אני לא יודעת מה איתכם אבל האסוציאציה הראשונה שלי למילים "גברים" ו"אוכל" זה בראד פיט מרוח בממרח שוקולד. אבל.. טוב, זה לא למדור  הזה.

בניגוד לסטריאוטיפ המקשר אוטומטית נשים ומטבח, (או במקרה שלי – אישה והטלפון של פיצה האט), יש המון גברים מבשלים, במיוחד בטלוויזיה.

אז החלטתי לעשות סדר אחת ולתמיד, ולדרג את הטבחים הטלוויזיוניים בקריטריונים החשובים באמת – המקוריות, חוש ההומור, וכמובן – החתיכיות.

וככה זה הולך, מהמקום העשירי למקום הראשון. 

את המקום העשירי והמכובד לכשלעצמו – תופסים כמה שפים. למעשה הרבה. מדובר באוסף הסמוראים שמככבים בתוכניות ה"איירון שף". לוחמי סומו שהתחפשו לטבחים, או ההפך, עושים שמות במאכל נבחר, ומגישים אותו לצוות השופטים, ונראה את השופט שיקטול משהו שהוגש על ידי הר אדם חביב, עם חיוך של "הסנדק". וככה אוכלים השופטים (אם יש להם מזל) עוף בשוקולד, מרק שום ושוקולד, סטייק בשוקולד, ביצים בשוקולד, ושוקולד בשוקולד (ואם אין להם מזל זה משהו כמו מרמלדת טונה, נקניק טונה, ועוגת שוקולד טונה). יש גם כמה טבחים צנומים, ובדרך כלל הם גם המנצחים, אבל הם נוטים להעלם לאחר פרק אחד, מעניין למה והאם יש קשר לסכין הענקית שלוחמי הסומו מצחצחים כל פעם מחדש.

במקום התשיעי –

חיים כהן, שכמעט פוספס מתוקף היותו בערוץ נידח כמו הערוץ הראשון אבל עכשיו כובש את המסכים ב10000 תוכניות שונות,

חתיך, מחייך, ומבשל, צירוף שיקסום לכל אישה. הדיאלוג הנצחי עם האורח התורן תמיד ישמע אותו דבר חיים: "אפשר לשים שום כמה שרוצים" . האורח "אני אוהב שום, תשים תשים".

לפעמים זה גם כורכום.

יש פרקים שבהם חיים נזכר בכל מני מאכלי ילדות, אבל כנראה שאוכל נורמאלי יש רק בארצות המזרח, כי  אם אני למשל הייתי מתארחת בתוכנית, כל זיכרונותיי על עוף מכובס, מרגרינה והעדר מוחלט של כל התבלינים חוץ ממלח, כיאה למטבח פולני קלאסי, היו נחתכים בעריכה.

במקום השמיני –

מעצמת האוכל, מולטי מדיה של מזון – ישראל אהרוני. באופן אישי, אני חולה עליו. מגוון רחב של תוכניות, החל מ"שיעור פרטי" ועד ביקורים בבתים של אנשים והצצה לסירים שלהם. והמצחיק? לא משנה באיזה משפחה מאיזה עדה הוא יבקר, זה תמיד יהיה אותו דבר. המבשלת, אישה בת למעלה משישים , בוחשת בחמישה סירים, וניכר על פניה שהיא לא רגילה לראות את אהרוני מתעסק לה באוכל, ולו רק מהסיבה שהוא גבר. ואז מגיע גברי, ישר לאכילה, (האוכל, לא גברי), ומצקצק בפה מלא. אני מתה לראות את היום בו הם יטעמו משהו שלא טעים להם, ואיך יגיבו. בסוף תמיד יש שיר שהמשפחה המארחת מבצעת, בשפה עתיקה.

(רק למה להתבזות בפרסומת המזעזעת ההיא של "פיירי"?)

במקום השביעי – צחי בוקשששששססטטר, או איך שלא יהיה שמאייתים את זה.

(סתאאאאם – זה "בוקששסטטרר" לא?)

בכל תוכנית יש פק"ל – כוסית יין (או יותר), שף אורח (או יותר), וצילומי חוץ מארצות שיצאו הרגע מסיפורי ביאליק. כאן גם נוצרת הדילמה של הכשרות – שגורמת לזה שרואים טבח זר (גוי, רחמנא לצלן), מלטף חתיכת בשר (שרואים שהיא לא הייתה פרה פעם), ומורח עליה משהו שנראה באופן מחשיד כחמאה, אבל הדיבוב של בוקשססטט... של צחי, טוען שזה מרגרינה. הכי ישראלי שיש.

במקום השישי –

שגב משה.

אני מודה, יוצא לי לראות אותו בלי סאונד. הפינה שלו בתוכנית הערב נופלת בדיוק על הזמן שבו אני על הליכון בחדר הכושר. אז מצד אחד, יש לי אוזניות עם מוסיקה (צריך משהו שייתן לי קצב להמשיך ולהוריד עוד 200 קלוריות, רק בשביל להעלות אותן חזרה אחר כך בארוחת הערב), ומצד שני שגב מושך לי את העין ומעורר תאבון לא קטן. אז אני משתדלת לקרוא את הכתוביות ולהבין מזה מה הוא בדיוק בוחש שם.

"אז היום נעשה משהו קליל" הוא אומר וזורק 56 מצרכים לסיר, אתם יודעים, מסוג המצרכים שנמצאים בכל מטבח כמו רוטב דגים, ממרח וואסבי, שימורי ליצ'י ודג חרב אחד מוקפא.

היחיד שהצליח לגרום לאודטה דילמה – האם לאכול את מה שהוא בישל או.. את הטבח....

במקום החמישי –

הבחור, האגדה, הצוקריה – ניר צוק.

קודם כל, אני מתה על תוכניות אוכל ארוכות. לא עשרים דקות, כמעט שעה שלמה!

והחיים תמיד טובים יותר עם כוסית משקה (או יותר מאחת).

והחושניות – אחחחחח... כל תיאור של מאכל, כל טעימה אצל ניר הופכת לבונבון. (ואיך אפשר בלי הסינרים המעוצבים שלו? וחולצת הרשת הבלתי נשכחת?)

במקום הרביעי – הוא שחום, הוא עסיסי, הוא מחייך – קבלו את  - איינסלי!

איזה עוד גבר יכול לתזז שני שפים ושני אזרחים שלא יודעים מהחיים שלהם, סביב מצרכים בלי קשר, ולהישאר כל כך קול וכל כך שמח? איינסלי, איך אתה גורם לשפים שקולים בדרך כלל לרוץ כמו משוגעים, להתרוצץ עד כדי שריפה של מטליות מטבח, וכמובן לדרוש מהם להכין את אותו קישוט סוכר בשביל הטאצ' האחרון? איינסלי! תעשה לי שניצל!!!

טאדהההה! מדלית הארד!

נענדת בגאווה על החזה של האחד והיחיד – ג'יימי אוליבר (אם הוא יעמוד רגע אחד בשקט).

אח אח, איך וויתרנו על המנדט הבריטי? איך? איך הפסדנו את ג'יימי בארץ הקודש? איפה יש עוד שף אנרגטי, עם מבטא כל כך סקסי, עם שפתיים עבות שאומרות מה שכל אישה רוצה לשמוע "רוצה שרימפס בתחמיץ?".

מדליית הכסף!

עוד אחד שיהיה קשה לענוד עליו את המדליה, מהסיבה הפשוטה שכמות האלכוהול שהוא לוגם לא מאפשרת לו לעמוד ישר – פלויד!!. לא משנה באיזה מדינה הוא מבקר – אירופאית מערבית או קצה עולם שלישי , הוא תמיד על איזו סירה, תמיד הרוח נושבת בכיוון הלא נכון, ולא משנה איזה מאכל הוא יכין, גם אם זה קינוח, זה תמיד יכיל את שני המצרכים הנצחיים – רוטב דגים ובצלצלי שאלוט. ייזכר לנצח בזכות האומץ לא להוריד בעריכה את כשלון הדג במלח שלו, שהפך לחורבן טוטאלי.

ו... רעם תופים – המקום הראשון!!

השף הכי.... סדיסט בטלוויזיה.

ממטבחי לונדון למועדון הדאנג'ן – קבלו את – גורדון רמזי!!

הוא נכנס, הוא קוטל, הוא מקלל, הוא האחד והיחיד.

אם זה במסגרת תחרות ריאליטי, שבה הוא מתעלל בטירונים עד דמעות (שלהם, הוא לא בוכה אף פעם, גם לא בחיתוך טונה בצל), ואם זה בניסיון להציל מסעדות כושלות, הוא יגרום להם לבשל כמו שצריך, אם ירצו או לא. כשגורדון בשטח, עולם הבישול במתח. והאמת, אני מתערבת איתכם שגם לכם החלק הכי מעניין זה כשהוא טועם את האוכל לראשונה ואתם מנסים לנחש באיזה קללות ישתמש הפעם...

אז עם מבחר כזה, מי צריך את עוז זהבי?

נ.ב. האם רק לי נראה שיש דמיון רב בין "שתי גברות שמנות" לבין "מלכות הנקיון"?