עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    פרסומות מפלסטיק נשים בשר ודם

    פוסטים אחרונים

    0

    קוונטים של נחמה

    7 תגובות   יום שישי , 24/9/10, 08:59

    "ובכן את מבינה?" פתחה גברת אבנר.

    "חמותי לא היתה מרוצה כשעברתנו את שם המשפחה" היא טבלה את הפתיבר העבש שלה בתוך כוס התה "הסברתי למכשפה שאם לא נעברת, הבן שלה יהיה תקוע לעד, בתור פקיד זוטר במערך הבטחוני ואני לא התחתנתי איתו כדי להיות אשת פקיד".

    הבד שעטף את הספה שלה היה סינטטי והזיעה שלי חיבקה חיבוק דב את רגלי, ממאנת להפרד מהן, החום היה בלתי נסבל אך היא חסכה על המזגן, כוס התה שלה נותרה בודדה על שולחן הסלון, לא ,היא לא הציעה לי לשתות. הטופס שגברת אבנר נדרשה למלא נותר ריק והווה מצע נוח לפרורי הביסקוויט, כל מחווה שלה עוררה בי שאת נפש.

    כשהייתי שבה לבית מרוגזת ממפגש עם נשים שכמותה, מידס היה אומר שהן נוצרו כדי שנדע להעריך את האנשים הטובים בעולם. "אסור לנו להפנות כלפיהם זעם" הוא היה מצטט לי מאיזה ספר שקרא "כי אין אור בלי צל". במצבים בלי שם כשנדמה היה לי שאינני יכולה שלא לעצור ולרתוח על שהעולם ממשיך בסיבובו למרות העוולות, הוא היה קוטף לי את המילים הנכונות מהקוטב הדרומי או הצפוני מצנן אותי ומשיב אותי למסלולנו.

    מידס לא אהב את השם שהדבקתי לו כשהיינו בני 19 אבל בנימוסיו האירופאים "מעדיף שלא" היה המשפט היחיד שאמר בנדון. אני מצדי, המשכתי לקרוא לו כך, רציתי לראות אותו מתעצבן באמת, יוצא מהקליפה המושלמת שלו ומוכיח לי שלא נברא מהשמיים. אך אם הוא רצה להודות בכך ואם לא כל מה שהוא נגע בו , כמעט, הפך לזהב: כל המטרות שלו בחיים, הגינות שהוא הקים, המבחנים שהוא והחברים שלו נבחנו בהם לאחר העדר לימוד מקדים ובתוספת בילוי לילי בפאב (ושעתיים שינה ). והיו גם הרעיונות המטורפים שהוא העלה. כן הרעיונות ההם, שבגללם אני יושבת כאן עכשיו, מנסה להתנתק מדיבורה של גברת אבנר ומכלב הצעצוע שלה שהחל לרייר על רגלי, מונח עליה בזווית בעיטה. הרעיונות שלו הם שמחייבים אותי לחזור להקשבה כשהיא לוגמת מהתה שלה ולהתחנן בפניה שתמלא כבר את הטופס (ששמות הגנאי שלו הולכים וממלאים את ראשי).

    זאת היתה אחת הפעמים שבהן הוא החליט לחגוג חג שהוא הגה. בסלון דירתנו המושכרת ישבנו עם החברים שלו, מקבץ מוזר של אנשים שלהם שלושה מכנים משותפים, חוג לימוד, הערצה למידס ושנאה ענקית כלפי. ככל שבקבוקי הבירה הלכו והתרוקנו הצליחה החבורה, באופן מפתיע, לבטא פחות מחוות של שנאה כלפי. "קבוצת הלימוד שלי" הוא קרא להם כשהסביר לי מדוע הם יגיעו יומיים לפני המבחן שלנו בכימיה. כשאחוז האלכוהול בדמם הגיע לגבהים שאפשרו השתכרות מהבל פיהם, אמר מידס את דברו:"הבטחתי לשירה שנלמד היום למבחן בכימיה". מבטיהם של עדת מעריציו התפכחו בתהליך מעורר השתאות וחמש זוגות עיניים הביטו בי במבט אחד שנשא שנאה תהומית.

    "יצא לי לחשוב על הקטע הזה של המבנה של האלקטרונים סביב הגרעין" הוא המשיך,"הרי זה רק מבנה משוער, זאת אומרת, אלקטרון הרי יכול להיות בשני מקומות בו זמנית, במקום שאנחנו חושבים שהוא צריך להיות ובמקום שהוא בפועל, הוא הרי זז מהר יותר ממה שאנחנו יכולים לתפוס בהגדרות הזמן שלנו. אז חשבתי על זה שיכול להיות חומר שהאלקטרונים שלו יכולים להיות בעלי פוטנציאל להגיע למקומות רחוקים יותר ממה שהעין שלנו יכולה לראות, ואם ישקיעו בחומר הזה מעט אנרגיה הוא יכול להופיע פתאום במקום אחר. הרי אם האלקטרונים יכולים להמצא בשני מקומות בו זמנית מה מונע מהם להיות רגע אחד בחדר שלי וברגע השני בחלל? הם פועלים לפי חוקים שגם כך מנוגדים להגיון שלנו, ככה שיכול להיות שאם נבנה תסריט שהוא חסר הגיון בשבילנו הוא יתאר בצורה מדוייקת את החוקיות שלהם." באותו הלילה הוא המשיך להסביר את משנתו וקהל המעריצים שלו הקשיב לו בשקיקה שוכח את בקבוקי הבירה הנותרים, שנותרו סגורים במקרר ואת שנאתם כלפי הסיבה לשיחה על מכניקת הקוונטים באמצע ערב בירה. הלכתי לישון כשהוא סיים לדבר על התאוריה שלו וכשהם חזרו לדבר על דברים שדרשו אוצר מילים בן חמש מילים.

    כשהוא נכנס למיטה להשלים את שעתיים השינה שהוא נזקק להם, מדיף ריח חזק של אלכוהול, כעסתי עליו כפי שלא כעסתי מעולם, על שהוא שיקר לי, לעג לי וראה איך החברים שלו שונאים אותי אבל לא הראה אף פעם שזה הפריע לו. יותר מהכל כעסתי כי התחלתי להבין שהוא לא היה מושלם. שכבתי במיטה, מעמידה פני ישנה כשהוא נישק אותי על המצח ואמר לי שהוא אוהב אותי, לא אמרתי מילה. שתקתי גם בבוקר כגילית שאחד החברים שלו פספס באופן מרשים את האסלה והקפיד להשתין בכל שאר חלקי חדר השרותים וכשהחלטתי להשאר עד מאוחר בספריה בנסיון ללמוד בצורה אמיתית למבחן בכימיה.

    על לוח השעם ליד מזכירות התלמידים התנחמתי בציון 80 שהופיע לצד תעודת הזהות שלי . הוא חיבק אותי מאחור, "כמה?" שאלתי "100" הוא אמר כבדרך אגב, "אבל זה שטויות כולם קיבלו את הציון הזה". הוא התכוון ל5 המאיות הנוספות שעל הלוח, שהיו שייכות ל"קבוצת הלימוד" שלו.
    כשהוא ארז את החפצים שלו לקופסאות קרטון, הטלויזיה היתה פתוחה על הסדרה של "סופר מן", לא יכולתי לראות אותו אורז אבל גם לא רציתי להיות נפקדת. בהיתי במסך ממקדת את כל המחשבות שלי בגוף המושלם של סופרמן."אתה לא מבין כמה זה קשה להיות תמיד מספר שתיים אצל מי שטובת העולם תמיד תקדים את צרכיה" אמרה שם אחת הדמויות לסופרמן כשהדלת נטרקה ואחרון הארגזים עזב את חיי.

    תואר שני היה הפתרון שיעדתי למילוי הריק שמידס הותיר בחיי, ברחובות הצפופים שברחנו אליהם כדי לא לזכור את המקום השקט שבו נבראנו, שמעתי רק את צעדי. אבל הריק כבר אכל כל חלקה טובה וכל מי שפניתי אליו בבקשה להיות לי למנחה, לתעסוקה, למזור למחשבותי, אמר לי לא, או "נפנה אליך בשלב מאוחר יותר אם לא נמצא מועמדים ראויים". זה לא היה צריך להפתיע אותי , שחררתי את יד הזהב שבה רוצים כולם לאחוז עד מותם, כדי לראות את חיי מאבדים כוון בזמן שהעסק החדש שהקים החל לשגשג במידה שהפתיעה את כולם, אפילו אותו.

    "אז את מבינה? הם נתנו לכל הנשים שלהם את הנעלים מהחומר שפיתחו במדור המיוחד כדי לכסות על הבגידות שהלכו שם, אבל אני הייתי מוכנה לסלוח לו, אני כבר הייתי אשת מנכ"ל. את זה הפוסטמה לא יכלה לקחת ממני ולא משנה כמה פעמים בשבוע הם שכבו". הנהנתי לדבריה של גברת אבנר ושאלתי אם היא יכולה למלא איתי את סעיף 2 בטופס ולחתום, אך היא הנהנה והמשיכה לדבר, תוך שידה מסרבת לאחוז בעט.

    התחלתי לכתוב את כל התאוריה שהגה מידס בלילה שבו גם שלושה בקבוקי בירה לא יכלו להקהות את כאב הכשלון. הכנסתי את הנוסחאות שיכניסו קצת הגיון בכאוס שהוא ברא והשתעשעתי בהיפוטזה שבניתי שרעיון שמידס ברא יוכל לתת פירות בכל קרקע שבה ישתל. שלחתי את המסמך בבוקר שלמחרת ובתור בדיחה עגומה, צורפה לו בקשה למאסטר למעבדה של איזה פרופסור שמנוע החיפוש אמר לי שמאחוריו רזומה מרשים של מדליות ופרסים ומאמריו צוטטו על ידי טובי החוקרים.

    ביום שנכנסתי למעבדה של פרופסור נמרטופ הם ערכו מסיבת פרידה לטכנאית שבקשה ללמד את הפרופסור להשתמש באי.מייל בצורה עצמאית. "היתה חסרה לה שנה כדי לצאת לפנסיה" לחשה לי אחת הסטודנטיות, "אך היא לא יכלה לשאת באשמה שבשל ההחלטה שלה לאפשר לקשיש בן 70 לשלוח מייל בצורה עצמאית, הוא השיב בחיוב לסטודנטית הלא נכונה".

    באחד הכנסים המדעיים השתכר פרופסור נמרטופ שלא כהרגלו. הטכנאית החדשה לא מצליחה להתקרב לסדר ולמקצועיות שאפיינו את העוזבת, והוא שזכה בכל הפרסים האפשריים בתחומו, טבע כעת בבור הבלגן שנותר עם לכתה ועיסוקו העיקרי כעת הפך להיות כיבוי שריפות. אובדן השליטה הנדיר הזה התרחש בפאב רועש במדינה מזרח אירופאית עתירת אלכוהול זול, שם בצער לו הוא סיפר לחבר מהתעשיה הבטחונית על התאוריה של הסטודנטית שהוא קיבל, במקום הסטודנט, שכבר פרסם שלושה מאמרים לאחר שנת עבודה אחת במעבדה השכנה. החבר רק הנהן כשנמרטופ בכה וצחק על התאוריה שלה שאמרה שיתכן והחומר שחלקיקיו יכולים להיות בשני מקומות בו זמנית יגיע לחלל במידה ויזרק ויפגע בגוף אחר. החבר טפח על כתפו ואמר לו שדברים חמורים מזה כבר קרו במערכת הבטחון.

    כשמר ש. חזר למשרדו לאחר הכנס חיכה לו תצלום לווין שצילם הפיתוח האחרון של התעשיה הבטחונית, עשרות זוגות נעליים ריחפו להן בנקודה מסויימת בחלל, תוך שהן חוסמות את נתיבו של הלוין הישראלי החדש.

    "ביום שהוא אמר לי שהוא רוצה שנתגרש זרקתי עליו את הנעל ההיא" אמרה לי גברת אבנר, "את מוכרחה להבין" אמרתי לה " זו רק חתימה , או שאת מותרת על הנעל או שאת מבקשת להשתתף בהוצאות החזרתה לישראל, זאת רק חתימה ואני חייבת להספיק להגיע היום לעוד בתים".

    "גברת אמיר סיפרה לי שאצלה ישבת יום שלם, גברתי הצעירה, גברת אמיר היתה נשואה לראש המדור ולא ייתכן שאת תשבי איתי, אשת המנכ"ל, פחות זמן משישבת אצל גרושתו של ראש המדור " היא אמרה בקול קר כקרח והקפידה להמשיך ללכלך את הטופס בכל חומר שעבר תחת ידה.

    "היפוטתית, אני חושב שטיסה במהירות האור יכולה לערער את מהות החומר של הנוסע" אמר ינון.

    בסלון ביתו שבחוות הבודדים שהקים ישבתי איתו ועם אשתו שהתנתה את כניסתי לביתם במחיקת השם מידס מבדל שפתיי. חיבבתי את אלה, אשתו על שלא הציבה בפני תנאים נוספים ועל שלא שפטה אותי. היא אמרה לינון רק פעם אחת שבמקום שבו תצמח משפחתו לא יהיה מקום לחבורה הענקית שכבר השתרכה בעקבותיו והיא קיבלה בחזרה את השקט שלה. "המצחיק הוא שאני אפילו לא זוכר שאמרתי משהו על קוונטים, ובכלל כל התקופה הזאת מחוקה אצלי, מה שאלכוהול עושה לבן אדם, מזל שהפסקתי עם החרא הזה" הוא אמר, תוך שהוא מגלגל תוצרת חקלאית משובחת וסודית, לסיגריה מושלמת.

    הגעתי כדי להתנצל על גניבת התאוריה שלו, רגע לפני הצטרפותי למשלחת שתטוס במהירות האור לנקודה בחלל בה עליה לפוצץ את כל הנעליים שנשות האצולה של התעשייה הביטחונית חפצו בהשמדתן.

    "מה יכול להתרחש כשתעורער מהות החומר שלי?" ניסיתי לצפות עם ינון את תופעות הלוואי האפשריות.

    "אני חושב שבמקרה הגרוע ביותר לא תאבדי יכולות קוגניטיביות אבל יתכן ותאבדי את כל הזיכרונות שקשורים לרגשות מן העבר" הוא אמר . תהיתי איך יראו חיי לאחר החזרה ארצה והפחד שיתק אותי, פניו של ינון נראו קשובות לרחשים מרוחקים של החווה, כשהסטתי את מבטי לפניה של אלה קרן מהן אושר עילאי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/9/10 08:59:
      מזל שגם אפס הוא חצי מספר.
        29/9/10 22:50:
      כוכב עד החצי
        29/9/10 22:06:
      מה לא שמעת את כל הבלגן שהיה עם החרמה של הסנדלים התנ"כיות בחלק מחנויות הנעליים ?(הכל עדתי!).
        29/9/10 03:09:

      צטט: הלנה ויטמן 2010-09-28 22:03:09

      זאת זריקה בסגנון עדות אשכנז

       

      עכשיו יש פער עדתי גם בזה?

        28/9/10 22:03:
      זאת זריקה בסגנון עדות אשכנז
        28/9/10 00:21:
      אהבתי.
      את הנעליים שאבת מהעירקי שהשליך על ג'ורג' ו. בוש?
        27/9/10 06:35:
      איזה יופי של כתיבה הלנה, תענוג!
      סופרת אמיתית ללא ספק.
      הדמות של גברת אבנר הזכירה לי אשה אחת מהקיבוץ. לא, לא אשת מנכ"ל ולא נבגדת אבל אותו טיפוס נרקסיסיטי פולני שחושב שמגיע לו הכל!
      הטיפוס הזה שאת מתארת אשכרה קיים אני בטוחה. יופי של השראה נתת לי גם מהמשפט:

      "הן נוצרו כדי שנדע להעריך את האנשים הטובים בעולם. "אסור לנו להפנות כלפיהם זעם" הוא היה מצטט לי מאיזה ספר שקרא "כי אין אור בלי צל".

      משהו שאני לוקחת איתי על אותם אנשים ונשים שגורמים לנו להתרתח בשנייה שאנחנו שומעים אותם.

      תודה!

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      הלנה ויטמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין