עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    שני בתים וגעגוע

    18 תגובות   יום חמישי, 6/1/11, 09:35

    ''
    שני בתים וגעגוע

     

    עברנו לאחרונה לדירה חדשה. הבית החדש גדול, יפה ומרווח - שדרוג עצום לעומת הבתים שגרנו בהם קודם לכן. בעל הבית הקודם היה איש עשיר ששיפץ את הבית על פי טעמו ויכולותיו. הוא ריצףאת הגינה באריחי אבן,  את הקומה התחתונה בשיש ואת העליונה בעץ .הוא בנה  שני חדרי שירותים מרווחים מאד עם מראות ענקיות במסגרות עץ מהודרות. בקומה התחתונה אף ריצף את השירותים בפסיפס צבעוני. כשאני מסתובב בבית, הראש יודע שזהו אכן ביתנו החדש, אך הלב עדיין לא קולט שאנחנו גרים בכל הפאר הזה.

     

    זה מביא אותי להרהור מחודש על משמעות המילה "בית" ואל סיפור שכתבתי לפני מספר שנים, לאחר חזרתי מביקורי האחרון בהודו, כשבתי וחתני הזמינו אותי לטייל איתם שוב כתרמילאי בקרלה.

     

     

    "אני מרגיש בבית!" הצהרתי כשנחתתי בשדה התעופה הקטן, ליד העיירה קאלדי. המראות, הריחות והקולות נתנו לי הרגשה כה מוכרת ואהובה. שמחתי לפגוש שוב את בתי וחתני לאחר שטיילו כבר מספר חודשים בהודו ובנפאל, והתרגשתי גם מקבלת הפנים – "הילדים" עיטרו את צווארי בזר מפרחים לבנים שהם שזרו לכבודי כמנהג המקום, והרגשתי ממש בבית.  

     

    מהי המשמעות של להרגיש בבית? מהו "בית"?

     

    עד גיל תשע, גרנו בדירה שכורה אצל סוחר אמיד במושבה. מלבד המטבח היה בדירה חדר יחיד, שגרנו בו שלושה, וכשנולדה אחותי – ארבעה. צריף השירותים עמד בחצר, משותף לנו ולשתי משפחות נוספות.

     

    הוריי היו עובדים קשי יום שחסכו פרוטה לפרוטה כדי לרכוש בית בשיכון עובדים שהלך ונבנה בפאתיה המזרחיים של המושבה. תוך כדי מלחמת השחרור הושלמה בנייתו של השיכון, וזכינו להיכנס לבית משלנו.

    היה זה בית קטן וצנוע - אחד משישה עשר בתים זהים. היו בו שני חדרים, שירותים, מטבח ו"הול" – חדר מבואה קטן. אחותי ואני חלקנו חדר אחד, והחדר השני, ה"סלון", שימש בלילה כחדר השינה של ההורים. את דלת הכניסה לא נעלנו, ובלילות הקיץ אף לא סגרנו אותה, ורק דלת רשת הגנה עלינו מפני החוץ. רבים מזיכרונות הילדות שלי קשורים בבית זה, שהיה ביתי במשך שנים רבות, עד שהקמתי משפחה ובית משלי.

     

    אל השיכון המבודד הוליכה דרך עפר מאובקת בקיץ, שבחורף היינו מבוססים בה בבוץ בדרכנו אל בית הספר שבמרכז המושבה. לא פעם היינו רואים בדרכנו זנב נמייה נעלם בסבך שבעיקול הדרך, או זוג תנים טופף מעדנות בין שורות הגפנים. נמיות ותנים היו אורחי לילה קבועים בחצרות של השיכון, ולפעמים אף הצליחו לחדור ללולים ולטרוף תרנגולות. כעבור מספר שנים נסלל כביש במקום דרך העפר, אך גם כדרך אספלט היא המשיכה להיות מפחידה לאחר רדת החשיכה. כילד, הייתי הולך הביתה לבדי בחושך וחושב לא פעם לעצמי – מה אעשה אם יגיח מולי פתאום תן משוגע נגוע כלבת? או חיות מסוכנות אחרות שאורבות שם בחושך?

     

    בתי השיכון, שניצבו בשתי שורות ישרות משני צדי הכביש, היו סחופי רוח, חשופים אל השדות במזרח ואל הכרם ממערב. הרוח מתקשרת אצלי עם הרעפים. הרעפים בשיכון היו יצוקים מממלט, ולא רעפי חרס מלבר יוקרתיים, ולפעמים היו סערות החורף העזות מעיפות ומנפצות את הרעפים בפאת הגג המערבית. אבי היה מטפס אז על סולם כדי להניח רעפים חדשים תחת אלה שנשברו, ואני נהניתי לעמוד על השלבים התחתונים של הסולם ולהגיש לו את כל מה שנחוץ. לאחר ההחלפה, היה אבי מחזק את כל השורה, מניח עליה שוב לוחות עץ, ועליהם אבנים כבדות – עד נזקי הסערה העזה הבאה.

     

    בחצר היה לנו לול תרנגולות. אהבתי לאסוף את הביצים מן הגומחות באדמה שבחצר הלול המגודרת, וגם מן ה"סוללה", כשהגדלנו את מספר העופות. רצפת התאים הייתה עשויה מרשת משופעת, ועליה היו הביצים מתגלגלות ונעצרות בשפתה המוגבהת. הייתי עומד שעות מול תאי התרנגולות וצופה בהן, ובמיוחד התפעלתי מפלא ההטלה. הייתי עוקב בפליאה כיצד הולך ומתרחב פתח היציאה - "התחת" של התרנגולת - עד לשחרור הביצה. לפעמים הייתי עד למלחמה - שתי השותפות לתא היו תוקפות זו את זו בחמת זעם עד זוב דם, והיה הכרח להפריד ביניהן כדי שהקרב לא יסתיים במוות.

     

    מגיל תשע, מאז שעברנו לגור בביתנו בשיכון, נהגתי לעבוד בגינה. הייתי מנכש עשבים ועודר את ערוגות הירקות, וכשגדלתי, הייתי חופר בטורייה גומות השקייה לעצי הפרי, ומכשיר את האדמה לזריעה או לשתילה. אהבתי להפוך את האדמה באת או בקלשון חפירה, לפורר את הרגבים ולהוציא מהם את שורשי היבלית והינבוט ושאר העשבים השוטים, וגם לאסוף מהרגבים תולעי שלשול, ששימשו לאבי ולי כפיתיונות לדיג בנחל שבצפון המושבה.

    בנוסף להנאה מן העבודה כשלעצמה, הייתה גם הנאה מפרי העמל - מהפירות והירקות. נהניתי לקטוף תפוז או קלמנטינה ולשבת מתחת לעץ, לקלף ולאכול. אהבתי לבדוק מתי האגסים כבר בשלים ולקטוף אותם במזמרה, וכמובן – הענבים. אין כמו אשכול ענבים עסיסיים ומטוללים, הנבצרים בשעת בקר! להכנת סלט אהבתי להביא לאמי ירקות ישירות מן הגינה - בצל ירוק, עגבניות ומלפפונים, פלפלים, צנוניות, וכיו"ב. הנאה מיוחדת הסב לי הגזר. מי שלא חווה זאת יתקשה לתאר לעצמו מהי ההרגשה לתלוש גזר מן הערוגה, לשטוף ממנו את העפר מתחת לברז שבחצר ולאכול. טרי, טרי! מתוק, מתוק!

     

    נהגתי לשכב בין שתי שורות הגפנים שבצד הבית, בתוך מרבד של סביונים וציפורני חתול, שצימחו במהלך החורף, והייתי עוקב אחרי הדבורים המתעופפות בעמלנות מפרח אל פרח, ושקיות האבקה הכתומות שעל רגליהן הולכות ומתמלאות, עד שהיו עפות בכבדות בחזרה אל הכוורת.

    בקיץ הייתי משתרע בסלון הבית על המרצפות הקרירות, בין המזנון - שהיה גם ארון ספרים - ובין השולחן. פניי היו מופנים אל האור הבא מן החלון, והייתי קורא ספר ושוכח מכל הנעשה סביבי. לא פעם הייתה אמי מדרבנת אותי: "תעזוב כבר את הספר. צא קצת לשחק בחוץ עם החברים!"

     

    "הבית" הוא גם זיכרון של ריחות. ריח התבשילים של אמא במטבח, ריח הניקיון לאחר שטיפת הרצפה, ריח פריחת ההדרים וריח העשן שעלה משרפת ערמות העשבים המנוכשים שהתייבשו, או העשן שעלה מתחת לדוד הכביסה. ליד הברז שבחצר התקין אבי שורות קצרות של אבנים תקועות באדמה בצורת ח, שמתחתם בערו גזעי העצים להסקת דוד הכביסה.

     והיו גם ריחות הזבל. ריח לשלשת העופות, שהייתי גורף מתחת ללול ולסוללה, ומפזר בגומות העצים כדשן אורגני, וגם חלק מן הקומפוסט. חפרנו בור בקצה המגרש ובו הכנו דשן מזבל העופות ומהשאריות האורגניות של האשפה הביתית - שכבות, שכבות, של זבל ושאריות ביתיות, ועליהן שכבות של עשב קצור ואדמה.

     

    מעבר לגדר, בין הבית לכביש, ניצב עמוד חשמל מעץ ועליו פנס רחוב. "העומד" ספר עליו עד מאה במשחק המחבואים, והוא שימש לנו גם מטרה נוחה לאימון בהטלת "חניתות". היינו "חיל המשמר" של השיכון בספר המושבה, ונזקקנו לחניתות לצורך הגנה מפני המסתננים, שמעולם לא הגיעו, ומפני חיות הבר. את החניתות - שאריות של ברזל בנין - חידד בעבורנו דב'לה הנפח, שהוריו היו ידידים של הוריי. עמוד החשמל הנקוב והמצולק היה עדות אילמת להכנותינו לקרב.

     

     לאחר שלמעשה עזבתי את הבית - בזמן שלמדתי בפנימייה, בעת שירותי הצבאי, ובעת לימודיי באוניברסיטה - היה הבית במושבה ביתי האחד והיחיד. וגם כשהבית התערער, הוא נשאר ביתי.

     

    לאחר שסיימתי את לימודי התואר הראשון באוניברסיטה, גבר עלי יצר הנדודים. עזבתי את הבית, את המשפחה, ואת הארץ, ויצאתי למסעי הארוך הראשון בחו"ל. יצאתי אחרי יום הכיפורים בשנת 1966, והפלגתי בספינת משא מאילת לאפריקה. ביליתי חודש באתיופיה ובג'יבוטי, ואחר כך עוד חודש בצילון (סרי לנקה). לאחר מכן שוטטתי ברחבי הודו במשך שישה חודשים - מכף קומורין שבדרום ועד עמקי גולמארג וסונמארג שבצפון קשמיר. הייתי ממשיך לבלות בנפאל ובמזרח הודו, לפחות עוד חודשיים, אך מלחמת ששת הימים קטעה את מסעי.

     

    כשחזרתי ארצה חילקתי את זמני בין המושבה לירושלים. את גינת הירק קצת הזנחתי, אך המשכתי לטפל בעצי הפרי, ובבקר יום ראשון, לפני הנסיעה חזרה לירושלים, עוד הייתי מספיק לגפר את הגפנים. מי שהייתה אז חברתי והיום היא רעייתי, זוכרת עד היום את ריח הגופרית שנדף ממני כשהיינו נפגשים ברכבת שיצאה מחיפה לירושלים.

     

    השלמתי תואר שני באוניברסיטה העברית והקמתי משפחה, והבית שהיה ביתי הלך והתרחק. היינו מבקרים את אמי עם הילדים, אך אז היה זה בית סבתא, ולא עוד ביתי. לאחר מות אמי, היה הבית מושכר מספר שנים, והוזנח, ואחותי ואני מכרנו אותו – לנו היו כבר בתים אחרים. כיום ניצבת במקום הבית "מפלצת" גדולת ממדים וכעורה, שדבר אין בינה ובין הבית שהיה ביתי. רק עמוד החשמל המצולק עדיין ניצב על עומדו.

     

    במשך השנים החלפנו ארבע דירות בירושלים. הסופר אלווין טופלר, בספרו הנודע "הלם העתיד", מצביע על תהליך ההחלפה המואץ - כולל החלפת דירות - כמאפיין מרכזי של תופעת החלופיות בעתיד, אך ה"עתיד" כבר כאן, בדורנו. כל אחת מן הדירות המוחלפות הייתה עבורנו בית כל עוד גרנו בה, ובמובן מסוים גם ירושלים, וגם ישראל, הם הרחבה של המושג "בית".

     

    כיצד קרה אם כן, שאמרתי בנמל התעופה ההודי הקטן, שאני מרגיש בבית? הייתה זו, כמובן, הפגישה המחודשת והמרגשת עם בתי וחתני, אך הייתה זו בהחלט תחושה הקשורה גם בהודו. למרות שהסך הכולל של ביקוריי בהודו מסתכם במעט פחות משנים עשר חודשים, הודו הפכה לבית שני עבורי. המראות והנופים, הצבעים, הריחות, הטעמים, ובמיוחד האנשים, הפכו לחלק בלתי נפרד מהווייתי.

     

    התעשרתי! יש לי עתה שלושה בתים - ביתי הנוכחי בירושלים, הודו שהיא לי בית שני, והבית בו גדלתי, שחלף מן העולם והפך לגעגוע.        

    דרג את התוכן:

      תגובות (18)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/1/11 08:13:

      צטט: sherry refael 2011-01-09 00:26:37

      תתחדשו. מזל טוב עמוס יקר
      אהבתי מאד את שכתבת.

      תודה רבה, שרי.

      שבוע טוב, עמוס.

       

        9/1/11 00:26:
      תתחדשו. מזל טוב עמוס יקר
      אהבתי מאד את שכתבת.
        8/1/11 22:43:

      צטט: חן-לי 2011-01-08 19:34:29

      כוכב* לשבוע טוב ומבורך.

       

      מוזמנים לקרוא את הספר

      "הרומן של אלוהים".

       

      ''

      ברוך הבא לאתר ותודה על הכוכב.

      שבוע טוב, עמוס. 

        8/1/11 19:34:

      כוכב* לשבוע טוב ומבורך.

       

      מוזמנים לקרוא את הספר

      "הרומן של אלוהים".

       

      ''
        7/1/11 23:35:

      צטט: דיוטימה 2011-01-07 20:48:30

      נזכרתי בשיר "בית" - אחד הפוסטים הראשונים שלי.
      במקור הוקדש לאחד מבני המשפחה לרגל נישואיו.
      http://cafe.themarker.com/post/1533529/

      אהבתי מה שכתבת בשיר, אסתר.

      בעיקר הזדהיתי עם הפסוק:

       זה המקום אשר אליו מייחלים לשוב

      כי בו אתה מובן, בטוח ואהוב.

       

       

       

       

       

        7/1/11 23:30:

      צטט: דיוטימה 2011-01-07 20:14:03

      הזדהותי עם כמה וכמה תיאורים של חוויות בית הילדות במושבה, מלווה הייתה בהתרגשות דומה לזו שבה כתבתי, אך לפני חודשים ספורים את הפרקים הסיפוריים מילדותי.
      היטבת להמחיש את חוויותיך הראשוניות ואז שבתי לקרוא את תיאור הבית היפה אליו עברתם לגור לאחרונה. חשתי צביטה קטנה שמאחוריה מעין אמירה שתוקה: "הכל טוב ויפה ונוח עד מאוד, אבל כאן כבר אינני משתרע בין הגפנים ולא חש טעמו המתוק-מתוק של גזר שלוף ישר מן הערוגה..."
      נהניתי להיסחף איתך חזרה בתוך מנהרת הזמן

       

      תודה, אסתר.

      לא פלא, אסתר, שסיפורי מזכיר לך את המושבה שלך - כמה רחוקה בנימינה מחדרה?

      למען האמת, כשעברנו לדירת גן, במקום דירה בקומה רביעית ללא מעלית, אחת המטרות הייתה לשחזר את חוויית העבודה בגינה.

      הגינה  שלנו אמנם רוצפה ונשארה ממנה חלקת אדמה קטנה בלבד, אך כולם אומרים לי שזה לטובה - כבר אינני בן עשרים, עברתי את השבעים, וגינה גדולה זה לא מתאים.

      ניחא, שיהיה. אני נהנה גם מגן המעט שיש לי עתה.

      שבת שלום, עמוס.

       

        7/1/11 23:22:

      צטט: פרמינה דאסה 2011-01-07 19:49:24

      יותר מכל, אני אוהבת את סיפורי המושבה שלך.
      הם מזכירים לי את סיפורי המושבה שלי....:-)
      מקסים ונוגע ללב.....וישראלי כל כך....

      תודה, טלי.

      אם זכרוני אנו מטעני, "המפגש" הראשון בינינו היה בעקבות סיפור שכתבת על המושבה שלך ושלחת לתחרות הסיפור הקצר.

      זכרונותיי מן המושבה קודמים כמובן לזכרונות מהודו, ואנ שמח שהם מצליחים לגעת...

      כל טוב ושבת שלום, עמוס.

       

        7/1/11 20:48:
      נזכרתי בשיר "בית" - אחד הפוסטים הראשונים שלי.
      במקור הוקדש לאחד מבני המשפחה לרגל נישואיו.
      http://cafe.themarker.com/post/1533529/
        7/1/11 20:14:

      הזדהותי עם כמה וכמה תיאורים של חוויות בית הילדות במושבה, מלווה הייתה בהתרגשות דומה לזו שבה כתבתי, אך לפני חודשים ספורים את הפרקים הסיפוריים מילדותי.
      היטבת להמחיש את חוויותיך הראשוניות ואז שבתי לקרוא את תיאור הבית היפה אליו עברתם לגור לאחרונה. חשתי צביטה קטנה שמאחוריה מעין אמירה שתוקה: "הכל טוב ויפה ונוח עד מאוד, אבל כאן כבר אינני משתרע בין הגפנים ולא חש טעמו המתוק-מתוק של גזר שלוף ישר מן הערוגה..."
      נהניתי להיסחף איתך חזרה בתוך מנהרת הזמן

        7/1/11 19:49:
      יותר מכל, אניאוהבת את סיפורי המושבה שלך.
      הם מזכירים לי את סיפורי המושבה שלי....:-)
      מקסים ונוגע ללב.....וישראלי כל כך....
        7/1/11 15:47:

      צטט: שולה63 2011-01-07 05:33:07

      הנושא וכתיבתך מענינים ביותר
      בשעה טובה בביתכם החדש

      תודה, שולה.

      על "הבית" כתבתי מזמן. הבית החדש היה גורם מזמן לפרסום.

      תודה על האיחול ושבת שלום, עמוס.

       

        7/1/11 15:44:

      צטט: דנה.גל 2011-01-07 11:24:49

      כרגיל- מקסים ונוגע בדיוק בלב.

      תודה, דנה.

      למדתי שדברים היוצאים מן הלב גם נכנסים ללב.

      שבת שלום, עמוס.

       

        7/1/11 15:43:

      צטט: לחישת הלב 2011-01-07 11:56:09

      כמה יפה אתה מתאר את המקום

      בו אדם חש בביתו....

      מאד אוהבת לקרא אותך אתה יודע

      לתאר מצבים ורגעים וחשה שאני

      משוטטת איתך באותם מקומות.

      נהדר לי היה לבקרך רגעי עונג.

      תודה.

       

       

       

      ''

       תודה, מזי. שמח שנהנית.

      שבת שלום, עמוס.

        7/1/11 11:56:

      כמה יפה אתה מתאר את המקום

      בו אדם חש בביתו....

      מאד אוהבת לקרא אותך אתה יודע

      לתאר מצבים ורגעים וחשה שאני

      משוטטת איתך באותם מקומות.

      נהדר לי היה לבקרך רגעי עונג.

      תודה.

       

       

       

      ''

        7/1/11 11:24:
      כרגיל- מקסים ונוגע בדיוק בלב.
        7/1/11 05:33:
      הנושא וכתיבתך מענינים ביותר
      בשעה טובה בביתכם החדש
        6/1/11 23:22:

      צטט: עמנב 2011-01-06 23:20:58

      צטט: שיווה 2011-01-06 22:08:39

      עושר זו הרגשה שאינה תלויה
      בעץ ובאבן. הרגשת השייכות זה המקום
      אליו אתה מרגיש מחובר ואוהב.
      לי יש בית בהודו, ובכל פעם שאני נוחתת בדלהי
      אני מרגישה מרגישה עושר מסוג אחר
      ממנו אני באה.

      כתבת יפה ומעניין עמוס :)))

       

      תודה, ריקי.

      אני לגמרי מסכים עם מה שכתבת. כבר אמרו חז"ל - איזהו עשיר? השמח בחלקו!

      למרות שאין לי בית בהודו, וגם לא משפחה, כמו שכתבתי, אני מרגיש שהודו היא בית שני עבורי.

      שבת שלום, עמוס.

      .

       

       

        6/1/11 22:08:

      עושר זו הרגשה שאינה תלויה
      בעץ ובאבן. הרגשת השייכות זה המקום
      אליו אתה מרגיש מחובר ואוהב.
      לי יש בית בהודו, ובכל פעם שאני נוחתת בדלהי
      אני מרגישה מרגישה עושר מסוג אחר
      ממנו אני באה.

      כתבת יפה ומעניין עמוס :)))

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין