עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    סיבוב על החומה

    4 תגובות   יום שלישי, 14/12/10, 08:45

    ערב שישי, שבע מעלות עם גשם לפרקים. אנחנו יורדים מהאוטובוס ליד בתי הקולנוע. מוכנים להליכת ערב קצרה. אין כמו אוויר טרי אחרי הימים הארוכים האלו שבהם מבלים בין הקירות. האזרח המצוי מצפה לערב חורף מדכדך, אך הרחובות של הדאון טאון שוקקים חיים. אורות צבעוניים ופנים מחייכות מכל עבר. צעירים במעילי גשם וכובעי צמר ונערות צוהלות בצעיפים ומגפי עור. חצי עיר זורמת לכיוון אחד, אל ההיכל. מישהו בעל חזון תכנן נכון את סוף השבוע הזה, שבועיים לפני חג המולד. ביום שישי הופעה של רוג'ר ווטרס וביום שבת אומת הקאנקס נפרדת מהקפטן שלה, מרקוס נאסלאנד. עבור רבים מתושבי הפרובינציה שחיים בפריפריה אלו סיבות מספיק טובות לקחת את החסכונות שלהם, להזמין חדר בבית מלון, לקפוץ לעיר, לקנות מתנות, ללכת להיכל וליהנות לפרי עמלם. אחר כך הם יחזרו הביתה, לעיירה המנומנמת או לכפר הדייגים השליו, ויספרו לחברים ליד האח על החוויה שלהם, מין הסתם הם גם יורידו בקבוק של וויסקי טוב. כי זו דרכו של עולם. אבל מבחינת הכלכלה זו עסקה מוצלחת לכל הצדדים. ענף התיירות נהנה מעוד סוף שבוע משמין לקופות. ליד הספרייה העירונית אנחנו עומדים ברמזור עם חבורת סטודנטים מבית ספר לשפות. זהו אחד הענפים הכי רווחים כאן, בתי הספר האלו ממלאים את הספסלים סמסטר אחר סמסטר. הם מאגדים בכיתות שלהן נערות אסייאתיות, בחורים לטיניים ודי הרבה ישמעאלים, בעיקר ממדינות המפרץ העשירות. שניים כאלו, עם ריח קל של וודקה, צעקו שם ברמזור, "לילה אחרון בוונקובר". זהו זה, נגמר הסמסטר והויזה פקעה. מזלם הטוב סיפק להם כרטיסים להופעה, וחבורה של נערות צוהלות שינעימו את זמנם. הכי חשוב זה זיכרונות טובים.

     

    ***

     

    בתור אל הדלתות צעירה שחומת עור עם תלתלים קצרים וחולצה עם הלוגו של "הצד האפל של הירח" נכנסת ללחץ מכמות המאבטחים. היא מנסה לדחוף משהו לתוך החזייה שלה. החברה שלה מרגיעה אותה. השומרת בחנה אותן בעיניים חודרות, אחר כך היא ליטפה קצת את רגליה של המולטית, ואז שלחה אותן פנימה. הכל בסדר, יש לנו טאצ'דאון. אלינו, עם מראה גיל הביניים המכובד, ניגש סדרן חביב ומקצר לנו את הדרך פנימה. ככה מרגישים לקוחות מעודפים בבנק, הרהרתי, או שמא סתם אני מרגיש פתאום קצת מבוגר. ליד חנות המזכרות המולה ורעש. אני פוגש מכר ותיק שלי שמנפנף לי בשקית ניילון. "אתה לא מאמין מה איזה דחיפות הולכות בתור הזה" הוא אומר לי נסער, המאבק שלו נשא פרי. יש לו חולצה של הטור ב 45 דולר וכובע דיסטנס צבאי עם לוגו קטן של החומה ב 35 דולר. בחודש הבא הוא נוסע לביקור מולדת, באמריקה הלטינית, ביקור ראשון אחרי 4 שנים. יש לו מזכרות למשפחה. באורח פלא, אנחנו יושבים ארבע שורות אחד מהשני. שלי ואני עולים לשורה שלנו. לידנו ארבעה חבר'ה שבאו מאחד האיים. לבסוף האורות כבים ורק זרקור אחד נשאר מואר על הומלס שהולך בין הקהל עם מעיל מרופט וכובע רחב שוליים, שלושה אנשי אבטחה מלווים אותו ועושה רושם שהם מנסים להוציא אותו מהאולם. ההובו (כך קוראים בצפון אמריקה לנוודים חסרי בית) משוחח עם המאבטחים. הקהל שם לב להתרחשות וקם בסקרנות. ההובו מוביל אח עגלת סופרמרקט שלו ומנופף באגרוף לקהל. הם מגיבים למחזה בתשואות עידוד לחסר הבית. הזרקור מראה כי יש לו שלט  גדול, כתוב שם "חסרי בית צריכים כסף לשתייה ופרוצות". הקהל לא מבין מה קורה. ההומלס עולה ליציעים ומתחבק עם הצופים, עם אחדים הוא אפילו מצטלם. האם זו בדיחה על הבעיה הכי מוכרת בעיר שלנו או חלק מההופעה? לא ברור. אבל בסוף ההומלס זורק בובת בד לבנה על הבמה. פס הקול משמיע את הסצינה המפורסמת מהסרט של סטנלי קובריק. "אני הוא ספרטקוס" צועקים הרמקולים. ההובו פושט את המעיל הישן והכובע ומתגלה כגבר בריטי באמצע העשור השישי לחייו. רוג'ר ווטרס, נראה רזה ואתלטי, לבוש שחורים ונעלי התעמלות הוא יוצא לדרך עם IN THE FLASH המתבקש. הקהל באקסטזה. יוסטון, יש לנו המראה.

     

    ''
     

     

     

    ***

    העיצוב האומנותי של המופע לוקח חלק מהאלמנטים שהופיעו בסרט של אלן פארקר, אבל הטכנולוגיה מאפשרת להגיע למחוזות אחרים. בסיום השיר הראשון יורד מסרשמידט מהגג ומתפוצץ אל החומה. אחריו מגיע "ימי חיינו היפים ביותר" והחומה מתמלאת בתמונות פנים של יתומי מלחמה, בינם כמה מישראל ומאפגניסטן. בשיר הטינה למערכת החינוך יורדת דמותו המעוותת של המורה ומתיישבת על צד שמאל, עיניו האדומות סוקרות את הקהל. בשיר "להתראות שמים כחולים" מכסים את הבמה שורות של מטוסי הפצצה שמרוקנים סימבולים אדומים, כמו פצצות מהשמיים. בהתחלה צלבים, סהרונים, מגני דויד ואז הצדף של תאגיד הנפט "של" והסמל של מרצדס בנץ, כולם צונחים מלמעלה. מהשמיים. ווטרס מחדד כאן עד לקצה את המסר האנטי מלחמתי של אלבום המופת שלו. יצירה שמכרה 29 מיליון עותקים ברחבי העולם. אבל בתוך המסר האנטי ממסדי לא נשכח גם הפן האישי והטרגי של כוכב רוק צעיר ולא מוכן שיורד מהפסים ומתמכר לסמים קשים. שיחת הטלפון הטרנס אטלנטית בין מיסטר פלויד ומיסיס פלויד מועברת באמצעות זוג עיניים ענקיות שבתוך האישונים מופיע קו סטטי הנע לפי תנודות הקול. מהדיכאון הזה פתאום נולד "תשוקה צעירה", בגרסה פרובוקטיבית ומתגרה. בסרט "הנערה המלוכלכת" הייתה מעריצה אמריקאית חצופה שנכנסת אל אזור הבמה באצטדיון, אחרי שחברותיה משחדות את השומר בתשר מיני. בסופו של התהליך מגיעה הנערה אל תוך הקראוון הפרטי של פינק. אבל במאה ה 21 הכל ישיר יותר ובוטה יותר. "הנערה המלוכלכת" נראית כמו צעירה סטנדרטית שמגיעה אל הבית במונית. מצלמות אבטחה ביתיות עוקבות אחרי צהובת השיער. היא מתקרבת לבניין, לוחצת על האינטרקום, עולה במעלית, נכנסת לדירה ומתחילה בסדרת השאלות ההן. בפזמון מרקדות שתי נערות ענק בביקיני משני הצדדים של ווטרס והלהקה. אחרי התקפת הזעם מגיע שיר התחינה "אל תעזבי אותי עכשיו". הקהל חוזר עם ווטרס על המילה המודגשת "בורחת". נו, באמת, ככה עושים לבחור שמנסה ללמד אותך לעוף? עוד שני שירים והמסך מפתיע אותנו עם השלט – הפסקה. 

    ''

     

    ***

     

    הקהל מקבל עשרים דקות לתדלוק. הבחור שיושב ליד שלי לא צריך את ההפסקה. במהלך הערב הוא גמע שש כוסות של בירה ועישן לא פחות משבעה ג'וינטים. מסכנה הגברת הראשונה בימים כתיקונם היא לא מכניסה לגוף שלה שום רעל, את זה היא משאירה לבעלה, היא חיה על מיצים טבעיים וחזה עוף. השכן שלה לשורה הציעה לה באדיבות קנדית לחלוק איתו את מקל העשן. "זה בסדר", היא אומרת לו, "גם עשן מיד שנייה מספיק לי". אחרי ההפסקה ווטרס מפתיע עם "היי אתה" שכתב חברו ללהקה, דיוויד גילמור. אחרי הסכסוך המשפטי בין השניים, הפתיעה אותי הנוכחות של השיר, אבל כנראה שיש דברים שיותר חשובים מבתי משפט. "באף אחד בבית" המופתי הוא יושב בפינת הבמה בחדר מוטל קטן ומוזנח. עוד לא פגשתי שיר אחר שיתאר אותי טוב יותר.

    ''

    משם הולכים ל "וירה ליין", שהיא היפה ירקוני של הבריטים. ב "החזירו את הבנים הביתה"  מכוסה הבמה בפואמה שכתב דוויט אייזנהאור לאחר מלחמת העולם השנייה. המילים מסבירות כי כל כלי נשק שמיוצר, הוא למעשה גניבה מהעניים וחסרי הבית, וכל תכליתו רק לאמלל עוד יותר את המסכנים. המופע תופס קצב והקהל מתחיל לרקוד ב "קהות חושים נוחה". אחריו פינק הופך לפאשיסט ושואל האם יש פראנואידים בקהל ונותן לנו את RUN LIKE HELL כולל וידיאו של הוצאה להורג בשידור חי ממצלמה של מסוק מלחמה אמריקאי בעיראק. אחר כך מגיע "מחכים לתולעים" פינק לוקח תת מקלע ומתחיל לירות עלינו. כשהצרור היה מכוון אלי ממש הרגשתי שמשהו זז לי בקרביים. אף פעם עוד לא ירו עלי בכינון ישיר. תודה לאל, שזה רק קונצרט. 

     

    ***

     

    כשמגיע זמן "המשפט" אני שם לב שווטרס שר את התפקיד של אישתו במבטא גרמני כבד. הביוגרפיה אומרת שהוא היה נשוי ארבע פעמים ויש לו שלושה ילדים. אחד מהבנים שלו, הארי, מנגן באקורדיון בלהקה שלו, לומד על חיי הבמה. אחרי שהחומה מתנפצת ורוג'ר, או יותר נכון, פינק, יוצא מחדש לעולם בתור אזרח מועיל ופרודוקטיבי. עולה הלהקה על הבמה לסיבוב תודות אחרון ושיר הסיום של האלבום שהמילות האחרונות שלו הן "הלבבות המדממים והאומנים אמרו את שלהם". לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.

     

    ''

    כל מה שנשאר לי להגיד לכם, הוא שהחלק השני של המסע הזה מגיע לאירופה אחרי פגרת הכריסטמס, אתם יכולים לבחור את היעד הנוח לכם כאן, בתחתית העמוד. http://en.wikipedia.org/wiki/The_Wall_Live_(2010%E2%80%932011_tour

    אנטוורפן, בודפשט או ברלין, עשו לעצמכם טובה, בקשו מסוכן הנסיעות שלכם שיסדר לכם כרטיסים, ותלכו לחוות את רוג'ר ווטרס. זהו מופע תיאטרלי ספקטקולרי מהסוג שלא רואים יותר בעולם המוסיקה המודרני. אופרת רוק ששווה כל רגע ומאמץ. האיש הוא בן 67 כבר, הוא מכר 200 מיליון אלבומים ביחד עם הפינק פלויד, וכפי שאתם רואים הוא מרשה לצלם את המופע שלו, ולהפיץ לכל עבר. אין לו בעיה עם זה. יש גם כתובת אי מייל שמציע הורדה בחינם של כל המופע. אבל המסך הקטן בבית או בטלפון החכם לא ייתן לכם את ההרגשה הפיזית שמספקת יצירת האמנות הענקית הזאת שהפכה לאייקון גלובלי. סיפור פשוט של יתום מלחמה שהפך למוזיקאי מצליח, שרד את ההרואין ואת משברי החיים רק כדי לצאת לטור אחרון, 115 הופעות, כדי לזעוק את המסר האנטי מלחמתי שלו, את הסיפור האישי שלו. ווטרס הצליח להפוך את הטראומה הפרטית למסר אוניברסלי משחרר ומנצח, ובדרך הפך לאמן בלתי נשכח. דינוזאור אמיתי. בשביל זה כל כך הרבה אנשים באים להצדיע לו ולשאוג "אני ספרטקוס".

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/12/10 22:46:

      צטט: רזאלה 2010-12-16 08:56:43

      נורמלי זה בעיני המתבונן

      ואני חשבתי שנורמלי זה מה שהולך בתוך הגולגולת של המתבונן :)

      אבל אם קצת ברצינות, אז כן, כל אחד והנורמלי שלו. בשבילי זה הנורמלי, אבל זה לא כך לכולם.

      נ.ב אל תהיי ירוקה, ממה שהבנתי הרבה יותר הולם אותך סגול.  

        16/12/10 08:56:
      נורמלי זה בעיני המתבונן
        15/12/10 22:23:

      צטט: רזאלה 2010-12-15 14:29:09

      אחד הדברים שתמיד מגניבים אותי כשאני נוסעת לאירופה, לא משנה איפה, יש הופעה של מישהו שבא לי להתעלף ממנו. כך בנסיעה שלי האחרונה לאנגליה ראיתי שני ענקים שגדלתי על הגיטרות שלהם - אריק קלפטון הופעה מטורפת... ומרק קנופלר שהרג אותי בכל פעם שניגן (שלא להזכיר מה קרה לגופי כששמעתי את קולו...). רוג'ר... איך פיספסתי אותו כשהיה בארץ. בקיצר, אני אשב פה בצד, תזרה מלח על הפצעים. ירוקה מקנאה.

      יש חיים נורמלים מחוץ לפקעת (העצבים) הישראלית.  

        15/12/10 14:29:
      אחד הדברים שתמיד מגניבים אותי כשאני נוסעת לאירופה, לא משנה איפה, יש הופעה של מישהו שבא לי להתעלף ממנו. כך בנסיעה שלי האחרונה לאנגליה ראיתי שני ענקים שגדלתי על הגיטרות שלהם - אריק קלפטון הופעה מטורפת... ומרק קנופלר שהרג אותי בכל פעם שניגן (שלא להזכיר מה קרה לגופי כששמעתי את קולו...). רוג'ר... איך פיספסתי אותו כשהיה בארץ. בקיצר, אני אשב פה בצד, תזרה מלח על הפצעים. ירוקה מקנאה.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין