נא לסווג תחת "אנקדוטה משעשעת".

הנה העטיפה של סרטו התיעודי של רפאל נג'ארי, הסוקרת את תולדות הקולנוע הישראלי:

בפסטיבל ירושלים הקודם, צפיתי בפרוייקט הזה, בן 4 השעות. חיבבתי אותו עד מאוד. היו לי הרבה דברים לכתוב עליו ונהניתי לעשות כן.

בתור מישהו עם פטיש לעילגות מכל הסוגים, מצאתי את העטיפה הזו אותנטית למדי. אני מקווה שאפשר לראות זאת בתמונה, הטעויות בעברית רבות ומגוונות. החל מ"אמוס גיתאי" או "מושה מיזרחי" ועד האהוב עליי מכולם - "גשר צח מאוד" (תמיד טענתי לצחפתים אין בכלל ר' בשפה). הכל כדי להתחקות ולהידמות, כנראה, לתהליך העבודה של במאי צרפתי אשר יוצר בישראל ומנסה ללכוד ולספר את גרסתו שלו להיסטוריה של הקולנוע הישראלי.

אלא שבצד האחורי חיכתה לי הפתעה (או שמא, אצבע) משולשת:

זה תמיד נחמד לראות את השם שלך מתנוסס על גבי כרזה של סרט. גם אם זה רק כי חשבתי שהוא מוצלח ולא כי היית שותף בהפקתו. עוד יותר נחמד לראות להיות שני לאורי קליין (ועוד לחשוב כמוהו!). אבל הכי נחמד, הדבר הכי נחמד זה כשכותבים את השם שלך כמו שצריך. כי אלא אם רפאל נג'ארי עיצב גם את העטיפה האחורית של מהדורת הדי.וי.די, זה על גבול המעליב. אני רגיל שטועים ומסלפים את שמי. כל החיים זה כך. אבל תנו איזה מינימום של כבוד לבנאדם שאתם מצטטים. כולה חמש אותיות יש בשמי הפרטי, למה לגזול ממני אחת?

ונניח ואבליג על עניין השם. איך מכל מה שכתבתי נבחרו רק שתי מילים, כה אגביות? אני יכול לצאת טמבל ליד אורי קליין גם בלי העזרה שלכם, תהיו מי שתהיו. הרי זה לא שהמפיצים או היחצנים מבקשים רשות להשתמש במילים שכתבתי על הסרט שלהם. לא בפוסטרים, לא במודעות בעיתונים ולא בעטיפות הדי.וי.די. האדם היחיד בארבע השנים האחרונות שאשכרה פנה אליי וביקש לצטט משהו שכתבתי היה שמוליק מעוז. זה היה לאיזו הזמנה לאיזו הקרנה חגיגית של סרטו "לבנון", אם אני לא טועה - אפילו לא לפוסטר רשמי או משהו גדול וחשוב. ובכל זאת הוא שאל. לפחות מישהו אחד בארץ הזו עם איזה מינימום... הגינות? יושרה? היגיון? דרך ארץ? וואלה, לא יודע תחת איזו קטגוריה לסווג את זה.

אבל מה שבכלל רציתי להגיד הוא שאני לא כועס. רק משועשע. ושעכשיו יום כיפור, אז כפרה עליכם - אני סולח לכם, מעצבי כרזות הסרטים באשר הם. לעומת זאת, אם אני תופס את האורן שמיר הזה, אני כבר אראה לו מה זה

צום קל והמשך חגים שמחים לכל, שיהיו ימים מלאים בהפתעות משמחות וסליחות מזככות.