עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    ארכיון

    רקוויאם לסוף

    1 תגובות   יום שלישי, 26/10/10, 21:01

     

    ''

     

     

     

     

     

    ידענו שזה יבוא, פשוט לא ידענו איך זה יישמע.  הבורסה קורסת, אנשים קופצים מהגגות, השמש נופלת, אש משתוללת ברחובות, האל משתולל בחוץ. מטיפים בצידי הדרך מבקשים להלל את הקץ בעוד "הללויה" אחד לפני המכה.

     

    אך בוא לא נקדים את המאוחר. זה היה נראה כמו עוד יום רגיל, לא התעוררנו עם תחושה מיוחדת, הלפידים לא בערו. רק אתמול השמש קפחה על ראשנו במין בנאליות כזו, הציפורים שרו את שירתן הרגילה. משפחות חגגו את חירותן הרגעית בצליית כבש מעל גחלים לוחשות, חתיכת בשר לעולה. מכוניות דהרו בכבישים, מפזרות את הרעל שאנו כל כך אוהבים לשאוף אל תוך ראותנו המפויחות.

    לא חישבנו את זמננו נכונה. לא הערכנו מספיק את חרון אפו של  היושב במרומים. תכננו את קיצנו לאט, מי חשב שזה יגיע כל כך מהר? בלי אזהרה?  אולי הכתובת הייתה על הקיר כבר מזמן ופשוט לא היה לנו זמן לפרש אותה כראוי.

     

    קמנו עם תחושה רגילה. הרגשת הנינוחות הזאת נשארה עד שהחלונות נפתחו והמוזיקה חלחלה אט אט מבעד לתריסים. לפתע כולנו ידענו, לא יכולנו באמת לבטא את התחושה הנוראית הזאת, אולי מפני שאף אחד לא חווה זאת מעולם. או שמא לא רצינו להודות בפני עצמנו. הדלקנו את הטלוויזיה, בתקווה לקבל מעט יותר מידע על המצב. זה היה עוד לפני שכל מערכות החשמל קרסו, כאילו מכונת ההנשמה של העולם נכנעה לזעמו של אלוהים.

    את המהדורה הגישו אותן פנים מוכרות, חמורות סבר, לבנות כפי שמעולם לא נראו בעבר. האיש הזקן נראה כמו אחוז כישוף, מחכה לרגע הנכון בו יוכל לפצוח בבשורת האיוב שלו. הוא החזיק נייר לפניו. שום צליל לא נשמע, רק דממה מעיקה. עד שהאיש החל להקריא את דבריו:

    "הרכב עולה באש, ואין נהג במושב, אנשים מחפשים גשרים לקפוץ מהם, והרוח שורקת... הממשלה מושחתת והוילונות סגורים. אנו תקועים בבטן של המכונה האיומה הזאת, והיא מדממת למוות. השמש נפלה והפעמונים מצלצלים..." הוא נראה חיוור, כל כך חיוור, קולו הפך נמוך יותר מכפי שהיה. תחושת קבס אחזה בנו. הבטנו שוב החוצה. כל כך...חשוך. אנו רואים הכול אבל באפור. כינורות נשמעים למרחוק, כמו שופרות המבשרים על מלחמה. האיש במרקע ממשיך למלמל על מעלליו של היום הארור הזה אבל אנחנו כבר לא מקשיבים לו, מהופנטים לנוכח ההתגלות המבעיתה שנפרשת לפנינו מבין העצים, מבין הבתים, לאורך הרחוב ששינה פניו בין רגע. הרוח ממשיכה לאחוז בקשת הכינור ומתמזגת בו כאילו היו אישות אחת.

    הריח לא איחר להגיע, עוד הספקנו לשמוע את האיש הגווע מספר על השריפות אשר משתוללות בחוץ משעות הבוקר (בוקר?ערב? לילה? נדמה שהכול איבד את הגדרתו). תמרות עשן נראו באופק אשר התקרב אלינו באופן מבהיל, כמו עמוד עשן שיוליך אותנו היישר אל התהום.

    את תפסת בידי, מנסה להיאחז בכל דבר שעוד לא נשבר, נשרף, נותץ ועלה לשמים.  זה היה עניין של זמן עד שפריטות גיטרה קלות יצטרפו אל חגיגת ההרס הזאת. כמו התגלמות הדרמה עלי אדמות.

    כמו שני ילדים בתחרות, הכינורות מנסים להוכיח עליונותם ומגבירים את עוצמתם והגיטרה נושפת בעורפם. מחול שדים מוזיקלי בגיא צלמוות.

    התחלנו ללכת כי לא הרגשנו שיש לנו ברירה, מוכרחים לנוע. בפנים ידענו כי אין מקום לברוח אליו ואין מכסה מפני כעסו של האל, אך בכל זאת עשינו דרכנו אל תחנת הרכבת מעבר לרחוב. כשהגענו היא צפרה, קריאה אחרונה? נכנסנו אל רכבת השדים הזאת. מספר מצומצם של אנשים קיבלו את פנינו בקרון, רצוצים ולבנים. הרכבת יצאה, והמערבולת החלה. בליל של כלים הזייתיים נכנסו פנימה. נדמה שהכינור והגיטרה הגיעו לסוף מסלולם וכל מה שנותר הוא צליל לא מכוון. זה המשיך כך עד קולו של הבס האיטי שבישר על חזרתה של המלודיה לחיים. הקשבנו להרמוניה מוכרת מלהקת ילדות שחשפה לנו בעבר את צדו האפל של הירח. זה היה רגע טהור בתוך עולם הולך ונעלם. עצמנו עיניים וקיווינו שאנו שרויים בחלום. איך מוזיקה כזאת יכולה להיות פסקול של הסוף? לא העזנו לפקוח אותן עד שירדנו בתחנה הראשונה בה הרכבת עצרה. ברגע שרגלנו דרכה על האספלט תופים הלמו באדמה, בהתחלה ברכות, ובהמשך הרגשנו איך הלוחות מתחתינו רועדים. ואולי לא באמת אכפת לנו שהכול ייגמר כאן ועכשיו בין ההריסות? אולי הגיע הזמן כבר ללכת ואם כבר ללכת, אז כך?

    קולו של מטיף בצידי הדרך העיר אותנו מהרהורי העוולה שלנו. הוא הפציר בנו להלל ולקלס את שמו של אלוהים שהביא לנו את חגיגת ההרס הזאת. 'הרי הבאנו את זה על עצמנו' הוא שאג,  עם כל החטאים שלנו, עם פינו שלא הפסיק ללהג דברי הבל, דברי שררה.  הבחור שעמד לידו ליווה את דבריו באמצעות חמת חלילים גדול. ברחנו משם וקולו התפוגג מאחורינו. המשכנו במסע אל שומקום כשמוזיקת היקום מגיחה שוב מבין השממים הקודרים.  הלכנו כנוטלי כדורי הזיה , הכול התערבב לפנינו במין סדר מופתי של צלילים. היד שלה עדיין אחזה בי. נתנו לכינורות ולתופים לדבר במקומנו. מה אפשר להגיד ביום כזה? מילות פרידה? מילים של אהבה? נתנו כבוד אחרון לאוויר שנשמנו כל חיינו. הפריטות הפכו לפתע אלימות יותר, כמו מבשרות לנו על בוא המבול, על בוא התיפוף שממהר אל יעד לא ברור. פיצוצים החלו להישמע מעלינו. היינו חייבים להחיש צעדים, התנשמנו בכבדות במורד האספלט וכבר שחשבנו שהעייפות תכריע אותנו...דממה דקה.

    "הדרך עוד תהיה ארוכה" היא אמרה לי " אני יודע" אמרתי.

    השלט שלפנינו התנופף ברוח, מאיים להיעקר ממקומו  אך עוד מנסה בכוחותיו האחרונים להלחם במשב הרוח החזק, בעננים השחורים שמעליו המאיימים לקרוס כמו תפאורה בסופה של הצגה.

    זוהי התמונה שליוותה אותנו ממש לקראת הסוף. לא משפחה, לא אדם זקן בטלוויזיה, לא רכבת העושה את דרכה האחרונה, לא מטיף שואג. רק שלט חלוד שנלחם ברוח.  

    ממש לפני שנעצמו עיננו בפעם האחרונה, נשמעו קולות מפעם, כמו שיר ילדים שהשתבש בדרך. ואז זה הכה בנו – זה בסדר, יהיה בסדר. זה קרה בדיוק כשתופים טקסיים הלמו וגיטרות הגיחו היישר מתוך מערבון שראינו ביחד, בעולם אחר.  מפלס הרגש עלה אותו רגע לגבהים שלא ידענו שקיימים בתוכנו.

    "לאן אנחנו הולכים?" שאל קול מהשממה. "לא יודעים" ענינו "לא יודעים".

    פסקול סוף העולם המשיך להתנגן באוזננו. 


    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/8/11 22:57:
      מרשים, גם פס הקול.

      פרופיל

      אריק פ.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין