עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    פגישה לילית בלונדון - סיפור קצר בהדפסה חוזרת

    4 תגובות   יום שבת, 27/11/10, 10:42

     

    ביום חמישי אחר הצהרים, גל הקור התחיל להתפנות. מד הטמפרטורות עלה והתייצב על אפס עגול. זה מדהים איך אפס מעלות יכול להרגיש כמו טיול בפארק אחרי ארבעה ימים בפריזר. ביום ג' הטמפרטורות צנחו עד למינוס 9, זה היה ה 23 בנובמבר הקר ביותר בעיר מאז 1985 אז נרשם 12.9 מעלות מתחת לאפס. שיא עירוני. כי עם כל הכבוד, אנחנו היושבים לחופו של האוקיאנוס, נחשבים מפונקים לעומת שאר תושבי קנדה. הנה בקלגרי ביום א' שעבר נאספו 35 אלף איש באצטדיון המקומי כדי לחזות במשחק גמר המערב של ליגת הפוטבול הקנדית. הקבוצה המקומית הפסידה 16 – 20 לסאסקאצ'ואן והקהל הביתי הלך הביתה מאוכזב אחרי שבילה חמש שעות בקור של מינוס 24 מעלות, זה משהו שאני אפילו לא יכול לדמיין אותו. הגוף המזרח תיכוני שלי התמוטט ביום רביעי, אפילו נאלצתי לוותר על משחק הכדורגל השבועי, נראה לי שאחרי 15 סנטימטר של שלג, בטח לא הרבה הגיעו. את רובו של יום חמישי ביליתי במיטה, לוגם לחילופין מרק עוף ותה עם דבש. מזל שהשכנים מהדרום חגגו את חג ההודיה שלהם, קיבלנו שלושה משחקי פוטבול ברצף. או יותר נכון, ראינו קצת פוטבול בין הרצף הבלתי נגמר של הפרסומות לקראת חג המולד והיסטרית הקניות שהוא מביא עימו. עוד יומיים ואנחנו חוזרים לראות את השמש. יכול להיות שזה נגמר?

     

    ***

     

    בטור הקודם הבטחתי כי לא אסע ללונדון הקיץ הזה, עם החתונה המלכותית – שבסוף תיערך דווקא ב 29 לאפריל – וכל הצרמוניה הנלווית. בכל מקרה, בדיוק בימים אלו ממש לפני 22 שנים יצאתי את גבולות ישראל בפעם הראשונה בחיי. בנובמבר 88' אישרה לי אסיפת החברים לצאת לשבועיים לאירופה, לא הייתי לבד, גם בני הכיתה שלי גיל ש. ודגן ר. זכו ליהנות מההצבעה ההיסטורית. אבל בעוד הם נסעו לפגוש את האחים שלהם שחייו באירופה, אני נסעתי לבד. באמסטרדם חייתי שבוע בביתו של דוד שלי שהיה בנסיעות עסקים. עוד כשהייתי בן ארבע אבא שלי הוציא לי דרכון והעמיס אותי על הפיאט 127 הקטנטונת של דודה לאה ז"ל, אבל איך שהיא התחילה לנסוע אני פרצתי בבכי חסר מעצורים, לא הגעתי אפילו לשער הברזל של המשק. בנובמבר 88' דודה לאה כבר הייתה קבורה בהר הזיתים בירושלים, זה לא מנע מיעקב, בעלה, להשאיר לי את הבית. יותר מזה לא יכולתי לבקש. אחרי שבוע חציתי את התעלה ונסעתי ללונדון. שני סיפורים קצרים יצאו לי מהשבוע שם. אחד פורסם בעיתון "הקיבוץ" תחת הכותרת "אמרתי לך לא ללכת לקרבי" בשמיני לדצמבר 1993. הסיפור השני פורסם שש שנים מאוחר יותר בעיתון "העיר", אולי עוד נחזור אליו פעם. בכל מקרה, "פגישה לילית בלונדון" כפי שאני מעדיף לקרוא לו, פורסם על ידי העורך עזרא דלומי וסגנו הנמרץ חגי לפיד. הוא מובא לכם כאן בהדפסה חוזרת, כמתנה קטנה לחג ההודיה. מקווה שתיהנו.

     

    פגישה לילית בלונדון.

    סיפור קצר.

     

    לונדון של נובמבר הייתה קודרת, אפרורית וקרה מאוד. אמנם גשם לא ירד באותו שבוע, אבל עננים עבים וכבדים ריחפו תדיר מעל הבירה האנגלית. בלילות ירדה הטמפרטורה לשש או שבע מעלות מתחת לאפס. בבית המלון העלוב שבו השתכנתי לא הייתה מעלית והמקלחת הייתה מקמצת במים חמים. הסביבה של "ארל'ס קורט" הקנתה לתייר תחושה של לונדון "דיקנסית" מנוכרת. לכן שמחתי מאוד כשפקיד הקבלה הצביע על הבחור שעמד ליד הטלפון הציבורי ואמר "חבר שלך, גם הוא מישראל", הוא פסק והלך לענייניו. ניגשתי לבחור שהיה נמוך ומתולתל והצגתי את עצמי. קראו לו אלון וגם הוא היה קיבוצניק מהצפון. אלון סיים כבר את שירותו הצבאי ושהה בלונדון כבר כמה חודשים. הוא עבד בבניין ולעתים היה נשאר לישון באתר הבניה, רק בסוף השבוע היה מגיע למלון ושוכר חדר. צהלתי בלבי על ההזדמנות שנפלה בחיקי, קיוויתי לנצל את היכרותו של אלון עם חיי הלילה של העיר ולבלות קצת במקומות ה "אינים". הרי הייתי רק בן 18, לפני הצבא, וטיילתי באירופה לגמרי לבד. קבענו לצאת לפאב ובערב נכנסנו למקום אופנתי ויקר. כורסאות לבד היו פזורות באולם, ובניגוד לפאבים הבריטים הטיפוסיים, שבהם שותים בעמידה, הקהל כאן היה לבוש בקפידה.

     

    התיישבנו בפינה ושתינו בירה. אחר כך הצטרפו אלינו שתי נערות סקוטיות שבאו מאיזו עיירה ליד אדינבורו כדי לחפש אקשן בעיר הגדולה. "בדרך כלל", אמר אלון, "אני משחק אותה איטלקי. זהו עוזר להשיג "עניינים" כאן. אבל היום נוותר על הפוזה ונדבר עברית".

    ואכן ככל שהערב התקדם צחקנו יותר, כשהן מתלחשות במבטא סקוטי ואנחנו שואגים בעברית. כל כך נהניתי שבקושי שמתי לב למרצדס הלבנה שעצרה בחזית הבית וממנה יצאו ארבעה גברים כהים במעילי גשם ארוכים. הם נעמדו ליד הבאר והזמינו שתייה. כששמעו עברית ברקע, הסתובב אחד מהם, בעל שפם ושעון זהב יקר, והביט בנו. אחר כך הוא פנה ולחש משהו על אוזנו של בעל המעיל הכחול, שהיה המבוגר בחבורה. לפתע, בבת אחת הסתובבה כל הרביעייה לעברנו ונעצה בנו מבטים תוך כדי לגימת בירה. "אלון", לחשתי, "ראית אותם?". "כן" הוא ענה בביטחון, "ראיתי אותם. אל תדאג. אני הייתי ביחידה מובחרת. הם לא יעשו כלום, אם הם ינסו משהו אני קוצר אותם אחד אחד כמו שלימדו אותנו בקורס טרור". נרגעתי לרגע, אבל החששות המשיכו לנסר בראש. הרי בלונדון התנקשו בשגריר ארגוב, בצעד שפתח את מבצע של"ג. מה לעזאזל עוד צריך קיבוצניק לעשות כדי להרגיש קצת קוסמופוליטי? ניסיתי כבר הכל ולמרות זאת הסכסוך רודף אותי עד לכאן? הארבעה המשיכו לנעוץ מבטים באלון, בי ובשתי הפרגיות הסקוטיות, שלגמרי שכחתי מהן בלחץ הנסיבות.

    "מה שלא יהיה" לחשתי לאלון, "אנחנו לא יוצאים מכאן לפניהם".

    הוא פרץ בצחוק.

    "מה קרה לך?" שאלתי בתימהון.

    "באחת עשרה בלילה סוגרים את כל הפאבים בלונדון. אם הם לא הולכים ברבע השעה הקרובה, נרצה או לא, נצא איתם ביחד".

    הבנות, שנעלבו מחוסר תשומת הלב שלנו, קמו ועברו לשבת עם שחקני קבוצת רוגבי שחזרו מנסיעה ובאו להרים כוס בירה לפני השינה. אחד מארבעת הגברים הכניס את יד ימין שלו למעיל הגשם וחיטט ארוכות בין הגוף לביטנה.

    "קודם הם עוד צחקו" הרהרתי, "עכשיו הם רק מעשנים ומזיעים, ואני עוד לא הספקתי לכתוב צוואה". אלון ראה שאני מודאג וניסה להרגיע אותי.

    "תראה, ביחידה אמרו לי שצריך להישאר במקום אחד ולהתנהג כרגיל. נכון שאין לי פה אקדח, אבל בצבא למדתי גם קרב מגע ועוד כמה קורסים שאסור לדבר עליהם. אפילו אם הם חמושים אני יכול לטפל בהם. תאמין לי, דברים שמלמדים אותך שם, אתה לא שוכח בחיים".

    צלצול הפעמון קטע את דבריו והבארמן הודיע: "הזמנות אחרונות".

    הצצתי בשעון שהראה חמש דקות לאחת עשרה. גם הארבעה נעו באי נוחות, המבוגר שבהם הסביר לחבריו משהו עם הידיים.

    "עכשיו או לעולם לא". אמרתי לאלון ושנינו פרצנו החוצה והתחלנו לרוץ במורד הרחוב במהירות שיא. מאחור, היה נדמה לי, שמעתי חריקת צמיגים, לשווא ניסיתי להגביר את הקצב. "איזה מזל שבפאבים כאן משלמים עם ההזמנה", חשבתי תוך כדי ריצה. חתכנו בין הסמטאות, דרך גן ציבורי קודר ולבסוף הגענו לבית המלון באפיסת כוחות. עמדנו נושמים ומתנשפים ליד הכניסה, נותנים לאוויר הלילה הקר לצנן את בשרנו הלוהט מפחד ומאמץ.

     

    השנים שעברו מאז השכיחו את אירועי הלילה ההוא מזיכרוני. אולם לפני כמה שבועות קבלתי צו מילואים ליום אחד. הפקידה מהיחידה הבטיחה בטלפון כי מדובר בכמה הרצאות ומטווח רענון, כך שהלכתי בלב קל. כשהגיע הזמן למטווח נעמדתי עם כולם בתור לנשקיה. מאחורי סורגי הפלדה פגשתי פנים מוכרות, אלון. צחקנו והעלנו זיכרונות מהלילה ההוא בלונדון. "נו אתה רואה, עיתונאי שלי" הוא אמר כששמע על מעשי, "כבר אז אמרתי לך שבסוף יהיה שלום איתם ובשביל זה לא צריך ללכת לקרבי. הנה אני נשק, בעוד כמה שנים לא תהיה לי עבודה וכל הג'ובניקים ילכו הביתה. רק אתם תישארו על הבט"שיות עד גיל 45. תכתוב עלי בעיתון, מה יש? למה שלא תעשה עלי כתבה".

     

    קבלו את מריאן פייטפול, גם חברה של מיק ג'אגר וגם אחת שמכירה את סמטאות לונדון.

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/12/10 09:47:

      צטט: רונתי 2010-11-30 18:40:42

      יפה יפה
      מאמין שניצלת בעור שינייך?...
      עם סיפורים כאלה בסוף עוד נהיה חברים.
      רחמנות עליך בגלל הקור הנוראי, ממש לא מתאים לי. בגלל זה לא עברתי לגור בניו יורק ועד היום אני מתה מגעגועים אליה.

      קור זה דווקא בסדר לגמרי. זה משפיע על חוסנו המנטלי של האדם.

      אם מסתכלים על הכדור, איכשהו ברוב הצד הצפוני חיים יותר טוב מאשר בחלק הדרומי.

       

        30/11/10 18:40:
      יפה יפה
      מאמין שניצלת בעור שינייך?...
      עם סיפורים כאלה בסוף עוד נהיה חברים.
      רחמנות עליך בגלל הקור הנוראי, ממש לא מתאים לי. בגלל זה לא עברתי לגור בניו יורק ועד היום אני מתה מגעגועים אליה.
        28/11/10 09:28:

      צטט: כִּשְׁ-רוֹנִית 2010-11-27 20:42:22

      אין על העיר הזה ואתה מספר יפה. קשה לי עם גודל האותיות. אולי תגדיל קצת. (:

       

      תודה על התגובה. כן, אני מצטער על גודל הפונט, לא שמתי לב כשהעלתי את הטור.

      פעם היו אומרים בישראל "תגדיל לי בשקל תשעים" אבל אצלנו באמריקה אומרים SUPER SIZE ME

      הלא כך?

        27/11/10 20:42:
      אין על העיר הזה ואתה מספר יפה. קשה לי עם גודל האותיות. אולי תגדיל קצת. (:

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין