עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    הג'יפ המיותם

    13 תגובות   יום שני, 11/10/10, 09:21

    הג'יפ המיותם

     

     

    לזכרו של חבר בן מחזור שלי בפנימייה הצבאית, שנלחם בכל כוחו ובכל תעצומות נפשו במחלת הסרטן, עד שהוכרע.

     

    בצעד מאושש ובראש מורם, נכנס ע. לסוכנות הראשית של וולוו. איש מן הנוכחים בסוכנות לא יכול היה להבחין שהמחלה מכרסמת בו, ומכלה בו כל רקמה טובה.

    "שלום, מה שלומך?" קם לקראתו מנהל הסוכנות, והושיט לו את ידו.

    "יכול להיות יותר טוב", השיב ע. בלחיצת יד אמיצה, שאיבדה כבר חלק מן העוצמה שנצברה בה בשנים של התעמלות על מתח ומקבילים, ובילוי קבוע בחדר הכושר הפרטי בווילה המפוארת.

     

    מזה זמן רב מקננת המחלה הממארת בגופו של ע., והוא מתמודד עמה באומץ הלב האופייני לו. לאחרונה שוב התפרצה המחלה, לאחר שנדמה היה שכבר הודברה. הפעם לא נתנו לו רופאיו תקווה.

    "הגרורות התפשטו, יש לך שמונה חודשים, אולי עוד שנה לחיות", אמרו לו. "אין לנו יותר מה לעשות".

    "באמת, תודה רבה לכם", אמר.

    "עליי לנסות דרכים אחרות פחות קונבנציונאליות" חשב, "אולם, אם הם מרימים ידיים, אחרי כל הטיפול המסור, ייתכן שהסוף אכן מתקרב, ואני חייב לנצל את הזמן שנותר, כל עוד אפשר".

     

    "זה מה שאומרים הרופאים", סיכם בבית באוזני רעייתו וילדיו, "והחלטתי לפנק את עצמי בג'יפ חדש על חשבון הירושה שלכם".

     

    מאז שהשתחרר משירות הקבע כקצין בסיירת הצנחנים, תמיד החזיק גם ג'יפ, בנוסף לרכב המשפחתי. הראשון היה ג'יפ ישן מעודפי הצבא, שקנה בשנות השישים, וככל שצבר עוד נכסים בעסקיו, היה מחליף כל פעם את הג'יפ בדגם חדיש יותר.

    הנסיעה ברחבי המדבר, ללא הגבלת מהירות, כשהרוח פורעת את בלוריתו המתנפנפת, נתנה לו תחושה של חופש ושליטה, והזרימה בעוצמה את האדרנלין בדמו.

     

    "יש לכם ג'יפים מדגם XC90 של שנת 2010?", שאל ע. את מנהל הסוכנות.

    "הם אזלו, אך אנו אמורים לקבל חדשים תוך שבועיים. יש לנו פה פרוספקטים שלהם".

    "ראיתי את פרטי הדגם באינטרנט, ואני מעוניין לרכוש אחד. כמה הוא עולה?"

    "כלקוח ותיק, תקבל מחיר טוב – 400.000 ₪".

    "אתה בטוח שאתה לא יכול לתת הנחה? זה מחיר מאד גבוה".

    "זה המחיר המינימאלי שבו אני רשאי למכור את הג'יפ הזה, על פי הוראות היצרן, אבל אני אתן לך מתנה", הוסיף. "אני יכול להתקין לך שני פנסים רבי עוצמה על הגג, ללא תוספת במחיר".

    "ידעתי שאפשר לסמוך עליך", טפח ע. על שכמו של המנהל. שנים של הכרות יצרו ביניהם הבנה הדדית וחברות עסקית.

    "איזה צבע הפעם?", שאל המנהל.

    "כסוף מטאלי, כמו שאני אוהב".

     

    ע. מסר את כרטיס האשראי, ובעת שהמתין להכנת הניירת, טיפלו בו פקידות המשרד והציעו לו שתייה וכיבוד. למרות גילו המתקדם, ושנים רבות של נישואים יציבים, עדיין נותר ב-ע. הניצוץ שכה קסם לנערות בצעירותו. הפקידות הצעירות התפעלו מעיניו הירוקות ומעורו השזוף, ונשבו בקסם קולו הערב. נעמה להן תשומת הלב של הגבר המושך והעשיר, ולו נעמה תחושת הפלירטוט שאין עמו מחויבות.

    "גם בתרבות מתקדמת, וגם כשהחיים הם על סף סיום, נותר בגבר האינסטינקט הקדום של הצייד", הרהר ע.

     

    "אנחנו נודיע לך כשהג'יפ יהיה מוכן. תהנה ממנו ותעשה חיים", לחץ המנהל את ידו של ע. לפרידה, מבלי שנאמרה ביניהם מילה על המחלה ועל התפקיד המיוחד של הג'יפ בבילוי הזמן שעוד נותר לו ל-ע. להנות מחייו.

     

    ביום א', כעבור שבועיים בדיוק, התקבל הטלפון שהג'יפ מוכן. בשמחה נסע ע. עם רעייתו אל סוכנות וולוו. הוא ליטף בעיניו את הרכב המפואר ושמח על שני פנסי המתנה שהתנוססו על גגו. בעיני רוחו דמיין את הנהיגה בלילה במדבר, כשזאב חולף, ארנבת או תן, נשבים באלומות האור.

    בנהיגה בג'יפ בחזרה אל ביתו שבפאתי המדבר, הוא נמלא עונג. במאמץ רב השתדל לשמור על המהירות המותרת – די היה לו בדו"ח שקיבל לא מכבר, על דהירה מטורפת בכביש. בהומור מקברי חשב לעצמו:

    "מעניין מה יגיע קודם – הזימון לבית הדין לתעבורה, או הזימון לבית הדין של מעלה?"

     

    יום אחר כך, נסע ברכב המשפחתי עם רעייתו לביה"ח סורוקה, לפגישה עם רופאו ולבדיקה שגרתית. את הג'יפ שמר לנסיעה במדבר.

    "תוצאות הבדיקה מצביעות על התפשטות הגרורות למוח", אמר לו הרופא בפנים רציניים.

    "מה זה אומר, דוקטור?"

    "קודם כל שאסור לך לאחוז בהגה. אסור לך בשום פנים לנהוג!"

    "מזל שרעייתי באה אתי", התבדח, עדיין לא קולט את מלוא המשמעות של מה ששמע.

    "דבר שני" אמר הרופא, "לצערי, זה מקצר את הזמן שעוד נותר לך".

     

    הבשורה המרה על קיצור הזמן הנותר, חידדה גם את המשמעות של הבשורה הראשונה. עם המוות המתקרב כבר השלים, וכמה חודשים פחות, או יותר, כבר לא שינו הרבה. אולם, אי היכולת להנות מן הג'יפ החדש, ולמלא את הזמן שנותר לו בפעילות מהנה ומשובבת נפש, את זה היה לו קשה יותר לעכל. הוא הרגיש את מלוא כובד המכה, ורוחו נעכרה. אך לא איש כמוהו ייפול ברוחו וירים ידיים.

    לאחר שנפרדו מן הרופא ויצאו למסדרון, אמר לרעייתו:

    "בואי שרה'לה, הולכים", ציטט את ביבי על מנת להעלות חיוך על פניה הקודרים של רעייתו.

     

    בדרך הביתה היא נהגה ושניהם נסעו שותקים, שקועים בשרעפיהם.

    ע. גלגל במוחו אסטרטגיות התמודדות חדשות עם המצב החדש, כאשר הג'יפ מעלה אבק, ולא מן הסיבות הנכונות. הוא היה מוכן לנסות את כל הרפואה האלטרנטיבית, מבלי להשאיר אבן שלא נהפכה. ולמרות שהיה איש עסקים ראציונאלי, הבז לאמונות הטפלות ולמעשי ניסים, חשב לעצמו:

    "אולי אפנה גם אל הרבי ההוא מן החצר בנתיבות? אומרים שהוא עוזר לחולים. אם לא יועיל, לפחות לא יזיק"!

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/10/10 10:51:

      צטט: גרייס ל 2010-10-15 02:07:11

      עצוב לא מחכה לסוף דבר לשם שינוי,שישאר ככה,,

      תודה, גרייס.

      הסוף בא במציאות, לא בסיפור, ורק כשהגיע, החלטתי גם לפרסם את מה שכתבתי כשבועיים קודם לכן.

       

        15/10/10 02:07:
      עצוב לא מחכה לסוף דבר לשם שינוי,שישאר ככה,,
        14/10/10 19:09:

      צטט: ariadne 2010-10-14 11:59:39

      באמת עצוב..
      ואתה כותב מקסים...

      תודה רבה, רונית.

       

        14/10/10 11:59:
      באמת עצוב..
      ואתה כותב מקסים...
        12/10/10 22:18:

      צטט: צבי סבג 2010-10-12 16:37:35

      סיפור עצוב, אני מסכים עם קודמיי, הסיפור נקטע טרם זמנו, אגב, הוא הספיק להגיע לרב בנתיבות?

      תודה, צבי.

      גיבור הסיפור הדימיוני נבנה על פי דמותו של חבר מחזור שלי.

      הג'יפ והמחלה הם אמיתיים, כמו גם המוות שהגיע בסוף השבוע החולף.

      כל העטיפה היא פרי הדימיון.

      כל טוב, עמוס.

       

        12/10/10 16:37:
      סיפור עצוב, אני מסכים עם קודמיי, הסיפור נקטע טרם זמנו, אגב, הוא הספיק להגיע לרב בנתיבות?
        11/10/10 17:32:

      צטט: עמנב 2010-10-11 16:41:00

      צטט: פרמינה דאסה 2010-10-11 15:20:38

      הנהיגה בג'יפ היא באמת "זמן שאול" ...ואני לא מתכוונת לאלה החדשים, שמתיימרים להיות רכבי שטח.......
      אבל, נדמה כאילו הסיפור נקטע באמצע....

      תודה, טלי.

      הג'יפ היה חלק מחייו, כל חייו, ולך לא צריך לספר מהי המשמעות.

      הסיפור נכתב כשבועיים לפני מותו, וציפיתי שיהיה גנוז במגרה עוד זמן רב, אך מלאך המוות היה קצר-רוח!

      השארתי את הסיפור עם שביב של תקווה, במקום לסייצו בסיום האולטימטיבי.

      כל טוב, עמוס.

       

       אני משתתפת בצערך,עמוס

      על אובדן חברך.

        11/10/10 16:41:

      צטט: פרמינה דאסה 2010-10-11 15:20:38

      הנהיגה בג'יפ היא באמת "זמן שאול" ...ואני לא מתכוונת לאלה החדשים, שמתיימרים להיות רכבי שטח.......
      אבל, נדמה כאילו הסיפור נקטע באמצע....

      תודה, טלי.

      הג'יפ היה חלק מחייו, כל חייו, ולך לא צריך לספר מהי המשמעות.

      הסיפור נכתב כשבועיים לפני מותו, וציפיתי שיהיה גנוז במגרה עוד זמן רב, אך מלאך המוות היה קצר-רוח!

      השארתי את הסיפור עם שביב של תקווה, במקום לסייצו בסיום האולטימטיבי.

      כל טוב, עמוס.

       

        11/10/10 16:36:

      צטט: שיווה 2010-10-11 13:52:21

      חיים בזמן שאול, בצד האופטימיות.
      יפה כתבת

      תודה, ריקי, ברוכה השבה!

      האופטימיות שהבחור שידר בצל המוות המתקרב, ממש ראויה לציון.

       

        11/10/10 16:35:

      צטט: ואחרי ככלות הכל 2010-10-11 13:06:42

      כמה עצוב... חבל שקראתי

      תודה לך.

      אם לך היה עצוב לקרוא, תארי לעצמך כמה היה עצוב לנו, חבריו, כשהשתתפנו בלווייה שלו ביום ו' האחרון!

       

        11/10/10 15:20:
      הנהיגה בג'יפ היא באמת "זמן שאול" ...ואני לא מתכוונת לאלה החדשים, שמתיימרים להיות רכבי שטח.......
      אבל, נדמה כאילו הסיפור נקטע באמצע....
        11/10/10 13:52:
      חיים בזמן שאול, בצד האופטימיות.
      יפה כתבת
        11/10/10 13:06:
      כמה עצוב... חבל שקראתי

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין