    כלב נובח כן נושך!

    8 תגובות   יום שני, 31/1/11, 16:04

    כלב נובח כן נושך!

     

    כולנו שמענו בתקשורת את הפרסומת על כלב הפודל, שהפך פתאום כלב מאיים, בשל החשש מהתפשטות מחלת הכלבת. זו הזדמנות עבורי להעלות פעם נוספת את המפגש שלי עם סכנת המחלה.

     

    הוא הלך בעקבותיי בסבך הסמטאות, כלב אשפתות לא גדול, בשער מדובלל חום אפור מרוב לכלוך, וצבעו המקורי לא נודע. ראשו מורם וזנבו בין רגליו האחוריות, הלך ונבח. לא הרגשתי מאוים, הרי "כלב נובח לא נושך". ופתאום - כאב חד בשוק ימין!

    למה? מה קרה? מה עשיתי לו? אפילו לא הסתובבתי אליו כשעקב אחריי. האם בגלל הריח השונה שלי? ואולי בגלל המראה האירופי, בתוספת התרמיל והמקל? אה, המקל! ולא יכולתי להימנע גם מלחשוב שטויות - הכלב מוסלמי, והוא כועס כי אני מחפש בשכונה שלו מקדש הינדואי!

     

    עכשיו צריך לטפל בפצע ולמנוע כלבת, אך היכן ניתן למצוא מרפאה?

    ספק רב אם בעיירה רדומה זו באוטאר פראדש, ניתן בכלל לקבל טיפול רפואי. פניתי אל זקן לבוש ברישול וחבוש כיפה לבנה גדולה, שישב על המדרגה בפתח בקתתו, והתחמם בשמש הבקר. אורדו לא ידעתי כלל וההינדי שבפי היתה דלה, והוא לא ידע אנגלית. הראיתי לו את פצע הנשיכה והסברתי בנביחות ובסימני ידיים מה קרה ושאני זקוק לטיפול. הוא הורה לי לשבת ונכנס לבקתה. כעבור רגע יצא עם עלי ומכתש, אסף גללי פרה מיובשים מערימה סמוכה למדרגה, והחל לכתוש.

    מה זה? סימנתי לו בידי, והוא סימן לי בחזרה שהוא מכין תכשיר לטיפול בפצע. נחרדתי מהרעיון – זבל פרות על פצע פתוח?! הודיתי לו באנג'לי - הצמדת כפות הידיים בנוסח ההינדי - ואמרתי גם "שוכרן" בערבית, בתקווה שאולי הוא מבין, והמשכתי הלאה.

     

    הצלחתי להגיע אל המרפאה המקומית. אחות צעירה, לבושה בסארי לבן, בוהק בניקיונו, חיטאה וחבשה את הפצע במיומנות. היא דיברה אנגלית צחה וסיפרה שסיימה בהצטיינות את בית הספר לסיעוד בניו דלהי. בתום הטיפול, הפנתה אותי אל המרפאה המחוזית במטהורה, העיר הגדולה הסמוכה, לקבלת זריקה למניעת הידבקות במחלת הכלבת.

     

    במטהורה קיבלתי זריקה בבטן - הראשונה מתוך 14 זריקות! האחות הקשישה שהזריקה לי, הבהירה שניתן להזריק זריקות אלה רק בבתי חולים או במרפאות אזוריות, ואין אפשרות לקבלן במרפאות מקומיות. הוצאתי מפה מתרמילי, והאחות סייעה לי לסמן עליה את מיקומי המרפאות האזוריות והמחוזיות במסלול התקדמותי.

     

    מאותו יום, בזבזתי שעות בכל יום, בחיפושים ובהמתנה, בשל הצורך לקבל את הזריקות. לאחר שלושה-ארבעה ימים החלטתי שזה יותר מדי. הגעתי לניו דלהי, ולאחר שקיבלתי זריקה בבית החולים, ביקשתי לקבל לרשותי את האמפולות של הזריקות שעוד נותרו, ואישור רפואי, כדי שיוכלו להזריק לי אותן גם במרפאות מקומיות בדרך. היתה זו בקשה חריגה - מעולם לא ביקשו מהאחות במרפאת בית החולים בקשה כזאת. היא פנתה אל הממונה עליה, האחראית על המרפאה, ואז נתקלתי פעם נוספת בנוקשות הביורוקרטית שהנחילו הבריטים להודים.

    "הדבר בלתי אפשרי" טענה אחראית המרפאה.

    "מי המנהל שלך?" שאלתי.

    באי-רצון הובילה אותי אל חדר המנהל שלה. היה זה רופא קשיש, ששערו האפיר כולו, אך היה עדיין מלא וסמיך, מסורק בקפידה לאחור. הוא לא לבש חלוק לבן כמו יתר הרופאים – הוא היה המנל!. על אפו הרכיב משקפיים במסגרת קרן שחורה, וסטטוסקופ השתלשל מצווארו. תהיתי מתי השתמש בו לאחרונה. גם הוא לא היה מוכן להיענות לבקשתי, וכשלחצתי עליו, הפנה אותי להנהלת בית החולים.

     

    לאחר נדודים באין ספור מסדרונות, הגעתי אל סגן מנהל בית החולים. על פי הערכתי, הוא היה בשנות ה-40 לחייו, ועורקי כסף החלו כבר להופיע בצדעיו. הוא הקשיב לי בסבלנות ובחביבות, וגילה הרבה אמפתיה. לבסוף ביקש ממני לחכות במשרדו, והלך עם ערימת הניירת שהבאתי, אל המנהל שהיה מוסמך לקבל החלטה. לשמחתי חזר בחיוך רחב על פניו, והושיט לי אישור חתום ופתק שבאמצעותו יכולתי לקבל את האמפולות בבית החולים, ולהפתעתי, אפילו בחינם! בדחילו ורחימו עטפתי את קופסת האמפולות בחולצת טריקו שהתבלתה, ותחבתי אותה בזהירות לתרמיל הגב. עתה היה קל יותר לקבל זריקה בכל מרפאה, אך לא היה קל יותר לשאת את הכאב בבטן.

     

    בבקר יום שני, ה-6 ביוני 1967, הגעתי לעיירה רקסאול בגבול הודו-נפאל, והלכתי קודם כל לקבל זריקה במרפאה המקומית שהוקמה ונוהלה בידי המיסיון. התקבלתי על ידי אחות-נזירה סקוטית, בעלת חיוך נחמד ויד רכה וחמה. היא מיששה את בטני, מתקשה למצוא מקום להזרקה - הבטן כבר היתה מחוררת ככברה. היא הביטה בי במבט חומל מעיניה הכחולות – מבט שליווה אותי אותו יום, וגם עתה, כעבור ארבעים שנה.

     

    במעבר הגבול נודע לי על פרוץ מלחמת ששת הימים. סמל הודי אדיב, במדי חאקי מגוהצים וסמלי מתכת נוצצים, טיפל בדרכוני והחתים בו את חותמת היציאה מהודו. נפרדנו לשלום והלכתי אל הכביש בצד הנפאלי, על מנת לתפוס טרמפ לקטמנדו. בעודי ממתין, ושמש אחר הצהרים קופחת על כובע הטמבל שלי, שמעתי לפתע קריאות מהצד ההודי "ישראל! ישראל!". הפניתי את ראשי וראיתי את הסמל רץ לעברי ומנופף בהתרגשות בידיו. "מה קרה?" שאלתי, והוא ענה "מלחמה! מלחמה!".

    כשהנשימה עדיין נעתקת מפיו, סיפר במהירות את ששמע בחדשות: עשרים מטוסים ישראלים הופלו ברמת הגולן, חמש מאות הרוגים ישראלים בירושלים, בתי הזיקוק בחיפה הופצצו מהאוויר, וגם נתניה, ועוד כהנה וכהנה.

    פקפקתי במהימנות הפרטים, ולא בגלל שיבוש השמות בפיו. בעת שהותי בהודו, נודע לי על שבעה מטוסי מיג סוריים שהופלו ביום אחד בגולן, אז איך פתאום הפילו לנו עשרים מטוסים? מצד שני, המלחמה שבמשך ימי ההמתנה הארוכים לא היה ברור לי אם תפרוץ, אכן פרצה, בכך הייתי משוכנע.

     

    בניו דלהי שמעתי על המתיחות שלאחר יום העצמאות ועל הכוננות וההמתנה, ומראש החלטתי שאם תפרוץ מלחמה, אעזוב הכל ואשוב ארצה. בעוד הסמל מדבר, הבנתי שעל מנת להתעדכן בחדשות המלחמה מישראל, עליי לנסוע לשגרירות ישראל בקטמנדו, ולא לחזור מייד לניו-דלהי. שם יכולתי להיות ניזון מן הידיעות המקומיות שמקורן בכלי התקשורת הערבים בלבד, ולא ממידע אמין מישראל, בהעדר יחסים דיפלומטיים מלאים עם הודו באותה עת.

     

    ביקורי בקטמנדו היה מטבע הדברים קצר וחטוף. לילה שלם התעדכנתי בשגרירות, בשיחה עם שלמה כהן, שלמד אתי באוניברסיטה בירושלים, ועברתי על כל הדיווחים מהארץ. לא היה גבול להתרגשותי למקרא המברק שהודיע שהכותל בידינו! שהיתי בקטמנדו פחות מיומיים, והמשכתי לקבל את הזריקות. את זמן ביקורי הקצר הקדשתי לסיורים, להתעדכנות ולפגישות. קורותיי בשהותי הקצרה בעיר הן חומר לסיפור נפרד.

     

    מקטמנדו חזרתי ארצה דרך הודו ופרס. הגעתי לטהרן ביום ה' אחר הצהרים. בנמל התעופה נאספו ישראלים מכל רחבי המזרח - מאוסטרליה, מסינגפור, מיפן, ועוד. אפילו חברי מבית הספר היסודי, יוסי אורן, שהיה בשליחות חקלאית בפרס, המתין לטיסה חזרה ארצה. נאלצנו לחכות כמעט כל הלילה, ורק בבקר שלמחרת, חמישה ימים לאחר פרוץ המלחמה, הגיע המטוס של אל-על – הראשון שהמריא מנמל התעופה אחרי פרוץ המלחמה. המסע שלי, שהחל במוצאי יום כיפור, שמונה חודשים קודם לכן, בא אל קיצו. ישבנו שותקים במטוס, כל אחד מכונס בתוך עצמו, מהרהרים בבלתי נודע המצפה לנו בארץ.

     

    מייד עם נחיתתי בנמל התעופה חויילתי, אך אפשרו לי לנסוע הביתה, ולהגיע לבקו"ם בתל השומר רק ביום א'. הביקור המרגש בבית לאחר חודשים כה רבים התקצר, כאשר שמעתי שהקרבות נמשכים ברמת הגולן. הכתפתי את תרמיל הטיול כמות שהוא, ונסעתי בטרמפים להתייצב בבקו"ם עוד לפני כניסת השבת. לאחר החיול הנוסף נשלחתי לחפש את היחידה שלי.

     

    בתרמילי נותרה עוד אמפולה אחת בלבד. ניגשתי למרפאה הצבאית בתל השומר ושם קיבלתי את הזריקה האחרונה נגד הכלבת, ואז התחלתי בחיפושיי אחר היחידה. ביום ראשון מצאתי אותם סוף, סוף, פרושים באזור החרמון ברמת הגולן, והחבר'ה שלי אמרו לי  "תודה שבאת, ניצחנו בלעדיך".

     

    למרות שלא עליתי על טנק ולא אחזתי בנשק במהלך המלחמה, הוענק לי אות מלחמת ששת הימים, יחד עם כל לוחמי היחידה, בסדיר ובמילואים.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/2/11 23:57:

      צטט: דיוטימה 2011-02-01 18:03:37

      "חתיכת סיפור", כמו שאומרים...
      וככה זה עם ישראלים - לא חשוב על איזה נושא יתחילו לספר, בסופו של דבר יגיעו לדבר על אחת המלחמות, ולא חסרות לנו...
      בכל מקרה, מסקנה ברורה משתמעת מסיפור התלאות על סכנת הכלבת: אם כבר, עדיף לחטוף את הנשיכה ב א ר ץ !
      מתנצלת, עמוס, על הקלילות שתפסה אותי בדברי התגובה לשני הנושאים הנכבדים שהעלית. מין הלך נפש כזה...

       

      תודה, אסתר.

      אני מסכים אתך - אם כבר לקבל נשיכה, עדיף בארץ, "ויותר עדיף" - נשיקה!

      כל טוב, עמוס.

       

        1/2/11 18:03:

      "חתיכת סיפור", כמו שאומרים...
      וככה זה עם ישראלים - לא חשוב על איזה נושא יתחילו לספר, בסופו של דבר יגיעו לדבר על אחת המלחמות, ולא חסרות לנו...
      בכל מקרה, מסקנה ברורה משתמעת מסיפור התלאות על סכנת הכלבת: אם כבר, עדיף לחטוף את הנשיכה ב א ר ץ !
      מתנצלת, עמוס, על הקלילות שתפסה אותי בדברי התגובה לשני הנושאים הנכבדים שהעלית. מין הלך נפש כזה...

        1/2/11 16:08:

      צטט: לחישת הלב 2011-02-01 10:49:03

      עוד סיפור נהדר לקרא ולהתמוגג

      על סגנון כתיבתך המשובח.

      מאד אוהבת את ביקורי אצלך.

      אתה מצליח לקחת אותי לעולמות

      שלא הכרתי.

      לא היתי בהודו וזה נפלא לי לראותה

      דרכך.

      יום נהדר.

       
       
       ''

      תודה, מזי.

      אני נהנה מהנאתך!

      כל טוב, עמוס.

        1/2/11 16:01:

      צטט: יעל מ 2011-02-01 10:46:30

      נשמע נורא מפחיד. יכול להיות שהכלב היה רעב! אומרים שכאשר כלב נובח עדיף לעמוד במקום ואז הוא קצת ירחרח מסביב ויילך לו לדרכו.

      זה כנראה אחד מדברים בלתי צפויים שעלולים לקרות במהלך טיול שמשבשים את התוכניות לגמרי...זה די מבאס אבל לפחות יצא מזה אחלה סיפור. דרך אגב, לי יצא להינשך ע"י חתול ממש-ממש חולה במרכז וטרינרי שבו התנדבתי. אבל זה גם סיפור בפני עצמו. גם אני קיבלתי זריקות:)  

       

      תודה, יעלי.

      כמי שקיבל 14 זריקות בבטן, אני מזדהה עם הסיפור שלך.

      כל טוב, עמוס.

       

        1/2/11 10:49:

      עוד סיפור נהדר לקרא ולהתמוגג

      על סגנון כתיבתך המשובח.

      מאד אוהבת את ביקורי אצלך.

      אתה מצליח לקחת אותי לעולמות

      שלא הכרתי.

      לא היתי בהודו וזה נפלא לי לראותה

      דרכך.

      יום נהדר.

       
       
       ''
        1/2/11 10:46:

      נשמע נורא מפחיד. יכול להיות שהכלב היה רעב! אומרים שכאשר כלב נובח עדיף לעמוד במקום ואז הוא קצת ירחרח מסביב ויילך לו לדרכו.

      זה כנראה אחד מדברים בלתי צפויים שעלולים לקרות במהלך טיול שמשבשים את התוכניות לגמרי...זה די מבאס אבל לפחות יצא מזה אחלה סיפור. דרך אגב, לי יצא להינשך ע"י חתול ממש-ממש חולה במרכז וטרינרי שבו התנדבתי. אבל זה גם סיפור בפני עצמו. גם אני קיבלתי זריקות:)  

        31/1/11 17:56:

      צטט: שיווה 2011-01-31 17:24:04

      חח עמוס
      בני החי בהודו  שננשך ע"י כלב

      הכיר את אישתו
      אחות בבי"ח שטיפלה בו והזריקה לו
      זריקות נגד כלבת :))

       

      יפה מאד, ריקי.

      אצל בנך יצא משהו ממש טוב מן הנשיכה. לי צא רק סיפור!

      כל טוב, עמוס.

       

        31/1/11 17:24:

      חח עמוס
      בני החי בהודו  שננשך ע"י כלב

      הכיר את אישתו
      אחות בבי"ח שטיפלה בו והזריקה לו
      זריקות נגד כלבת :))

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין