עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    רוג'ר ואני

    8 תגובות   יום רביעי, 8/12/10, 09:02

     

    כל ערב אנחנו מדליקים את החנוכייה. שומרי מסורת. בשבוע הזה אנחנו רצים מאירוע לאירוע. הולכים לבקר חברים, יוצאים לאירוע המרכזי במתנ"ס הקהילתי, אחר כך, מארחים חברים, לביבות בכיתה של הבן, לביבות בכיתה של הבת, ושוב עוד מסיבה ועוד אירוע, ועוד מפגש. אלו ימים של שמחה באמצע החורף החשוך הזה. היציאה מהבית מאפשרת להתנתק מצינור האינפורמציה האדיר שזורם אל המוח שלנו. מילת המפתח של חודש דצמבר: מתנות, מתנות, מתנות. הטלוויזיה מפוצצת בפרסומות הכי דביליות בהיסטוריה האנושית. העיתונים מלאים בכתבות בנוסח "איזו מתנה נותנים לבוס" או "איך להתנהג כשמקבלים מתנה לא רצויה". אחר כך מגיעים מדריכי המתנות המחולקים על פי כמות הכסף או על פי מערכות היחסים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה סיפרה בשנה שעברה כי הקנדי הממוצע רוכש מתנות לחג המולד בשווי של 870 דולר. המפרסמים והקמעונאים חיים על החודש הזה, ולכן המלחמה על תשומת הלב של הצרכן היא כל כך צעקנית ואגרסיבית. אבל אותנו כל זה בכלל לא מעניין, בכל מקום ובכל מפגש כולם מדברים רק על דבר אחד. "ראיתם את השריפה?", כולם מצקצקים בלשון ומקמטים את המצח. אם הייתי יכול הייתי נותן לכם עץ אורן במתנה. אולי אפילו שניים. הרי הכבישים האלו, מכוסי הלהבות, הם השירות הסדיר שלנו. שם היה הבסיס שלנו, שם שלי ואני נפגשנו בימים האלו בדיוק לפני עשרים שנה. 

     

    ***

     

    בימים ההם ובזמן הזה, היינו חיילים מתחת להר, שם פועל בסיס קטן עם שטח אש גדול. בסיס של הדרכה ואימונים. סוג של בית ספר אם תרצו. מקום נחמד לגמור בו את השירות הסדיר. הגעתי לשם באוגוסט וכעבור ארבעה חודשים יצאתי לדייט הראשון שלי מהבסיס. יצאנו לראות את "שורו" סרט הבכורה של שבי גביזון, בבית קולנוע בחיפה. שבועיים אחרי זה שלי עברה לגור בדירת החיילים שלי על הגבעה. החדר שלי הכיל שרידים מתקופת הנעורים. בימים ההם, החדר של שחורי ושל עבדכם הנאמן היה אחד ממוקדי הבילוי הכי עסוקים בעמק המערבי. בלילות חג אנשים היו נשפכים אלינו מכל כיוון, כולם ידעו שזה המקום הכי טוב לתדלוק לפני המסיבות. היו לנו מזרונים נוחים, חצי חבית מעץ בתור שולחן ופטיפון ישן שניגן תקליטי וניל שחורים מהאוסף הפרטי שלי. כששלי עברה לגור איתי היא נפטרה משרידי תחנת הדלק ההיא. אצלה הדירה מכוסה בכריות, ווילונות ונרות ריחניים. קיבלתי בהסכמה והכנעה את העיצוב מחדש. אחרי הכל, אפילו האף התתרן שלי הצליח לחוש בשינוי הריח הדרמטי שעברה הדירה. כמובן שהיו גם קווים אדומים, באוסף התקליטים והקלטות אסור היה לגעת. וגם לא הייתה סיבה. בשבתות היינו לוקחים את הג'יפ האמריקאי, מעמיסים את הטייפ הנייד מיפן, קצת מוסיקה בריטית, כמה בירות מדנמרק ונוסעים לעשות פיקניק בחוף הבונים או בחוף טנטורה. הנהיגה בכבישים המתפתלים האלו שבין דליית אל כרמל ובית אורן תמיד סיפקה אווירה של סרטים צרפתיים משנות השבעים. הרגשנו אז כמו בריביירה כחול לבן.

     

    ***

     

    שלושה חודשים מאוחר יותר, הגיע הסרט "שורו" להקרנה בכפר. שלי ואני התנדבנו להסיע את שבי גביזון בחזרה לתל אביב. בעקבות השיחה איתו בדרך הבנתי שאני צריך לכתוב לקולנוע. את הסיפור הזה כבר פרסמתי במוסף הומור של עיתון "העיר" אי שם בשנת 99'. העורכת של המוסף, דנה דרבינסקי ידידתי, אהבה אותו. כעבור יומיים התברר לי ששבי גביזון גם התרגש. הוא התקשר אלי לפלאפון בזמן שהכנתי חומר לשידור של משחק פוטבול וסיפר לי כי גם הוא זכר את הנסיעה ההיא. זה היה אחד הרגעים הכי מרגשים בקריירה שלי. כי בעידן הדפוס, היית יכול לכתוב ולכתוב, במשך שבועות וחודשים, אבל פידבק היה משהו מאוד נדיר בימים שלפני האינטרנט. לכן הטלפון ההוא מאוד ריגש אותי, גם בגלל שאני מאוד אוהב את הקולנוע של שבי, שבאותו טור הגדרתי אותו בתור הבמאי הכי איטלקי של ישראל.  מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי מספרי סיפורים. בין אם בכתב, בשיר או בתמונה. סיפור טוב הוא חומר הבעירה שלי.

      

    ***

    את התכונה הזאת ירשתי מאבא שלי ואחיו. שני קוראים אובססיביים שהעבירו לי את הגן הזה. בספרייה של הכפר היה נוהל ידוע. תמיד כאשר היה מגיע משלוח ספרים חדש מתל אביב היו מחלקים את הערימה לאחים בן הלוי והם היו מחזירים אותה לספריה עם המלצות לספרניות. א', ד' ומ' יאהבו את הספר הזה. את זה אל תיתנו לנ' וכן הלאה. ככה התנהלו הדברים בימים הקהילתיים ההם שלפני מהפכת הקפיטליזם החזירי. בניגוד לדור שמעלי, לי היה יתרון, לי היו סבא וסבתא בעיר. אתם קניתי את התקליטים הראשונים שלי, דונה סאמר, סטיבי וונדר ופוליס, אותם קניתי בשלהי היסודי. עם המעבר לחברת הילדים הבוגרת הצטרפנו למסע אופניים לכינרת, זה היה בסוכות 82'. בטיול הזה התהפך הכדורסלן המחונן אורן ש. עם האופניים ליד המושבה שרונה, והרוויח את הצלקת שלו מתחת לאף. כשהגענו לחוף גיא ראיתי אותו יושב בתוך הטנדר מוקף בנות כיתה דואגות. ניגשתי לראות מה שלומו. הוא החזיק טייפ נייד וממנו שמעתי קול של הליקופטר, אחר כך התחיל שיר מדהים נגד מערכת החינוך. שאלתי את רוני א. מה זו המוזיקה הזאת והוא לחש לי את קוד הקסם – פינק פלויד. בחנוכה של אותה שנה עמדתי עם סבא ליד חנות מוזיקה ברחוב הנביאים בחיפה וביקשתי את הקלטת הכפולה הזאת. "אתה בטוח?" הוא שאל אותי עשר פעמים לפחות, "זה 350 שקל". הנהנתי בראש בביטחון וכך קיבלתי את שתי הקלטות שעד היום נמצאות בסלון שלנו. פינק פלויד – החומה. 

     

    ***

    זו הייתה התאהבות מהירה וקלה. אלבום קונספט, סיפור על ילד שהתייתם מאביו אחרי מלחמת העולם השנייה, שגדל והפך לכוכב רוק מכור לסמים קשים, גרוש, מבודד, חרד לשפיותו. שמעתי את הקלטות הלוך ושוב, הלוך ושוב. באותה שנה, הראשונה שלנו בבית הספר האזורי, היו בכיתה שלנו גם שלושה תלמידים מבסיס חיל האוויר הסמוך. אחד מהם הפך לחבר טוב, קראו לו יניר גת ואבא שלו היה מפקד טייסת הפנטומים באותם ימים. אז קראו לו איציק, אבל היום יצחק גת הוא אחד מבכירי המשק הישראלי. בכל אופן, יניר סיפר לנו על בית הקולנוע "כנפיים" שפעל בבסיס ועל כך שהחיילים זוכים לראות סרטים בהקרנות בכורה. כשהגיע הסרט "החומה" של אלן פארקר לבסיס, עלינו על האופנים, התקשרנו לבית של משפחת גת מעמדת הש.ג, והלכנו כולנו לראות את הסרט בהקרנה הראשונה שלו בישראל. ישבנו שם שלושה פספוסים מוקפים בשלוש מאות סדירניקים משולהבים. זה היה הסרט היחיד שראיתי בקולנוע הזה, וכמו שצריך זו הייתה חוויה מהממת וחד פעמית. כל הדרך הביתה שפשפתי את העיניים, וכשהגעתי לחדר שמתי את הקלטת של החומה. החזון הויזואלי של פארקר וההופעה של בוב גלדוף נתנו למוסיקה ממד חדש לגמרי. 

     

    ***

    כשהגיעה הבר מצווה שלי בקיץ ידעתי מה אני רוצה. כל אחד מבני המשפחה שלי קיבל בקשה להביא תקליט מסוים מהרפרטואר של הפינק פלויד. כך השלמתי את האוסף. כמו כולם גם אני אהבתי מאוד את "הצד האפל של הירח" ואת "הלוואי והיית כאן". אבל היום כבר אפשר להודות שהיצירה של ווטרס, גילמור, מייסון ורייט, ידעה גם יציאות לא תמיד מוצלחות. "חיות" או "החתך האחרון" היו אלבומים פחות טובים, "החומה" הייתה ונשארה פסגת היצירה של הלהקה. שנים מאוחר יותר קראתי על ייסורי ההפקה של האלבום, על האופי הפרובלמטי של ווטרס, שחרבן לכולם את מצב הרוח והתנהג כמו פסיכופט אמיתי. למרות זאת שמרתי אמונים לרוג'ר ווטרס בתור אחד האומנים הראשונים שממש חקרתי את עבודתו לעומק. עד עצם היום הזה התקליטים, הקלטות והדיסקים שלהם נמצאים איתי. חלק בלתי נפרד מהארון התרבותי שלי. מהבחינה הזאת, העיר החדשה ענתה על כל הציפיות. מאז שעברנו לכאן ראינו ביחד את ברוס ספרינגסטין בהופעה חיה (שלי, כמו אורלי יניב, פשוט משוגעת עליו). היינו בהופעה של הרולינג סטונס. שנה אחר כך ראינו את פוליס בהופעה הראשונה שלה אחרי 30 שנה. ב 2008 שלי לא יכלה לבוא איתי לאצטדיון, אז הלכתי לבד לשלושה קונצרטים של אומנים ענקיים שליוו אותי המון שנים. קרלוס סנטנה, סטיבי וונדר וניל יאנג. כל אחד מהלילות האלו חקוק בזיכרון לנצח. בערב שישי, עם צאת החנוכה, אנחנו הולכים ביחד לראות את רוג'ר ווטרס מגיש את "החומה" בהופעה חיה. את הכרטיסים קנינו עוד בחודש מאי. מאז אני מציץ בהם בכל פעם שאני מכין קפה. הם שוכבים שם בארון, ממתינים בסבלנות קנדית. שבעה חודשים. ככה זה עובד כאן. הערב הזה הוא הבונוס שלנו על שנה של עבודה קשה, זו המתנה לכבוד שני עשורים של חיים משותפים. אופרת רוק עם פסיכופט מזדקן, כדי שערב אחד נוכל גם אנחנו להרגיש שוב צעירים. כמו בימים ההם שדהרנו על הג'יפ האמריקאי במורדות הכרמל הירוקים.

     

     

    באולפן ההקלטות קראו לשיר הזה "הדוקטור", אחר כך הוא הפך ל Comfortably Numb , אני חושב שתרגמו אותו לעברית בתור "קהות חושים נוחה". אחד השירים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק. חג אורים שמח.  

     

     

    ''

     

     

     

         

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/12/10 08:22:

      צטט: Rust1234 2010-12-13 06:59:37

      שמע, אין לי אימייל שלך וגם אין לך פייסבוק כי אתה ארכאי, אז אני נאלץ להגיב פה. מה אתה אומר על הניינרז? עדיין במירוץ... אחרי פתיחה של 5-0. מדהים, אלכס סמית חזר, שמים 40 נקודות ל"מיקרוסופט העיר המארחת" משפט על-מותי שלך. אם הם עולים זה וואחד נס.

      עוד שבועיים אמור להיות טור על ספורט, כי אתם נורא מתעקשים. אבל אם אתה לא יכול להתאפק, אז כן זה נראה קצת יותר טוב מספטמבר, אבל זו עדיין לא קבוצה שמגיע לה להיות בפלייאוף, ואם היא תגיע לשם זה בגלל שהבית מחורבן והשיטה לא רלבנטית יותר. כנראה שזה יהיה הטריגר לשינוי בשיטה כדי שקבוצות כמו הפאקרס לא יסיימו עם מאזן טוב יותר אבל יראו את הפלייאוף בטלוויזיה רק בגלל שקבוצה אחרת היא אלופת בית. ד"ש בבית, חבר. 

        13/12/10 06:59:
      שמע, אין לי אימייל שלך וגם אין לך פייסבוק כי אתה ארכאי, אז אני נאלץ להגיב פה. מה אתה אומר על הניינרז? עדיין במירוץ... אחרי פתיחה של 5-0. מדהים, אלכס סמית חזר, שמים 40 נקודות ל"מיקרוסופט העיר המארחת" משפט על-מותי שלך. אם הם עולים זה וואחד נס.
        10/12/10 10:51:

      צטט: שי מנדל 2010-12-10 00:27:14

      אהבתי את התאורים האלה. החזרת אותי לתקופה יפה בחיים.

       

      תודה רבה. בשביל זה אנחנו כאן.

        10/12/10 00:27:
      אהבתי את התאורים האלה. החזרת אותי לתקופה יפה בחיים.
        8/12/10 18:28:

      צטט: גלית א' 2010-12-08 11:30:21

      צא לי להיות בניו-יורק בעונה זו של השנה באמצע שנות השמונים. עבדתי בחנות בגדים ולקראת חג המולד עלה בצורה  חדה מספר ניסיונות הגניבה מהחנות. חברה אמריקאית שעבדה איתי אמרה שהיא שונאת את עונת החגים, כי מרוב הלחץ של לקנות מתנות אנשים נהיים מגעילים זה לזה. זה הפתיע אותי וגם האיר את עיניי, כי זה כל כך שונה מהאופן שחג המולד מצטייר מהטלוויזיה ומהקולנוע האמריקנים.

      חוץ מזה, למרות שאני חלוקה אתך לגבי המדרג של אלבומי פינק פלויד, תמיד תענוג לקרוא אותך.

      חן, חן. לגבי עונת החגים, זה פשוט מדהים לראות איך שטיפת המוח האינטנסיבית הזאת מוציאה את האנשים מאיזון. בעוד חודש בדיוק יגיעו הכתבות "איך לצאת מהמינוס" של אחרי החגים, ובחנויות יעמדו בתור להחזיר את כל השטויות שקנו להם קרובי המשפחה.  

        8/12/10 11:30:

      צא לי להיות בניו-יורק בעונה זו של השנה באמצע שנות השמונים. עבדתי בחנות בגדים ולקראת חג המולד עלה בצורה  חדה מספר ניסיונות הגניבה מהחנות. חברה אמריקאית שעבדה איתי אמרה שהיא שונאת את עונת החגים, כי מרוב הלחץ של לקנות מתנות אנשים נהיים מגעילים זה לזה. זה הפתיע אותי וגם האיר את עיניי, כי זה כל כך שונה מהאופן שחג המולד מצטייר מהטלוויזיה ומהקולנוע האמריקנים.

      חוץ מזה, למרות שאני חלוקה אתך לגבי המדרג של אלבומי פינק פלויד, תמיד תענוג לקרוא אותך.

        8/12/10 10:10:

      צטט: yairgil 2010-12-08 09:27:48

      קשה לחבר את נופי הזכרון האלה של הכרמל והעמק עם הגלות מרצון במרחק חצי כדור משם.

      יאיר, אתה שואל או קובע? כי לי אישית זה לא קשה בכלל. אני אפילו לא שולט בזה. לא מזמן הלכתי לתומי ברחוב ופתאום הרגשתי את עצמי עומד בתחנת האוטובוס של בית לחם הגלילית, ככה סתם, פלאש בק למקום שבו ביליתי רק פעם אחת בחיי. הגלות משאירה אותנו רק עם הזכרונות, ואם המציאות נראית ככה, אולי באמת עדיפה הנוסטלגיה.  

        8/12/10 09:27:
      קשה לחבר את נופי הזכרון האלה של הכרמל והעמק עם הגלות מרצון במרחק חצי כדור משם.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין