עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    0

    לו הייתי רוטשילד (או טיים אאוט נווה שאנן)

    6 תגובות   יום חמישי, 20/1/11, 10:06

     

    הקלעות מקרית בערב יום ראשון, לתחנה המרכזית הישנה, הובילה לשיטוט מפתיע במעבה מדרחוב נווה שאנן. הטיול הלילי מעלה את כל החשודים המידיים – מבטים חשדניים, ריח של סקס בכמויות, דוכני בגדים, צבעים וצעקות, שבקלות יכולים לשלוח אתכם לאפריקה הקטנה או מזרח אסיה, וזאת מבלי להזדקק לדרכון או לצאת מגבולות האיילון. אבל מה עם סטייל, ברים, מספרות, מסעדות, ספריה, מוזיקה וחיי לילה? כל אלה הם בוודאי לא המחשבות הראשוניות שעולות בראש כשמדברים על המתחם העצוב הזה בדרך כלל. מסתבר שחיי לילה הם כנראה סוד תל אביבי כמוס בתחנה.  נו בליינים יקרים חשבתם כבר מה יהיה ה-מתחם הלוהט הבא?

     

    מקצה המדרחוב בנווה שאנן אי אפשר להתעלם מקו הרקיע עטור מגדלים מנכרי העיניים, של מתחם רוטשילד. שורה אחת לא הפסיקה להתנגן לי בראש ולתהות כמה מדויק כתב מאיר אריאל בשירו העוצמתי חיית הברזל: "כל המגדלים המשוננים האלה הנוגסים בתכלת, כל השפיצים האלה בגרפים" ורצה להזהיר אותנו מהשתלטות חיית הברזל על חיינו ועל נפשנו. המגדלים ספק תובעים, ספק צועקים: "תראו אותנו! כאן יש כסף, כאן יש סגנון. כאן החיים הנכונים". אם מסובבים אל המגדלים את הגב אי אפשר שלא לחשוב על אלוהי הפערים הגדולים. היה גם מי שריסס על קיר  בכניסה לתחנה המרכזית הישנה גרפיטי מעוצב היטב שאמר  style is dead. הוא כנראה לא ממש שוטט במתחם הנכון. אז למה בכל זאת הוא התכוון? למי הוא מכוון? למה דווקא כאן?

     

    הטיול ממשיך  והמחשבות שלי גם. מקום מלא סתירות המקום הזה. ריח של אוכל וריח של קיא, ריח של זבל וריח של קטורת, בוקי נאה מדריך חבורת גברים בסיור פשע ומיד בהמשך מישהו מנסה לפתות את קהלו ומזלו במשחקי מזל מפוקפקים. שרית חדד שרה על כך שכולם חושבים שהיא משוגעת ולא חשוב היום ולא חשוב מחר. הכל אותו דבר. האמנם הכל אותו דבר? ואיך שזה מתערבב עם מוזיקה אפריקאית שאין לטעות בביטים שלה, חנויות סקס המוכרות תחליפי אהבה, אנשים לבושים היטב והומלסים. וברים, כמה ברים. לרגע עוד אפשר להתבלבל. יום ראשון כאן מרגיש קצת כמו יום שבת אצל אחיהם בשכונה שליד, זאת שמסמלת את "שיא הנורמליות" – אנשים יושבים לעת ערב אחרי העבודה בברים קטנים, עטויי אורות ומוזיקה שמחה. שותים, אוכלים, חיים. יאללה לשמוח, בכוח. מזכיר לכם משהו? מזכיר לכם מישהו?

     

    אך רק כתובת שחורה אחת על קיר בטון לבן מתפורר, מזכירה ספק בציניות ספק ברצינות, את האמת המטרידה מתחת לפני השטח: תודה ליחידת עוז שאתם שומרים עלינו.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/1/11 13:43:
      לפחות אי אפשר להתלונן שאין כאן קיבוץ גלויות ולקרוץ בעורמה לזולת..ההבדל בן שמים וארץ הוא לחם חוקה של המדינה הזו על כל נגזרי הגזענות המייסרת שבה ..אולי בעוד דור או שניים משהו ישתנה -הלוואי ,
        21/1/11 08:58:
      כל האזור הגדול הזה שנקרא דרום תל אביב היה עלוב ומוזנח מאז ומתמיד. מי שמפיל את האשמה על העובדים הזרים או על הפליטים המסכנים טועה ומטעה לחינם.
      אכן, קשה להאמין שרק 5 דקות הליכה מפרידים בין עיר מטופחת ומתמרקת לאזוריה העלובים. בין העיר הלבנה המנסה להיות נוצצת לשכונות מתפרקות, חסרות טעם ועמוסות ריח רע.
        21/1/11 08:43:
      עצוב
        20/1/11 21:07:
      אין לי שום דבר נגד פליטי מלחמה, אך לצער כולנו רוב השוהים בארץ הם פליטי שיפור חיים, אם לא יטפלו בבעיה (בצורה מכובדת ועניינית) נתעורר יום אחד עם מיעוט של חצי מליון ויותר של אוכלוסיה חלשה וענייה,ומוטת לעבר אלימות מכורח המציאות. ההשלכות כלפי החלשים בחברה שלנו הם גם כן קשות, המרוויחים הם בעלי הממון והעשירים (עוזרי בית בזול,רווחים,הורדת עלויות שכר) והמפסידים הם בני המעמד הנמוך (דחיקה ממקומות עבודה,הורדת שכר,דחיקת רגל משכונות הבית,יקור עלות הדיור,קושי תרבותי ועוד).כמי שמטייל לו בכל רחבי ת"א אני נמנע כבר שנים מכניסה למשולש הרחובות בין לוינסקי -הר ציון,.
        20/1/11 13:37:
      במקום הכי נמוך בת"א....
        20/1/11 12:34:
      שתי הערות:
      1. נקלעתי פעם לתחנה המרכזית הישנה ב-8:30 בבוקר ופחדתי - זונות, נרקומנים ורכבי משטרה. קשה להבהיל אותי אבל שם זה קרה.

      2. אני רוכבת מדי יום על אופנים מהבית ברוטשילד לשוקן. ביהודה הלוי עוברים את הגבול בו משתנים האנשים, הפרצופים שלהם והחנויות. קצרה היריעה. דווקא בעליה אני מפחדת פחות אבל אני לא בטוחה שעם סיבות טובות.
      5 דקות מהבית - חיים אחרים

      ארכיון

      פרופיל

      rotemmon
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין