עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    ידידי הדנקלי

    10 תגובות   יום שישי , 21/1/11, 17:54

     

    ''
     

    בביקורי באדיס אבבה רכשתי פגיון שמצא מאד חן בעיניי, והחלטתי שהוא יהיה זה שחונך אוסף חדש – אוסף פגיונות. מאז ומתמיד אהבתי לשרבט במחברותיי חרבות ופגיונות, והנה – יש לי פגיון משלי. אז למה שלא יהיו עוד?

     

    טאג'ורה, השוכנת לחופי מפרץ ג'יבוטי, ידועה בחרשי המתכת ויצרני הפגיונות שלה. חשבתי שיהיה נחמד לבקר בה ולבחור פגיון נוסף לאוסף הפגיונות החדש. בבקר יום א', יום החופשה שלי מהעבודה בהנגר של סולל בונה בג'יבוטי, יצאתי לטאג'ורה בסירה מקומית, "סמבוק" בלשון המקום, שחצתה את המפרץ לכיוון צפון-מערב. הסירה היתה בעלת סיפון כפול, צבועה בירוק ולבן, ובמרכזה ניצב תורן. היא היתה שילוב של חדש עם ישן – כוח של מנוע דיזל "מודרני", רועש במיוחד, עם כוח הרוח.

    יצאנו מן הנמל בכוח המנוע, וכשעשינו דרכנו במפרץ, הונף גם המפרש - ריבוע בד גדול, בצבע לבן-צהבהב. מפעילי הסירה היו חמישה תימנים בני משפחה אחת - הצעיר כבן שתים עשרה, והמבוגר כבן שבעים. הם עבדו בחזה חשוף וניכרו בעורם השזוף, שהיה בהיר ביחס לצבע העור הכהה של הילידים האפריקנים. למותניהם לבשו מעין חצאית בד לבנה, מורמת ותפוסה בחגורתם, חושפת את רגליהם הדקות. אחד המבוגרים טיפל במנוע, אחר אחז בהגה, והיתר התרוצצו בין הסיפונים, עונים לשאלות הנוסעים, עסוקים בקשירת פריטי מטען, ואחד מהם היה ממונה על גביית דמי הנסיעה.

     

    היינו כעשרים נוסעים גברים בסירה, ובנוסף אישה אחת - צעירה דנקלית מוסלמית, שחורת עור, שכיסתה פניה בצעיף, תחליף לרעלה. הרוב היו סוחרי קאט - הצמח המשכר, שבאזור זה של אפריקה, וגם מעברו המזרחי של מפרץ עדן, בתימן, הרבו ללעוס את עליו. הסוחרים היו בעלי צבע עור בהיר יחסית, כנראה גם הם תימנים, ומרכולתם היוותה חלק נכבד של המטען ההולך לטאג'ורה. חבילות הקאט - חלקן ארוזות בקוביות רבועות עטופות ביריעות פלסטיק וקשורות בחבל גס, וחלקן בשקי יוטה חומים - נערמו על הסיפון, ובצדן ארגזי קוקה קולה, וארגזי סחורה אחרים. וגם - כיריים חדשים של גז.

     

    כשהגיע גובה הכספים אלי, הוא פנה אלי בצרפתית. סוחר קאט קשיש, שכבר נמנם על הספסל לצדי, פקח למחצה את עיניו ופלט "פראנג'י". הייתי הלבן היחיד על הסירה, והגובה ראה לנכון להגן עלי, וטען בערבית באוזני המתלונן, שלא יאונה לו כל רע מחברתו של נוסע לבן.

    התערבתי בשיחתם ואמרתי לזקן, שכל האנשים הם שווים ואחים, וציטטתי את סיסמת המהפכה הצרפתית "חרות, שוויון, אחווה". צעיר דנקלי דובר צרפתית, לבוש בגדים אירופים, ומשקפיים במסגרת מוזהבת לעיניו, התנגד לדעתי וטען שבג'יבוטי לא מתקיים אף אחד מן המרכיבים – אין חרות, אין שוויון ואין אחווה. הסכמתי אתו לגבי שני הגורמים הראשונים. ג'יבוטי היתה אז תחת שלטון צרפתי, ושוטרים היו מסתובבים ברחובות ומפזרים כל ניסיון של התקהלות ילידים, מחשש למהומות, אך טענתי שאין זה צריך להשפיע על האחווה האנושית. מעבר לכל הבדלי המוצא, הדת, צבע העור, ההשכלה ומשלח היד, כל בני האדם שווים מעצם היותם בני אדם.

     

    היתה זו תחילתה של ידידות מופלאה. המשכתי לשוחח עם מקאי, ידידי החדש, על המצב הפוליטי במזרח התיכון. כמוסלמי הוא צידד בעמדה הערבית והעריץ את נאצר, שליט מצרים. הוא התעניין בישראל, ואני סקרתי את ההיסטוריה של ארץ ישראל והצגתי את זכותנו הטבעית וההיסטורית לשוב למולדתנו. הוא התמצא בסכסוך הישראלי-ערבי, וגם בהרכב האוכלוסייה היהודית בישראל, אפילו בחלוקה למזרחיים ואשכנזים. בחור משכיל, כבר אמרתי?

     

    הוא סקר בפניי בהרחבה את מצבם העגום של בני שבטו, שבט אפאר - דנקלי, והכיר בחוסר התוחלת שלהם לחיות אי פעם במדינה עצמאית משלהם, בהיותם מפוזרים בין אתיופיה, אריתריאה וג'יבוטי. למרות הזהות באמונה הדתית, הוא שלל את האפשרות שיצטרפו אל סומאליה בגלל האיבה המסורתית בין השבטים הסומאליים לדנקלי.

     

    מקאי סיפר גם על עצמו ועל משפחתו. אביו לא נדד עוד עם העדרים במדבר, אלא התיישב ישיבת קבע בטאג'ורה ועסק במסחר. התפתחות העיר ג'יבוטי וחיבורה במסילת הברזל לאדיס אבבה בירת אתיופיה, פגעה במסחר המסורתי של טאג'ורה, אך אביו של מקאי שרד את המשבר. הוא נשאר הבעלים של עדר צאן גדול, שהוחזק על ידי משפחה שכירה, וכך הצליח לשמור על מעמד כלכלי איתן, אשר אפשר למקאי ללמוד באוניברסיטה באדיס אבבה.

     

    הים היה רוגש במקצת, והספינה היתטלטלה על הגלים. רבים מן הנוסעים הרגישו ברע והחווירו, עד כמה ששחורי עור מסוגלים להחוויר. גם אותי אחזה בשלב מסוים תחושת קבס, אך הצלחתי שלא להקיא. הצעירה הדנקלית היתה היחידה שהוציאה את ראשה אל מעבר לסיפון והעלתה את מפלס הים. גם מקאי חש ברע בשלב מסוים. הוא שלף מתיקו עבאיה, התעטף בה מעל לבגדיו האירופים, והתכרבל בה בשתיקה.

     

    כשהתקרבנו לטאג'ורה, התאושש מקאי והצטרף אלי לתצפית מהסיפון העליון. על החוף המרוחק התגלו בתיה הלבנים של העיירה נצמדים למרגלות הגבעה. ככל שהתקרבנו, הבתים בהקו יותר באור השמש, והמראה היה מרהיב.

    "אני מעוניין לרכוש פגיון בטאג'ורה" אמרתי למקאי, בעומדנו צופים בעיירה המתקרבת.

    "אני ממליץ לך לרכוש פגיון אפארי. ליד בית הוריי יש חנות מזכרות של חרש מתכת שמייצר במו ידיו פגיונות נהדרים".

    "טוב מאד" אמרתי, "נוכל לגשת לשם כשנרד מהסירה?"

    "לא!" ענה לי, וחיוך ממזרי בעיניו.

    "למה?" שאלתי.

    "מפני שקודם כל אתה מוזמן אלינו הביתה. נאכל צהריים, תתרענן, ואחר כך נלך לחנות של השכן".

    "איך אני יכול לסרב לך?", הסכמתי בחיוך.

     

    ירדנו יחד מן הסירה ופסענו לעבר ביתו של מקאי. טיפסנו בכביש האספלט, שמשני צידיו בתים בני קומה אחת, כולם צבועים בלבן. מכביש האספלט ירדנו אל שביל מדרגות צר, ומקאי הצביע על החנות הפינתית, שבחזיתה הוצגו דוגמאות מן האוצרות שבפנים. לא התעכבנו והמשכנו אל הבית שניצב מעל החנות, מעברן השני של המדרגות.

     

    בבית היתה רק אמו של מקאי - אביו שהה בחוץ לרגל עסקיו, ואחיותיו הבוגרות כבר נישאו ועזבו. אמו קיבלה אותי בסבר פנים יפות וציוותה על המשרתת לכבד אותי במשקה קר, כמיטב מסורת הכנסת האורחים. לאחר שהתרעננו ונחנו מעט, הזמינה אותנו האם לארוחת צהרים קלה. חדר האוכל היה חדר גדול יחסית, ובמרכזו שולחן שיכול להכיל בקלות כעשרים סועדים. על הקיר שממולי היה תלוי שטיח קיר עם תמונה גדולה של מסגד כיפת הסלע, שבימים ההם, טרום מלחמת ששת הימים, היה עדיין בלתי ניתן להשגה מבחינתי. המשרתת הזריזה העמיסה על השולחן ערימת פיתות מהבילות בסלסלת נצרים, ומכל טוב הארץ – צלוחיות עם עגבניות מיובשות ופלפלים כבושים, מלפפונים חמוצים, בצלצלים, ועוד. התיישבנו שלושתנו בקצה השולחן – מקאי בראש ואמו ואני משני צדדיו. המשרתת הביאה קערה מהבילה של אורז מתובל עם נתחי בשר, והעמידה אותה לפנינו, ואז נעמדה בפינת חדר האוכל, מוכנה לכל קריאה. נהניתי מן האוכל ומן החברה, אך מעייניי היו נתונים לפגיונות שראיתי בחטף כשעברנו על פני חנות המזכרות.

     

    בתום הארוחה הודיתי בחום לאמו של מקאי ויצאנו אל החנות. השולחן של בעל החנות היה ממוקם לימין הדלת וחלש על כל החנות - על הנכנסים ועל היוצאים. מקאי ברך אותו כמכר ותיק, והציג אותי ואת מטרת בואי. בעל החנות קרא לבנו ממעמקי החנות שיחליף אותו, והוא עצמו התלווה אלינו לאזור מדפי הפגיונות. בעל החנות שידל אותי לרכוש פגיון אפארי מן המבחר הגדול שבחנות, מעשי ידיו להתפאר. היו שם פגיונות יפהפיים בנדנים מעוטרים, עם קישוטי כסף, ולהבים ממורטים, אך אלה היו יקרים מדי עבורי. בסופו של דבר בחרתי מבין הפגיונות היותר זולים, פגיון שנראה לי ביותר, בעל להב מחודד משני צדדיו והחוד דוקר כסיכה. המאכלת הייתה חדשה כשקניתי אותה, ומעולם לא שימשה כנשק. נראה לי שנוצרה מראש להימכר כמזכרת לתייר פתי כמוני, המתלהב מפגיונות מקומיים.

      

    בשעת אחר צהרים מאוחרת, ליווה אותי מקאי למעגן ממנו יצאה הסירה בדרך חזרה לג'יבוטי. רשמתי את כתובתו ונפרדנו כידידים ותיקים, אך הכתובת אבדה לי במהלך מסעי, והקשר בינינו לא חודש מעולם.

     

    כשהסירה התרחקה מעט מן החוף, הלכה השמש והתקרבה לקו האופק, מחליפה את צבעה מצהוב לכתום ומכתום לוורוד. גם בתי טאג'ורה הלבנים החליפו צבעים בהתאם, והמראה הססגוני שלהם היה עוד יותר מרהיב משהיה בשמש לפני הצהרים. צפיתי בבתים המתרחקים, כשהפגיון החדש בתרמילי, והייתה לי תחושת סיפוק מלאה ממאורעות היום.

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/1/11 19:28:

      צטט: ariadne 2011-01-25 18:28:15

      במסעותיך אתה פוגש אנשים טובים באמצע הדרך, לעיתים זה הרבה יותר מעניין מנופים....ובמחשבה שניה הם הם הנופים של הארץ.
      אז יש לך ממנו גם זכרון מוחשי וגם זיכרון בלב, אותו כתבת כאן:)

      תודה, רונית.
      גם אני תמיד אומר שהמפגשים עם אנשים הם מהחוויות היותר משמעותיות בטיול.
      היום, כשאני בגמלאות, אני נהנה מן הזכרונות.
      כל טוב, עמוס.


       

        25/1/11 18:28:
      במסעותיך אתה פוגש אנשים טובים באמצע הדרך, לעיתים זה הרבה יותר מעניין מנופים....ובמחשבה שניה הם הם הנופים של הארץ.
      אז יש לך ממנו גם זכרון מוחשי וגם זיכרון בלב, אותו כתבת כאן:)
        23/1/11 16:11:

      צטט: יעל מ 2011-01-23 15:47:38

      עמוס, הפעם התעלית על עצמך בכתיבתך! מקסים! האם אתה רוצה או אתה חושב שייצא לך לבקר שם שוב? אולי שוב תפגוש את מקאי ? זה יכול להיות נחמד, לא?

      תודה, יעלי.

      שם כבר הייתי, ויש עוד מקומות רבים שבהם לא ביקרתי.

      אבל הרעיון שלך מעניין, ומי יודע - אולי?

      כל טוב, עמוס. 

        23/1/11 15:47:

      עמוס, הפעם התעלית על עצמך בכתיבתך! מקסים! האם אתה רוצה או אתה חושב שייצא לך לבקר שם שוב? אולי שוב תפגוש את מקאי ? זה יכול להיות נחמד, לא?

        22/1/11 12:35:

      צטט: שיווה 2011-01-22 00:01:05

      יפה עמוס
      היום לא היו מאפשרים לך
      לצאת למסע עם פגיון
      כל פעם במעברי הבידוק מחרימים לי משהו :))

       

      תודה, ריקי, כמה שאת צודקת!

      בנסיעה לספרד קיבלתי במתנה פגיון מפלדת טולדו לאוסף שלי, ובדרך מממדריד לברצלונה, שכחתי להכניס אותו למזוודה, והוא נשאר בתיק היד. עברנו תלאות לא מעטות עד שנמצא הפתרון לבעיה.

      אולי יבוא יום ואפרסם את הסיפור במלואו.

      שבת שלום, עמוס.

       

        22/1/11 12:31:

      צטט: דיוטימה 2011-01-22 10:54:53

      תיאוריך המפורטים מיטיבים להמחיש את המסע על גווניו, ניחוחותיו וטעמיו הקולינריים.
      קראתי כמו לו הייתי בסרט!
      ומעט פסיכולוגיה ראוי להוסיף כאן.
      אפשר למצוא קשר בין שרבוטי הפגיונות במחברותיך, לעובדה שלא היית מן ה"גברתנים" בין הילדים [שואבת זאת מהסיפור על בית העץ...]

       

      תודה, אסתר. אני שמח שהצלחתי להמחיש את החוויה שחוויתי.

      באשר לגברתנות - את צודקת, אכן לא הייתי גברתן, אך הייתי מעורב בלא מעט קטטות. גם לי קשה היום להאמין!

      שבת שלום, עמוס. 

       

        22/1/11 12:29:

      צטט: לחישת הלב 2011-01-22 11:07:58

      קוראת אותך ומוקסמת מההרפתקאות

      שאתה מתאר כמו בעולם הסרטים

      נשאבת לתוך החוויה במלוא העוצמה

      מפני שאתה מיטב לתארה באופן מושלם

      חשה צבעים, ריחות, בכל תיאור.

      כתיבתך מדהימה יש בה רבדים

      רבדים הנוגעים ברגעים שלא רבים

      חוו כמוהה.....

      אצלך חשה בעולם קסום ושונה.

      תודה ששיתפת.

       

       

       
      ''

       

      תודה לך, מזי. שמח ששימחתי אותך.

      שבת שלום, עמוס. 

        22/1/11 11:07:

      קוראת אותך ומוקסמת מההרפתקאות

      שאתה מתאר כמו בעולם הסרטים

      נשאבת לתוך החוויה במלוא העוצמה

      מפני שאתה מיטב לתארה באופן מושלם

      חשה צבעים, ריחות, בכל תיאור.

      כתיבתך מדהימה יש בה רבדים

      רבדים הנוגעים ברגעים שלא רבים

      חוו כמוהה.....

      אצלך חשה בעולם קסום ושונה.

      תודה ששיתפת.

       

       

       
      ''

       

        22/1/11 10:54:

      תיאוריך המפורטים מיטיבים להמחיש את המסע על גווניו, ניחוחותיו וטעמיו הקולינריים.
      קראתי כמו לו הייתי בסרט!
      ומעט פסיכולוגיה ראוי להוסיף כאן.
      אפשר למצוא קשר בין שרבוטי הפגיונות במחברותיך, לעובדה שלא היית מן ה"גברתנים" בין הילדים [שואבת זאת מהסיפור על בית העץ...]

        22/1/11 00:01:

      יפה עמוס
      היום לא היו מאפשרים לך
      לצאת למסע עם פגיון
      כל פעם במעברי הבידוק מחרימים לי משהו :))

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין