עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    ינואר השחור

    0 תגובות   יום רביעי, 19/1/11, 11:41

    חודש ינואר הוא החודש הקשה ביותר בשנה. החודש של החזרה למסלול. ב 2008 עבר עלינו ינואר שכלל 28 ימים רצופים של גשם. לעבור חודש כזה זוהי משימה מאוד קשה עבור הנפש האנושית. ינואר הוא החודש שבו הטלוויזיה משדרת המון פרסומות של תרופות. החל מתרסיסים לפתיחת התעלות באף, דרך משככי כאבים ועד לכדורי שינה. הכל הולך על המסך שלנו, הטלוויזיה מוכרת הכל. יום שני, השני של החודש מוכר רשמית בתור "בלו מאנדיי". יום שני העגמומי. ביום הזה מגיעים לאלפי לקוחות חשבונות הויזה והבנק עם רשימת ההוצאות לחודש הקודם. כל מי שהשתולל בעונת החגים, ויש כאלו לא מעט, מקבל עכשיו את החשבון. התוצאה – עליה מיידית בצריכת כדורים נגד כאב ראש. אגב, מחקר מעניין שנערך על ידי ברברה סטיוארט (Barbara Stewart) מנהלת תיקים בכירה בקרן ההון הפרטית קמברלנד, סיפר לנו השבוע בעיתון כי 89 אחוזים מהנשאלות טענו כי הן אומרות את המילה האחרונה בבית בעניינים פיננסים. 63 אחוז מהנשאלות טענו כי הן מרגישות ביטחון בניהול הכספי של משק הבית שלהם. המחקר נועד לנפץ דעות קדומות על הקשר בין נשים לכסף. לנו אין את הנתונים לראות איך יראו הספרים של הבנקאים בסוף 2011, אבל ההרגשה של רבים היא כי שנת השמיטה כבר מאחורינו, ואפשר להתחיל לתכנן את הקציר של הקיץ. אני לא שותף להרגשה הזאת, אבל אם אתם כאן אתם כבר יודעים שהנבואות שלי טובות בדיוק כמו הנבואות שלכם.

     

    ***

     

    גם מי שאיננו סובל ממחנק האשראי שלאחר עונת החגים, סובל משעון החורף. אמנם השמש החלה להפציע פה ושם ליום או יומיים. אבל רוב הזמן חשוך וקר. והחושך הזה מקהה את החושים ומעייף את הנפש. השבועות שחלפו מאז ליל השנה החדשה נחלקו לשניים. חצי שבוע יבש בהיר וקר נורא, חצי שבוע טמפרטורות נוחות לעונה עם ממטרים שנעים בין עשרים לשלושים מילימטר של גשם ביום. בחלקים אחרים של האומה האדירה הזאת (כפי שקרא לה השבוע פול גיאמטי בטקס גלובוס הזהב), אנשים יושבים בתנאים הרבה יותר קשים. החורף הקשה ביותר שעברתי בישראל היה ביחידת ההר הצפונית של חיל האוויר שבה ביליתי את החורף של 89'. זה היה חורף קשה מאוד, מצב הרוח היה עמוק בתחתונים. גרתי בפריקסט האחרון במחנה, בחדר החמישי, ממש עם הגב לגדר. מעולם לא ציפיתי למצוא את עצמי במקום ההוא, אבל אלו הקלפים שהחיים חילקו לי. בסך הכל, זו הייתה יחידה מצוינת, מקום נהדר להעביר בו שירות. אבל אני רק רציתי לברוח, כמו תמיד. את החדר שלי חלקתי עם שני חברים. דדי, הקיבוצניק מהצפון, ושמואל מאלף הכלבים מחיפה. החבר שלי, כאן מהקפה, יובז, גר בחדר לידי, אותו עוד הכרתי מהבריכה בקיץ בתור "הנכד של מרים ובינימין שוהם", שכבר הלכו לעולמם. הוא חלק את החדר עם עוד קיבוצניק מהצפון בשם, נדב, שבכלל לא היה דומה לאח שלי. בשני החדרים הראשונים גרו מילואימניקים. בחדר השלישי גרו אפסנאים. שם ארע אחד המאורעות הכי מרגשים בחיי. בחדר ההוא עברתי את רגע הגבורה שלי. שם קיימתי את הפסוק "המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם ומלואו". אבל אני לא רוצה להרחיב על זה. נדמה לי שאמרו פעם שאסור לדבר על דברים כאלו, כי זה פוגע בברכה. אשמח לשמוע אם מישהו מכיר דברי מלומדים בסוגייה הזאת.

     

    ***

    הבסיס הקטן ההוא בצפון יושב על פסגת ההר הגבוה ביותר בישראל. היינו שם די הרבה אנשים. הכרתי המון סיפורים מעניינים וקרו לי הרפתקאות משונות. אחת מהן הפכה לסיפור הכי טוב שכתבתי אי פעם. אנחנו נחזור אליו בהמשך השנה. שם אכלנו חורף כמו באירופה. הלכנו לכל מקום עם החרמוניות הנהדרות של צה"ל. טיפסנו וירדנו מהמדרגות בין החדרים למשרדים והמטבח. ניהלנו שם חיים בתנאים קשים במונחים ישראלים. שם פגשתי לראשונה סופת שלג. זו הייתה חוויה נהדרת. בחדר שלנו הייתה טלוויזיה קטנה, ובערב היינו מבשלים מרקים על גז ורואים סרט או משחק כדורסל של מכבי. באחת עשרה בלילה שמוליק היה יוצא לסיבוב אחרון לפגוש את הכלבים שלו, שהיו קשורים מסביב לגדר.אנחנו היינו מורידים וודקה עם אשכוליות ומעשנים סיגריה. הרגשנו כל כך מסכנים, אומללים ומרי נפש, אולי הנערים הכי מסכנים בעולם. נו טוב, מה מבינים ילדים בני 18 מהחיים שלהם?

     

    ***

    כנראה שנסחבתי קצת השבוע למחוזות הנוסטלגיה כי ראיתי שלושה סרטי זיכרון. "ככה הייתי" של אבי נשר מילא אצלנו את האולם במלואו. כל 650 הכרטיסים נמכרו ואי אפשר היה להכניס סיכה. לאור הביקוש הרב תיערך הקרנה נוספת ביום שני ה 24 לינואר. ביום א' בבוקר, בשעה שפיסטבורג סטילרס ובלטימור רייבנס עלו להתכתשות השלישית שלהם העונה, הצטרפתי לעוד 250 איש שבאו לראות את הסרט Article of hope  על האסטרונאוט הישראלי אילן רמון ז"ל וספר התורה הקטן שהוא לקח אל החלל. אני מבין שהסרט אמור להיות מוקרן גם בישראל, ממליץ בהחלט לראות אותו. סרט מאוד מרגש. מבלי להתכוון בכלל מצאתי השבוע בספריה את "זיכרונות" של פרדריקו פליני (Armarcord) איזו פנינה נהדרת. סרט נצחי על שנה אחת בנעוריו בעיירה האיטלקית רמיני. על סרטים כאלה היו כותבים פעם שהם יצירת מופת על זמנית.

     http://www.youtube.com/watch?v=Au02p8huOuU

     

    אם אתם הולכים לועידת התסריטים של תל אביב בסוף החודש, אל תשכחו, לימודים והשכלה זה מאוד חשוב, אבל הדרך הכי בטוחה ללמוד קולנוע היא לצפות בהרבה סרטים. המון סרטים. זה עבד לקווינטן טרנטינו שהועסק בספריית וידיאו לפני עשרים שנה, זה יכול לעבוד גם עבורכם. כדי להכיר ז'אנר חייבים להכיר את הזנב ההיסטורי שלו. "זיכרונות" של פליני, "אמריקאן גראפיטי" של לוקאס, "אסקימו לימון" של דווידזון. העסק היום הפך כל כך ציני שכאשר יצא להפצה הסרט "בורלסק" עם שר בחורף האחרון, ידעו העיתונים לצטט בדיוק מהם חמשת המקורות הקולנועים שלו. "ג'יפסי" עם נטלי ווד, "קברט" עם ליזה מנלי, "נערות שעשועים" עם ג'ינה גרשון, "שיקגו" עם רנה זלנגוור, ו "מולן רוז''" עם ניקול קידמן. התעשייה יוצאת מנקודת הנחה שרוב הקהל שהולך היום לבתי הקולנוע, קרי בני נוער וסטודנטים, לא מכיר, או לא זוכר, את רוב הסיפורים האלו. וזו הרי השורה התחתונה בעצם, זיכרון ושכיחה. 

     

    ***

     

    אז כן, אני עדיין זוכר שעבדתי עבור תאגיד הבידור של ה NFL לפני 13 שנים. ואני חייב להודות שנהניתי מאוד מהזכות הגדולה שנפלה בחלקי. אבל כאשר מתנתקים מפיטמת השמנת של האמריקאים, באופן טבעי אתה מתרחק קצת מהעסק הזה, שמקבל את הפרופורציות הנכונות בחיינו. תאמינו לי, ראיתי את פיסטבורג נגד בלטימור בפוטבול, פעמיים השנה, מה כבר הפסדתי שאי אפשר לראות בתקצירים או בלילה בערוץ של הליגה. אני כבר לא עוקב אחרי הפוטבול ברמת השחקן, את הכוכבים הגדולים אני מכיר, אבל אותי מעניינים בעיקר המאמנים והג'נרל מנג'ר. מקבלי ההחלטות. ליגת הפוטבול מנסה באופן אגרסיבי מאוד להשתלט לנו על החיים. אם בעבר היה רק יום שני בלילה, היום זה גם ליל ראשון וחמישי, ואחר השבתות של הפלייאוף. זה מצריך המון זמן, שהוא כידוע מצרך יקר. בפלייאוף הזה הציג לי רני את הנשק הסודי שלו. מכשיר ה PVR אתה מקליט את המשחק על הממיר ומריץ אותו אחר כך בלי הפרסומות. ככה קיצרנו את המשחק הנהדר בין פילדלפיה לגרין ביי לשעה וחצי. ספורט נטו, בלי לשרוף חצי ערב. אבל ככה יוצא שאני פוגע רק בניחוש אחד מתוך ארבעת משחקי הווילד קארד, ושניים מתוך חצאי הגמר של החטיבות. כמו צרכן טיפוסי הלכתי עם העדר של מצביעי הפרו בול ולקחתי את טום בריידי ומייקל ויק. "התקפה מוכרת כרטיסים, אך הגנה לוקחת אליפויות". כמו פרשני הספורט המקומיים אני יוצא בפומבי עם הניחוש שלי לסופרבול, מה כבר יש לי להפסיד. פיטסבורג נגד גריין ביי, זה מה שהלב היה רוצה לראות. אבל זה כנראה יהיה שיקגו נגד ניו יורק.

     

    ***

     

    ובכלל החודשיים האחרונים שייכים אצלנו לקאנאקס שהעפילו למקום הראשון בליגה, בכל הליגה. בפעם הראשונה מאז 2003. השוק בהיסטריה. התאומים סדין וראיין קסלר נותנים שואו מדהים בהתקפה, ובהגנה ארהוף, אדלר ואפילו קווין ביאקסה המושמץ, נותנים עונת שיא. הקאנקס שברו שיא מועדון עם רצף של 14 ניצחונות שהתחיל ונגמר במפגש מול דטרויט. הרד ווינגס לקחו מאתנו את שני הניצחונות שלהם, ובשבוע האחרון העסק נתקע פתאום והקאנקס הפסידו שלושה מתוך ארבעת משחקי החוץ שלהם. בפברואר מגיעות אלינו שורה של יריבות מהמזרח, כדי לתת אינדיקציה למצב הסגל לפני סגירת ההעברות. בצד השני של הגיגית חזר קני דלגליש לעמוד על הקוים באנפילד. זה בהחלט עשה לי את השבוע. אני לא מתרגש מההפסדים, הקבוצה צריכה אובראול כללי, ואת זה לא עושים באמצע העונה, עכשיו צריך רק התנעה מחודשת. דלגליש הוא סקוטי, ומנג'רים סקוטים שלטו ועדיין שולטים ברוב התארים בכדורגל האנגלי. אז נכון שבעשור האחרון נכנסו גם צרפתי, פורטוגזי ואיטלקי לרשימה. אבל אלו פירות הגלובליזציה. אותה תופעה מוזרה שהביאה לכך שאיש עסקים קנדי כמו מיטשל גולדהאר, הוא הבעלים של מכבי תל אביב בכדורגל. אותו אחד שמינה בשבוע שעבר את מוטי איווניר במקומו של אבי נימני.  הלכתי לארכיון לחפש את הראיון עם איווניר מאוקטובר 96'. דיברנו על הספרה 8 שהיא משמעותית בחייו. הוא התגלה בגיל 8 בטלוויזיה בתשדיר שירות נגד תאונות דרכים, בגיל 16 עלה לבוגרים, הוא שיחק בשמונה מועדונים ופרש בגיל 32. לאווניר הייתה בעיטת תותח, תופעה נדירה מאוד בכדורגל הישראלי, הוא העריך כי 80 אחוז משבעים שערי הליגה שלו הובקעו מחוץ לרחבה. אני אישית זוכר אחד מדהים, מול אבי רן ז"ל בקריית אליעזר. גם דלגליש וגם איווניר צריכים עכשיו לשכנע אנשי עסקים צפון אמריקאים כי הם האנשים הנכונים למשימה. שניהם צריכים להזכיר לציבור שלהם של אוהדים ושחקנים מי הם היו ובזכות מה הם הגיעו לשם. בין ראש השנה האזרחי ועד לחופשת הפסח יש 111 ימים של עבודה רצופה, זו התקופה הכי קשה בשנה, כי חושך וקר ורטוב. אבל אין מה לעשות חברים, זה לא זמן לזיכרונות, עכשיו צריך לקחת כדור נגד כאב ראש, להכניס כמה טיפות לאף, ולצאת ולעבוד קשה במגרש האימונים.

     

     

    שיר השבוע מוקדש לחברה הכי מגניבה בקפיטריה.  דורי בן זאב עושה האנק וויליאמס. מאסטרפיס.

     

    ''
     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין