כאשר עבדתי במחלקה סגורה התידדתי עם אביטל, נערה צעירה ומקסימה. כל חטאה היה שאמא שלה נטשה אותה. המצב הזה, הוליד חרדה עצומה. למרות הטיפול המתמשך, אביטל פיתחה דיכאון, חוסר אונים ורצון למות. אביטל עשתה מידי פעם ניסיונות אובדניים שנעצרו על ידי חברי הצוות במחלקה. אבל לי הייתה תקווה לגביה. תקווה שבקשר משמעותי הדברים ירגעו. בהיותי צעירה,נמרצת ומלאת מוטיבציה טיפולית התחלנו לבסס קשרים קרובים ונעימים. היא הייתה מספרת לי סודות קטנים ואני הייתי מקשיבה.

לשמחתי, התחתנתי והתחלתי בחיי זוג מרגיעים. הייתי לקראת סיום ההתמחות. הריווח במשמרות, הפחתת העומס הלימודי ובעיקר המתח של המבחנים הותיר לי ולבן זוגי את החופש להרות. כל כך שמחתי בהריון. העוברית המקסימה תפסה מקום נרחב בבטן, הבטן הייתה ענקית והקשר עם אביטל התהדק במקביל.

לאביטל הייתה מטפלת אישית אבל איתי, כך הרגשתי, היה לה קשר מיוחד. כל כך אהבתי אותה. את תלתליה השחורים, את החיוך , את גומות החן הנעריות ובמיוחד את התמימות שנשקפה מצעדיה היחפים במסדרון הקר. 

ההריון התקדם וכשכרעתי ללדת, ירדו המים בעבודה ונפרדתי מאביטל בחיבוק ענק שבקושי הכיל את שתינו. הבטן העצומה עמדה בינינו. כשננעלה דלת הברזל לפניה היא אמרה לי בחיוך מעודד- "אהיה איתך תמיד". נסעתי הביתה, לקחת את התיק שהכנתי מזמן , בעלי הצטרף. שמנו פעמינו לחדר הלידה. דבריה של אביטל הדהדו באוזני. בין כאבי הצירים טושטשה האמירה של אביטל ולרגעים, למעשה, העדפתי את ביתי על פניה.

הלידה נמשכה זמן רב, התינוקת יצאה רק לאחר לילה שלם שסיכם 42 שבועות של שהות ברחם כאילו הזאטוטה ידעה שקשה בחוץ הרבה יותר מאשר בפנים.

בבוקר, כשהגיע מנהל המחלקה לבקרני ואת התינוקת המקסימה הוא סיפר לי שאביטל קפצה אל מותה בערב. אילו רק יכולנו לעצור את זה, הרהרתי בקול. "אין שום דבר נוסף שיכולנו לעשות" הוא אמר והתפנה להתפעל מהתינוקת.

מאז, בכל הרצאה שלי אני מספרת על אביטל, כצוואתה, היא איתי תמיד.