עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    אוגנדה, ירושלים (סיפור קצר)

    1 תגובות   יום חמישי, 7/10/10, 21:42

    טוב. זהו נסיון ראשון בהחלט לפרסם סיפור קצר. הסיפור נכתב בראשיתו בגוף ראשון, נבהל, והפך לגוף שלישי. טוב, לא ממש. לא נבהל. רק ביקש לנסות משהו. בכל אופן, לא החלטתי אם אני גוף ראשון או שלישי. ועוד, למען הסר ספק, זה סיפור בדוי ממוח קודח, וכל הדמויות, השמות, המקומות, הארועים והרגשות בו, הם פרי הדמיון, וכל קשר בינם לבין החיים האמיתיים מקרי בלבד. ואלוהים בטח היה אומר על זה, יה רייט.

     

    אוגנדה, ירושלים


    יונתן לוינסקי הוא לוזר. הוא בן 50. הומו. אין לו גרוש על התחת. ואם לא די בכך, הוא גם פסנתרן, וגם ירושלמי. 50 זה לא גיל טוב לרוק-אנד-רול, גם פסנתר לא (בניגוד לגיטרה, למשל), וירושלים לא טובה, לא לרוק-אנד-רול ולא להומואים. לפי מיטב הבנתו (ויש להודות שהבנתו אינה במיטבה בימים אלה), על שלושה דברים עומד העולם, על כסף, סקס וגלגלץ, ועל פי אמות מידות אלה, ובהתחשב בנתוני הפתיחה שהצגתי בפניכם, ראו הוזהרתם, יונתן הוא טוטאל לוזר.

     

    דייויד, בן זוגו, הוא בן 25, וכל החיים לפניו. מידי פעם הוא מקבל הצעות לדגמן, להגיש תוכניות, לשחק בטלנובלות, אפילו לנגן בלהקות שונות, למרות שאינו יודע לנגן כלל. יופיו מעוות את דעתה של הסביבה לחשוב שהוא יכול וראוי לכל אלה, כי היום כל אחד יכול לנגן ולכתוב אם הוא רק עובר מסך, גם אם אינו יודע לנגן ולכתוב. אבל דיוויד מסרב בנחרצות. הוא רוצה להיות סופר, ושום דבר אחר לא מעניין אותו. ליונתן זה נשמע כמו תרוץ עלוב לבטלנות הנוירוטית של דייויד. בשנתיים האחרונות, מאז שעברו לגור יחד, נראה שדיוויד ישן רוב הזמן, ובשאר הזמן הוא רואה שידורים חוזרים של "המשרד" הבריטי, ועוד טוען שיונתן הוא זה שלא ממש מתאמץ להציל את הקריירה הגוועת שלו. זה מעצבן את יונתן, כי הוא עובד כמו חמור על האלבום הכפול העשירי שלו, קבור באולפן רוב היום, ולא יודע מה עוד אפשר לעשות יותר מזה, חוץ מלעבור לתל אביב. דיוויד חושב שיש הרבה מה לעשות, ושתל אביב זה פאסה. למשל, הוא מציע שיונתן יקליט קאבר לאיזה להיט מין העבר, אולי איזה שיר של אלוויס פרסלי, או זוהר ארגוב, או דואט עם ברי סחרוף, או שיכתוב שיר לשחרורו של גלעד שליט, או לכבוד המלחמה. זה תמיד עובד פה. באמת, יש לו אין סוף רעיונות, לדייויד. אבל לא, תודָה. יונתן אמנם מת על אלוויס פרסלי, ומעריץ את ברי סחרוף, שונא מלחמות, ובאמת ישמח לראות את גלעד שליט חוזר הבייתה, אבל לא ברור לו איך כל זה קשור לקריירה שלו. דייויד מתעקש שזה בדיוק מה שיונתן צריך לעשות עכשיו כדי להציל את המוסיקה שלו, כי סתם שירים יפים עם סתם סיפורים טובים, לא מעניינים אף אחד בארץ הזאת, והוא לא מבין למה יונתן מתעקש להמשיך להיתמם. "יש אנשים שעושים דברים הרבה יותר גרועים כדי למכור אלבומים" הוא אומר.

     

    "כמו מה?"  שואל יונתן.

     

    למזלו של יונתן, אס.אם.אס מניזאר מפריע את הניסיון הנלוז של דייויד להצלת הקריירה הטובעת שלו. "אני באוגנדה. אתה בא?" יונתן מת על ניזאר. איזה תזמון יש לו. בכלל, כולם אוהבים את ניזאר. ולא רק בגלל שהוא ערבי. כלומר, כולם אוהבים אותו בדיוק כמו שכולם רוצים שלום. לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל בסופו של יום כולם רוצים שלום, לא? יונתן מזמין את דייויד להצטרף לדרינק, אבל יודע שככול שדיוויד מעריץ את ניזאר, הוא מעריץ את ריקי ג'ארווייז הרבה יותר. יונתן עוזב את דייויד עם השידורים החוזרים שלו, ויוצא לפגוש את ניזאר באוגנדה, הבר הקבוע שלהם.

     

    ניזאר נשוי לסופי, בת גילו. שניהם גדלו בכפרים סמוכים בצפון, אבל נפגשו לראשונה בירושלים, כשהיא למדה צילום בבצלאל, והוא למד פילוסופיה באוניברסיטה העברית. יש להם ארבעה ילדים, שזה מבחינתו ארבעה יותר מדיי, ועכשיו היא שוב בהריון. הוא מת על הילדים, אבל הם מפריעים לו להתרכז. הם גרים בדירה צפופה בבית צפאפא, והילדים משתלטים לו על המוח, כך שבין הוויסקי לילדים לא נשארה לו אוּנה פנויה לסֵפר שלו. כבר שלוש שנים הוא מנסה לכתוב את ה-ספר שלו. בינתיים הספיק לגנוז שני ספרים שלמים. (לפחות הוא כותב. דייויד, ככול הידוע ליונתן, לא כתב אפילו שורה אחת מאז שהוא ויונתן הכירו). למרות שהוא יודע שכתב שני ספרים נפלאים, וכמה הוצאות לאור בגרמניה מתחננות לפתחו שישחררם, ניזאר לא מסוגל לשחרר מילה אחת נוספת שתזהה אותו עם הסכסוך. הוא כבר כתב על זה בעיתונים, ועשה על זה תוכניות טלביזיה, ודיבר על זה בכנסים ובראיונות (תמורת הרבה כסף, כמובן), ונמאס לו.

     

    "אני גונז את הסכסוך אחת ולתמיד" הוא אומר כל פעם כשהוא מסיים לכתוב את הטור השבועי שלו, "נשבר לי. עכשיו אני רוצה לכתוב ספר אמיתי. סיפור אנושי, מרגש, אמיתי. בלי גדרות ומבטאים, ובלי משברי זהות חובקי שטחים. אני רוצה ספר. לא טור עיתונאי מורחב. ספר. על בני אדם. לא דחקה רומנטית עם נטיות פוליטיות".

     

    "אבל אין אנשים בלי מבטא," אומר יונתן, "גם בלי-מבטא זה מבטא".

     

    "אתה יותר מדיי מושפע מסרטים אמריקאים".

     

    יונתן וניזאר נכנסים לאוגנדה. בחדרון הקטן של הבר מופיע הרכב אלטרנטיבי מברלין. ניזאר מציץ קלות אל החדר הקטן, ומצטרף ליונתן, במקום הקבוע שלהם על הבר. וויסקי וטייבה לחיזוק, לניזאר, ויין אדום ליונתן.

     

    "לא נכון. אני אומר לך", ממשיך יונתן, "מבטא זה אישיות. זה היסטוריה. מבטא זה דבר נורא מרגש. תחשוב על ביורק, למשל".

     

    "מבטא ערבי זה משהו אחר. מה אתה מביא לי עכשיו איזה כּוּסית מהקוטב הצפוני? אין להם שם צבא אפילו".

     

    "אבל עליךָ, מותק, אפילו המבטא הערבי נשמע סקסי", אומר יונתן בפתיינות עיקשת.

     

    "בדיוק כמו שעליךָ אפילו הציונות נראית סקסית," ניזאר מושך קלות את המגן-דוד הזעיר והמנצנץ, המשובץ יהלומים מזויפים, שתלוי על צווארו של יונתן, "ומה יוצא לך מזה? לא מכרת כלום מהאלבום האחרון שלך".

     

    ניזאר הוא הבנאדם היחיד שיונתן יכול לדבר איתו על הלוזריות שלו בלי שהוא מייד יזדעק לגונן עליו מפני עצמו. בעניין הזה ניזאר מסכים, ואף מחמיר איתו. "אתה באמת לוזר, יונתן," הוא אומר בשיא הרצינות, ובלי שמץ של אירוניה, ואפילו בדאגה קלה, "אחרת באמת אין הסבר לזה שעם מוסיקה כמו שלך, אין לך אף להיט בכיס כרגע". (דייויד, בניגוד לניזאר, לא יכול לסבול את המילה לוזר. מבחינתו, זה שהאלבומים של יונתן לא מוכְרים, רק מצרף אותו לשורת הכוכבים האצילים, שעוברים כמה דברים בחיים שלהם, ולא הכול אצלם זה דבש וכוכב נולד, ושבמקומותינו זה אפילו סימן טוב, ויום אחד כולם יראו את זה). ניזאר הוא גם הבנאדם היחיד שיכול לסבול את יונתן שיכור, ואף מעדיף אותו כך. (דייויד שונא שיונתן משתכר. הוא חושב שהוא הורס לעצמו את הקריירה). ניזאר הוא גם הבנאדם היחיד שיונתן יכול לומר לו שהוא תסריטאי מצליח ועיתונאי מבוקש רק בגלל שהוא סקסי, שהערביות שלו סקסית, ושיש לו רווח בשיניים הקדמיות, וכאריזמה של כוכב רוק, ולא בגלל שהוא כזה מוכשר, וניזאר יענה לו "תסביר לי את העניין עם הרווח בשיניים" בשיא הרצינות. ויונתן מסביר לו.

     

    "הנה, קח את אביב גפן, דייויד ברוזה, שלומי שבן, יהונתן גפן, חיים טופול, אתגר קרת, אביתר בנאי. ארנה אנג'ל. קוואמי. לכל אלה יש רווח מאסיבי בשיניים הקדמיות. הפה שלהם הולך לפניהם, מסמם אותך, עוד לפני שאתה קולט מה קורה מולך. אני מת על זה. אם מישהו יעשה פעם מחקר רציני על קונסטלציות של נתונים ונסיבות שמהם עשויה כאריזמה, אני בטוח שרווח בשיניים הקדמיות יהיה אחד הנתונים המרכזיים שם. אגב, מה שלום סופי?"

     

    "כרגיל. כועסת." 

     

    סופי מציגה את הצילומים שלה בכל מיני תערוכות קטנות, בארץ ובעולם, בעיקר בהקשרים חברתיים ופוליטיים. ניזאר שונא הקשרים חברתיים ופוליטיים. לסופי לא איכפת מההקשרים, העיקר שהיא מציגה את התמונות שלה. היא לא עושה עניין מכל דבר. היא אוהבת לצלם, ומי שרוצה לראות, ברוך הבא. אבל ניזאר הוא בעל תומך. הוא מוכן לשתף איתה פעולה  אפילו בתערוכות עם הקשרים. הוא בא איתה לפתיחות החגיגיות, מתלבש יפה, לא שותה יותר מדיי, מתנהג בנימוס, לא מושך יותר מדיי תשומת לב ומנהל שיחות קטנות במינונים מאוזנים ומדודים של רצינות, התחכמות, חמימות, ומסתורין. אין לו בעיה עם זה, הוא אפילו נהנה מזה. מתאים לו להיות המלווה של סופי. הוא שונא להיות מרכז העניינים. אבל מה שמעצבן אותו זה שלא עושים מזה כסף. "איזה עבודה חרא זאת, צלמת. זה יותר גרוע מלהיות כוכב רוק."  עשר שנים הם נשואים, והם רבים כמו ילדים. היא עושה לו פרצופים, הוא נעלב, ואז הם לא מדברים שבוע, והוא משאיר ליונתן הודעת טקסט בפלאפון, שהוא רוצה לצאת.

     

    "אשתי לא מדברת איתי", הוא מטעים, כאילו, ברצינות כזאת.

     

    "אז תדבר אתה איתה".

     

    "מה אני אגיד לה?"

     

    "תתנצל. לא יודע."

     

    "מה פתאום. השתגעת? היא עשתה לי פרצופים. למה שאני אתנצל?"

     

    "סתם פרצופים?"

     

    "לא סתם. מעליבים כאלה. אמרתי משהו על הספר שלי, והיא עשתה פרצוף מזלזל כזה" וניזאר מדגים.

     

    "ניזאר, בחיי, איזה ילד. על פרצוף כזה לא עושים עניין. תתנצל".

     

    "לא מתנצל", ניזאר עומד על דעתו.

     

    בכל אופן, אחרי סופי, הם חוזרים שוב ליונתן, שממשיך להתלונן שאין לו כסף, כי זה כיף להתלונן בפני ניזאר. ניזאר לא מנסה ליפות את הדברים. להפך, ככול שיונתן חוזר ואומר שהמצב שלו בזבל, ניזאר מתלהב, ומוסיף, ומוכיח שזה עוד כלום לעומת איך שזה באמת, שבעצם הדברים עוד הרבה יותר גרועים ממה שיונתן חשב. ניזאר מדרדר את יונתן, ויונתן אוהב להידרדר איתו. דווקא עם ניזאר הלוזריות של יונתן מקבלת איזו עוצמה. ניזאר לא מחליק פינות, והמצב המחורבן של יונתן מתחדד כל כך, עד שהוא מתחיל לבהוק. והבוהק הזה  כבר גובל באיכות של כוכב. משהו כמו 'לוזר בצמרת'.

     

    "בסוף אני עוד אצטרך לתמוך בך," אומר ניזאר במרוצות עצמית.

     

    "הומו שנתמך ע"י ערבי? לא יודע. לא נשמע משהו".

     

    ניזאר, מצידו, מספר שהוא שונא את מה שהוא עושה, את הטור בעיתון וכל מיני סדרות טלביזיה מגזריות שהתחייב עליהם, כי הוא חתום על חוזה טאלנט, ומשלמים לו כל כך טוב שהוא לא יכול לסרב. בלי הכסף, סופי בטח הייתה כבר זורקת אותו מהבית. ויונתן אומר לו שהוא עצמו דווקא עושה בדיוק את מה שהוא אוהב לעשות, אבל אין לו גרוש על התחת, אז מה עדיף, הא?

     

    ניזאר הוא בן למשפחה מכובדת ועשירה. תמיד היה לו כסף. וברגעים אפילו רואים את זה עליו. אפשר לראות כסף  על אנשים בקלות. זה לא הבגדים או המכונית. זה לא הריפוט או ההידור. רואים את זה בתנועות הגוף, בהליכה, בנוחות מסוימת שיש לאדם במרחב שבו הוא מתנהל, במבט, בתווי הפנים. זה סוג של ביטחון בסיסי שמשפיע על הדי.אן.איי, ועל עיצוב תאי הגוף. זו זקיפות קומה של הנשמה. אפשר לקלוט את הזקיפות הזאת במנגינה של המילים שיוצאות לבנאדם מהפה. אפילו מבטא ערבי לא יכול לקלקל את זה. המעמד הסוציו-אקונומי של הבנאדם בא עם ריח מסוים, ריח גוף, ריח מילים, ריח מחשבות. הבוטום ליין של הכסף הזה הוא שהוא מאפשר מרחב רחיפה, מרחב נפילה, מרחב תעוזה. כי בסופו של יום, יהיה מי שיתפוס אותך כשתיפול. אפשר להוסיף את הנקודה הזאת לנתוני המחקר על הכאריזמה.

     

    אבל מה שמפריע לניזאר להראות כמו בנאדם עם שורשים של כסף, זה הפיצול האישיותי שלו בין הדי.אנ.איי הביולוגי שלו לבין הדי.אן.איי המאָמֵץ שלו. אם על פי נחמן מברסלב העיקר הוא לא לפחד כלל, אצל ניזאר העיקר הוא לפחד כל הזמן. ומי שמפחד רוב הזמן, לא נראה כמו בנאדם עם כסף. כשיש פיגוע הוא מפחד, ולא מהמוות, אלא מהמשטרה. כשהוא יוצא להופעות של יונתן, מתחרמן על הסטודנטיות לקולנוע, גומע חביות של וויסקי, וכותב על זה אחר כך בעיתון הנפוץ במדינה, הוא לא מפחד מאשתו, אלא מהשכנים הערבים שלו. ולכן, בעוד העשירים האמיתיים מתהלכים באיכות מוצנעת של אנדר-סטייטמנט אופנתי, ניזאר מחליק בבי.אם.וו שחורה, לובש מעילים שחורים ארוכים שקנה בפאריז, מעל חולצות פשתן וורודות ומבהיקות, ושם יותר ג'ל מליידי גאגא. הכי לא סטייל. או כמו שדייויד אומר, הכי יאפי-ערס-ירושלמי שיש. וניזאר יודע את זה. הוא יודע בדיוק כמו מה הוא נראה. ככה בטוח לא נראה סטודנט לפילוסופיה מרחביה, או אמן מנחלאות. וזו המחאה הקטנה שלו. כי חוץ מזה, הוא שונא להתעסק במחאות.

     

    פעם שאל את יונתן אם הוא אוהב אותו בגלל שהוא ערבי, כי זה טרנדי להחזיק חבר ערבי, ויונתן שאל אותו בתמורה, אם ניזאר אוהב אותו בגלל שהוא הומו, למרות שזה לא אותו דבר, כי בירושלים ערבים הולכים אפילו יותר טוב מהומואים.

     

    "אתה בכלל לא נראה הומו. וזה באמת מדהים אותי כל פעם מחדש שאתה הומו. אין לך מושג מה אתה מפסיד, ועוד כוסי-על כמוך. באמת, תגיד, איך זה שבחיים לא שכבת עם בחורה?" שואל ניזאר.

     

    "כי לא בא לי", עונה יונתן.

     

    "אולי אתה סתם פחדן? אולי אתה מהיָפים האלה, הרפוסים האלה, שבנות מצליחות למוטט להם את הביטחון עצמי עד כדי כך, שאתה מתחיל לפחד מהן, עד שנדמה לך שהן מגעילות אותך".

     

    "ניזאר, עזוב. אני אוהב בנים. באמת. נולדתי ככה".

     

    "אבל למה שלא תנסה? פעם אחת?"

     

    "אתה יודע מה? למה לא באמת? רוצה לנסות? אני ואתה?" יונתן שואל.

     

    ניזאר כבר בשוט ויסקי השלישי שלו, ויונתן בכוס היין השלישית שלו. ופתאום, ככה, באמצע אוגנדה, לעיני כולם, ניזאר רוכן לעבר יונתן, ומנשק אותו ברחיפה על שפתיו. יונתן כל כך מופתע ונרגש, שהוא נסחף. בא לו, והוא מנשק את ניזאר חזרה, נשיקת עומק. עם כל הלב. מלקק את שפתיו, נצמד אליהם, לשון אל לשון. וניזאר נעתר. יונתן מרחף. הןא מוצף בעונג מסמם. הרטיבות הזאת בפה. האקשן של הלשונות. אחרי שניות ארוכות ולחות ומשתוקקות, ניזאר נסוג, לוקח אוויר, ואז לגימה מהוויסקי.

     

    "אצלנו תולים על דברים כאלה," הוא אומר, ומלקק את שפתיו, "זה מסוכן." 

     

    "נו, איך"? שואל יונתן.

     

    "לא משהו," מחייך ניזאר וממשיך, "אתה יודע, אם לא הייתי קורא בעיתון שיש לך חבר, בחיים לא הייתי יודע. אתה אף פעם לא מדבר איתי על דייויד".

     

    זה נכון, יונתן לא מדבר עם ניזאר על דייויד. אף פעם לא ממש חשב על זה. דיויד מעריץ את ניזאר. הוא מכור לטור שלו בעיתון, ולסדרות הטלביזיה שכתב. פעם אפילו אמר ליונתן שלדעתו ניזאר יותר טוב מיוסף אל דרור ועוזי וייל ביחד. דייויד עוד תקוע בשַעַר האחורי. מדהים אותו כמה שזה עדיין רלוונטי. היום כבר אסור לכתוב ככה. ודיוויד לא אחד שאוהב דברים בקלות. דייויד קודם כל שונא. את כולם. כולם, חוץ מיונתן, יוסף אל דרור, עוזי וייל, סיינפלד, סימפסונס, סאות'פארק, בוב דילן, רנדי ניומן, שלומי שבן, מאיר אריאל, צ'רלס בוקובסקי, הארווי פקר, רמי פורטיס, שרה סילברמן, ריאן אדאמס, רוגל אלפר, ג'ון קמרון מיטשל, הדרה לוין ארדי, ריקי ג'ארווייז, ישי לוי, ג'ון סטיוארט וניזאר. לאחרונה החל לחבב גם את לואיס סי.קיי.

     

    כשניזאר מסיע את יונתן הביתה בבי.אם.וו שלו, יונתן משמיע לו כמה מהסקיצות של השירים החדשים, ומתנצל מראש. אלה סקיצות ממש גסות. ניזאר הוא הראשון, חוץ מדייויד, ששומע את מה שיונתן כותב. בעיקר בגלל שבמכונית שלו יש מערכת סאונד משובחת במיוחד, שמבעדה החיים נראים יותר יפים.

     

    "מה זה החרא הזה? זה לא מתאים לארץ. זה לא ילך פה." מפטיר ניזאר, אחר הרגל.

     

    ניזאר תמיד יורד על יונתן. תמיד.אבל יונתן לא מקשיב למילים שלו, ולא למבטא. המילים שלו מנסות להסתיר את המבטא שלו. ושניהם ביחד מתאמצים להסתיר את הרעד הפנימי, הנרעש, העדין הזה שעובר בו כשהוא מקשיב למוסיקה שהוא אוהב. וזה מה שיונתן באמת הכי אוהב בניזאר. (יש להודות שפה דייויד מחזיר פייט חזק).

     

    יונתן מסתכל על ניזאר מקשיב למוסיקה בשקט אדוק עד סוף הדיסק, ונגנב. הרעד של ניזאר מדבק. יונתן רואה בדיוק מה ניזאר אוהב ומה הוא שונא. הוא אוהב את השיר הראשון, ושונא את השני והשלישי, ואוהב את הרביעי, ושונא את החמישי, ואוהב מאוד את השישי והשביעי, וגם השמיני והתשיעי יפים בעיניו. אבל הוא לעולם לא יגיד משהו טוב. רק, "מה זה החרא הזה". זה משפט חביב עליו באופן כללי. חביב עליו כמו לנהוג בבי.אם.וו שחורה סתם בערב ירושלמי רגיל. אח"כ הוא מספר ליונתן שרשם את הגדולים שלו לאקדמיה למוסיקה, ושואל איזה פסנתר לדעתו כדאי לקנות להם. "תקנה פסנתר שחור", יונתן אומר לו, וחום רגשני מציף אותו מתוך שיכרות יתרה. לפני שיונתן יוצא מהמכונית, הוא שואל את ניזאר למה הוא אף לא מסוגל לומר לו מילה טובה. "שלא תפתֵח ציפיות, מותק. ערבי והומו, אין מצב". יונתן מעיף לעברו נשיקה, וסוגר אחריו בעדינות את הדלת. "איזה הומו",  זורק לעברו ניזאר, בחיוך מלא רווח בשיניים הקדמיות, ונוסע בפול גז מחריש אוזניים. אח"כ הוא עוצר בחריקה, חוזר ברוורס מהיר, עוצר לרגע ליד יונתן, "שתדע לך, שאני תמיד חלמתי להיות פסנתרן", הוא מפטיר באי נוחות, ומיד ממשיך לנסוע.

     

    דייויד כבר במיטה, נרדם לאורו המהבהב של עוד פרק של "המשרד" בגרסה הבריטית. יונתן מכבה את הטלביזיה, ודייויד מתעורר. "אתה מסריח", אומר דייויד מתוך שנה. "אתה אוהב אותי?" שואל יונתן. "למה, מה עשיתם?" מחזיר דייויד. יונתן מניח את הפלאפון על הארונית שליד המיטה, מתפשט, ונכנס מתחת לשמיכה. הפלאפון מצפצף. שתיים בלילה. אס.אם.אס. מניזאר: "לא תאמין, הייתי כל כך שיכור, שהתנצלתי". "ניזאר וסופי השלימו" יונתן מעביר את החדשות בלחש לדייויד, בבחינת 'סוף טוב הכול טוב', ובבחינת, 'אני מת להזדיין איתך עכשיו'. הוא נצמד אל דייויד מאחור, ודייויד בדיוק מסתובב לכיוונו, וכורך את ידיו סביבו, ומהדק אותו אליו, תוך כדי שינה. הם לא הזדיינו. רק נרדמו. זין אל זין,  לב אל לב.

     

    -סוף-

     

    ועכשיו להרגיע, הנה שיר:


    I DON'T WANT TO MISS ON YOUR LOVE

     

    ''

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/10/10 15:14:
      קודם כל, ברכות! מעניין, אם כי צריך עריכה קלה פה ושם, לא משהו מסיבי. הכשרון שלך בהחלט בולט, (אם כי את ודאי יודעת את זה ולא זקוקה לי שאומר לך, נכון?
      שנית, זה לא סיפור, זה נראה לי פרק. אותי זה משמח, כי זה אומר לי שיהיה המשך ואצפה לכך בכליון עיניים.
      שלישית - בהצלחה והרבה!!!

      ארכיון

      פרופיל

      HADARA
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין