עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    החצר האחורית

    היפֶה והחנונית Gotta Get Laid

    0 תגובות   יום שבת, 29/1/11, 15:06

    עוד שיר שעלה מהעבר, ומקבל את מקומו בזמנים הנרפים הללו, בהם (עדיין) מככבות היפות (טוב, זה עניין באמת של טעם), לצד החנונים המדליקים, ולא כפי שכל חיי חלמתי, שהחנוניות יככבו לצד היפים. אפשר לומר, שכבר אז, לפני כמה שנים טובות, עמדתי על זכותי להיות חנונית גאה. אבל  כבר בצעירותי גדלתי בכל זאת בהרגשת המצוקה, שהגעתי לאן שהגעתי (נגיד, לתיכון רב מעלה, או למלגת חיים באוניברסיטת ניו יורק) "כי הייתי יפה, והיה לי אינסטינקט של בת פועלים שגדלה בין בני אצולה, כאמור, בתיכון רב מעלה", ולא כי הייתי ראויה, על פי הישגיי וכישוריי האינטלקטואליים.

     

    אבל החלק הזה בביוגרפיה שלי, אפשר לשמוע בשיר "עיתונים של יום שישי" כאן:

     

    http://music.walla.co.il/?w=/202/1783965

     

    בינתיים, לשיר המדובר שלהלן, שבעברית ניתן לתרגמו: "הצל בעל העיניים הכחולות" או בכינויו של הפזמון החוזר "אני פשוט חייבת לשכב הלילה". אני מביאה אותו לפניכם כשיר מופק (מין האלבום THE MOVE) ובמילותיו המליאות (בהמשך) ואחריהן גם התרגום הפשוט לעברית.

     

    http://www.youtube.com/watch?v=vwHjOeYnKw0&feature=related

     

    אבל עוד לפני כן, הרשו לי כמה מילים על השיר. כי ממרחק הכמה שנים מאז שנכתב, מעניין להיזכר בנסיבות שהביאו לכתיבתו. הייתי אז בראשית העשייה המוסיקאלית שלי, והתלהבתי מכל כולה. כלומר, מגילוי המוסיקה מהצד היוצר שלה, וגם מגילויי המסיבות, הרחישות, וכל הקסם של תעשיית הבידור בכלל, על הצד האלטרנטיבי שלה, עם ערגה גלויה לזרם המרכזי. התאהבתי בקלות, באותה תקופה. אני חושבת ששמחת העשייה מעוררת יצרים מיושנם. הוזמנתי לארועים וחתונות, ומלא חתיכי צמרת הסתובבו להם בקרבתי, ביני לבין הנצנצים. גם שם, במסיבות הכי שוות, תמיד הרגשתי שלא במקומי, "דור שמיני לישוב הישן, ירושלמית חסרת תקנה, מין הזן העקשן, מגלומנית חסרת ביטחון, איפשהו על התפר הסמוי בין רחביה לקטמון, אלפיון תחתון, אבל תיכון רב מעלה. תלמידה למופת, מאוד מצטיינת, אבל מופת מפוקפק לתפארת, הולכת רחוק, על הקצה, וקצת אחרת".

     

    אבל למרות זאת, תבעתי את עמדתי, להיות חנונית גאה גם שם. רציתי להיות חנונית לתפארת. בשיר המדובר, ישנם כמה דיאלוגים שחלקתי עם כמה מחתיכי הצמרת. לחלק מהיפיופים האלה, היה גם טעם טוב במוסיקה, וחלקם אפילו היו מדליקים מאוד. רגישים מאוד. אבל הם לא היו חנונים. כישורי החברה שלהם עלו על שלי עשרת מונים. הם ידעו מה לומר בדיוק, קטנה כגדולה, ידעו עד כמה להאריך או לקצר בדברים. ידעו בדיוק מה ללבוש. מתי. לאיזה מסיבה כדאי, לאיזו לא כדאי. איך לחייך בלי להרגיש. ואיך להתחנף בלי להתיש. ואני כנראה הייתי הדבר החדש והנכון לתקופה. אבל הייתי חנונית לתפארת. ודבר אחד הם לא ידעו לעשות, היפיופים המכוונים היטב הללו. הם לא ידעו לחיישן את עולמה הפנימי של החנונית העומדת לפניהם, על פי הפרמטרים הנחותים שבידיהם. כי למרות מאבקי הנשים, וקידמת המדע, אנחנו עוד תקועים בשנות החמישים במקרה הטוב, ובהרבה לפני כן, במקרה הרע. וכך, החתיכים הנכונים האלה, תפסו אותי במילים (כשטרחו להקשיב בכלל), ותייגו אותי מיידית במקום המוכר כדי בחילה, של הבייב החדשה, הנכונה, האלטרנטיבית, המוזרה קמעא, החכמה כנראה, האינטלקטואלית לשמה, שתרצה אותם בכל מקרה, כי היא אישה, והם מדליקים, צעירים, חתיכים, נכונים, וזכריים.

     

    ועוד הערת שוליים: מה שאני אוהבת בג'ון לנון, שהוא בחר ממש לא באישה הנכונה, הצפויה, הכוסית, המוכרת לזרא, האהובה, המצטלמת טוב, הנכונה. הוא בחר בחנונית אלטרנטיבית ועצמאית (אם כי עשירה, בת האלפיון הנכון בהחלט, ומניפולטיבית לא קטנה), מבוגרת ממנו קמעא, ואפילו כעורה משהו (אם כי בחינניות גמורה).

     

    ובינתיים, כל שידורי המהפכה נכשלו. למרות מאבקי הנשים, תחושתי היא שאנחנו עומדים עדיין במקום האפל והנואש הזה, של "תלמיד חכם לאישה יפה (ו\או עשירה). החנוניות (האמיתיות) עוד רחוקות ממקומן בלב העלם היפה והמוצלח, ולצערי, הן עדיין שואפות למקום בלב הגבר, לצורך הגדרת זהותן (במקרה ההטרוסקסואלי).  סטייל "בקרוב אהבה" הנואש והמייאש כל כך (מלצפות בו). לצערי גם, מאבקי הנשים, הנכונים בתחושת העוול  העמוק שלהם, נוטים לשים דגשים במקומות הלא-נכונים, ופעמים רבות מביסים עי"כ את המטרה הרחבה. הרי המאבק של הבנות-נגד-הבנים אינו סמנטי, ואינו על המטבח או המוח בלבד, וגם לא על המשקל, או על הציצי החשוף או הנחבא. השוויון, לדעתי, מתחיל מתפישות של יופי. מה נחשב יפה לגבר, ומה נחשב יפה לאישה. מה נדרש מין הגבר, ומה מין האשה. ( בכל מקרה, ועל פי מחקרים רבים, היפה ינצח. העניין הוא, מה מרחב היופי של הגבר, ומרחב היופי של האשה, והתפישה החברתית-תרבותית הרחבה לגביהם). תפישות, שמטבען, מתחדדות עם הגיל (לטובה, במקרים רבים, אצל הגבר, ולרעה ברוב המוחץ, אצל האישה). תפישות אלה מופנמות לזרא ובעל כורחן, גם על ידי הנשים עצמן. זה כל כך פשוט, וכל כך כואב, שבא לבכות. וזה גם הדבר שהכי קשה לשנות. דרושה לשם כך אבולוציה אקטיבית ועקשנית, ושיתוף פעולה מלא של הנשים (כן, של הנשים), מה שמאוד קשה להשיג, כי כל עוד היופי בחלקן, הן ינצלוהו (בצדק, מבחינתן), עד כלייה (הן של הגבר, והן של יופיין שלהן), ויביסו כך, פעם אחר פעם, את המהפכה, תוך סרור משונה של מה שנקרא (משום מה) "הגבר החדש" שנראה לי במקרים רבים, לקוי מקודמו הניאנדרטלי, אבל ייתכן שאלה חבלי גדילה, מין גמלוניות תקופת הביניים של "גיל ההתבגרות" אל עבר "גיל התבונה" של הגבר בכלל.

     

    אבל עכשיו, מילות השיר (המקור באנגלית, והתרגום לעברית הוא מילולי בלבד כמעט). ובסוף בסוף, השיר ביוטיוב, בבימוי נפלא של מולכו, ששם אותי כאחת האדם עם בוב דילן, ג'ון לנון, ובאדלי דרואון בוי, המונפשים לעילא, והגשים לי חלום.

     

    וכן, אני צופה ב"היפה והחנון" בעונג רב (שבמקומו מונח), ואף מחבבת את אלכס, ירון וליטל (בעלת הלב והניצוץ).

     

    ''

     

    Blue Eyed Shadow * Gotta Get Laid Tonight

     

    You keep on calling me all that late at night. I really don’t know what’s on your mind.

    'I just want to get laid, kinda sweet and safe, by your side'.

    But you’re beating around with your new music collection.

    There’s something about your late night voice that doesn’t feel right.

    I’m scared to be wondering aloud, do you love me, do you love me not. I’m letting you talk. You get scared and annoyed. I’m moving my Dylan around, getting sick of my voice.

    You’re playing awful hard-to-get with my words.

    I just gotta get laid tonight.

     

    You remember everything about last night, I kinda like it.

    You didn’t like Hedwig, you didn’t get me at all.

    I realize how far you can go, 20 years get in the way of getting laid,

    washed in mad music, tripping ahead.

    Dylan, Bright Eyes, Beck, Ryan Adams, Pete Yorn and a Badly Drawn Boy.

    I wonder what really went wrong on your zone that you sound so alone at your home. You’ve been tracking down songs, smiling away,

    with just the wrong accent on the wrong face, on the wrong day.

    I just wanna get laid tonight.

     

    I know just what you’re thinking. I’m thinking just the same.

    Got some problems saying what I want at your face,

    but I’m working on it, I’m taking some French.

    I manage an army of hi-tech boom-brains, and I’m doing allright.

    You got a great voice, dancing there all on your own. Kinda cool.

    Everyone’s getting married, hard-core famous, music biz faces, great shiny places and all. What a great show and a perfect day.

    You look like a top-model. I’m just a working class hero with something to say.

    Well, don’t block the way of your bright shining spark.

    Trust me when I tell you that I love you so hard.

    But I don’t. I get scared. Morning breaks and I’m kinda running away.

    Out of your quiet peace of town, right down my little piece of hell.

    Back in the city where no one can tell, right from wrong, natural shine from intangible gel. I’m doing what I want, acting what I am. And no one ever really messes up with my name.

    If I tell you I love you, please don’t get me wrong.

     My music gets to choose my top-ten pleasures of this world.

     

    התרגום הפשוט מאוד לשיר:

     

    אתה ממשיך להתקשר עד מאוחר בלילה. ממש לא מבינה מה עובר בראשךָ.

    אני פשוט רוצה לשכב, מתוק ובטוח, לידך.

    אבל אתה מחרטש על אוסף המוסיקה החדש שלך ,

    ויש משהו בקול הלילי המאוחר הזה שלך שלא מרגיש נכון.

    אני פוחדת לחשוב בקול, אם אתה אוהב אותי או לא. אני נותנת לך לדבר.

    אתה משחק קשה-נורא-להשגה במילים שלי .

    אני פשוט חייבת לשכב איתך הלילה.

     

    אתה זוכר כל פרט מאתמול בלילה. זה די נחמד בעיניי.

    לא אהבת את "הדוויג", אז לא הבנת אותי בכלל.

    אני קולטת עכשיו, כמה אפשר להרחיק, ואיך עשרים שנה עומדות בדרכו של הלשכב,

    שטופות במוסיקה משגעת, ומיטרפות בדעתן.

    דילן, ברייט אייז, ריאן אדאמס, פיט יורן

    ואחד שהוא מאוד באדלי דרואון בוי.

    מעניין מה באמת לא בסדר שם אצלך,

    שאתה נשמע כל כך לבד בביתך.

    אתה מוצא שירים, מחייך לעצמך,

    בדיוק עם המבטא הלא-נכון, על הפרצוף הלא-נכון, ביום הלא-נכון.

    אני פשוט רוצה לשכב איתך הלילה.

     

    אני יודעת בדיוק מה אתה חושב עכשיו. אני חושבת בדיוק אותו דבר.

    קשה לי קצת לומר את הדברים ישר בפנים,

    אבל אני עובדת על זה, לומדת קצת צרפתית.

    אני מנהלת את צבא מוחות ההיי-טק הנפיצים שלי, ואני בסדר גמור.

    "יש לָךְ קול מדהים, איך שאת רוקדת שם לבדך. די מדליק".

    כולם מתחתנים, נעשים מגה-מפורסמים,

    עם פנים של תעשיית בידור, מקומות נוצצים, מהממים והכול.

    איזו הצגה נהדרת, ואיזה יום מושלם.

    אתה נראה כמו דוגמן צמרת, אני סתם גיבורת מעמד הפועלים עם משהו לומר.

    "טוב, אז אל תחסמי את הדרך לניצוץ המבריק והמבהיק שלך.

    תסמכי עליי כשאני אומר לך, שאני אוהב אותך כל כך חזק".

    הא, אבל אני לא. אני נבהלת. הבוקר עולה, ואני חייבת ללכת.

    הרחק מחלקת השלווה של הצד שלך,

    הישֵר אל חלקת הגהנום הקטנה של הצד שלי,

    בחזרה לעיר שבה אי אפשר להבדיל,

    בין טוב לרע, בין זוהר טבעי לבין ג'ל בלתי מוחשי.

    ואני עושה מה שאני רוצה, משחקת מה שאני.

    ואף אחד לא מתעסק לי בַּשֵם.

    ואם אני אומרת לך שאני אוהבת אותך, בבקשה אל תבין אותי לא-נכון.

    זו המוסיקה שלי שבוחרת בשבילי את עשרת הדיברות המענגים במצעדי כל הזמנים.

     

     

    היו שלום

    PEACE


     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      HADARA
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין