עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    בלוגורונצ'יק

    אפרסם פה הגיגים, סיפורים קצרים, מתכונים...

    ארכיון

    אחד בתוך המון

    1 תגובות   יום שלישי, 16/10/07, 10:03

    אחד בתוך המון - קצר

     

     

     

     

    שמיים

    שמיים ועץ

    זה לא יעזור

    אני קופץ

     

    רוח

    רוח וחום

    בחלקת בור

    שמור לי מקום

     

    דשא

    דשא וים

    שפתיים חושקות של גיבור

    חשות רק עוד רגע

    בדם

     

    למה אני מחכה?

    למה אני מצפה?

    תדליקו ת'אור

    תהפכו כסאות

    הם יהיו פה לעולם.

     

     

     

    לפעמים היא ישנה אצלי ואני מכניס לה תרגל לשטקר ומחכה שיצאו התשובות לקיום.

    מחכה שעה מחכה שעתיים וכלום. ואז אני מרגיש כזה דפוק שאני יוצא להסתובב לפחות לשעה

    עד השוק וחזרה. אני שונא את העיר הזאת. אין פה לאן ללכת אולי בגלל שהלכתי כבר לכל העיר הזו ועכשיו אני מרגיש שאין בה עץ שאנלא מכיר ואני אוהב אותה כי היא חלק ממני, אני אוהב אותה כי היא חלק ממני ואני מכבד אותה וקרו לי פה דברים יפים אבל עכשיו כשאין לי חשמל בבית אני חושב אולי היו צריכים לקחת אותה ולהעביר למרחב אחר. קצת פחות צפוף מן הסתם אם תרשו לי ואז אני חושב שבכלל כל ההמצאה הזאת שנקראת עיר זה לא כזה שוס. היא מתרפקת עלי כמו חתולה ואני מכניס לה תרגל לשטקר בשקט ומחכה, אולי יקרה משהו.

    הערב זה מוכרח לקרות. למה? כי אני כבר בתחתית וכבר אין לאן לשאוף והמצב נראה כמו רגע אחד בתוך המון רגעים של סוף.

     

    מתחת לחלון שלה גיליתי שיש לי כוחות על טבעיים. שאם אני חושב לעומק,ככה מאמץ את כל ישותי כמו שאומרים אני מסוגל להתרומם באויר. לא שאני מבין למה זה טוב אבל אני בכל זאת מתרומם ומציץ לאנשים דרך החלון לדירות ורואה שאין אף אחד בדירות. שאין רהיטים. שהכל נטוש שם ומלא אבק וקורי עכביש וכאלה ואני מתעצבן על עצמי שהתרוממתי וחושב כן

    אולי עכשיו אתעורר. בכל מקרה כלום לא יקרה בחלום הזה אבל אני לא מתעורר ופתאום אני שומע אותך גונחת לידי ואני שומע את החרחורי שינה האלה שלך ופתאום אני אוהב אותך, לרגע, לרגע מופלא ואני מחבק אותך מתוך שינה ואת מעיפה לי תיד. אני מבקש שוב שתתני לחבק אותך,זונה! ואת שוב מעיפה לי תיד. כועסת כי לא רציתי ללכת לאמא שלך. תני סו"ש

    אחד בשקט בבית רבק! אני קם למזוג לי מים ומהברז יוצא עלי זרזיף של דם. אני מביט ורואה שזה לא מהברז. שבטעות לקחתי אקדח ויריתי בעצמי. אני נכנס לאוטו וסוגר תדלת של הבית ככה בשקט ונוסע לבית חולים תל השומר אבל מה השומר בכניסה לא נותן לי להכנס. אני מראה לו תחור של הכדור והוא לא מתרשם. עכשיו אני חוטף ג'ננה ומבקש ממנו יפה

    שיתן לי להכנס לפני שבאמת יהיה פה רע. אבל הוא בשלו. אדוני, זה שטח צבאי סגור. מסתבר שהגעתי לבסיס בטעות,אבל אני לא כועס עליו אפילו שפתאום הוא נראה לי כמו ילד במדים. אני מוציא דג אמנון מהכיס ונותן לו כאות הוכרה למילוי תפקידו.

     

    אני חוזר לדירה מניח תמפתחות בשקט ומכניס לך את הרגל לשטקר. את ישנה עמוק ובכלל לא שמה לב. את גונחת שוב אבל עכשיו אני סתם עייף ואני מבקש ממך להפסיק לגנוח. את יכולה להפסיק לגנוח? את מתעוררת ואנחנו מתחילים לדבר.

    אני אומר התגעגעתי אלייך. את אומרת שגם. אני אומר אני אוהב אותך, את אומרת שאת יודעת ושגם את. אני אומר שאני עייף ואת אומרת שאשכב ככה לידך ואת תלטפי אותי ומחר נצא לרכב על סוסים. אני מסכים ונשכב. את ההמשך אני לא זוכר,אבל לפנות בוקר אני מתעורר שוב,מחפש את דרכי בבית החשוך אל השרותים ובדרך יוצא למרפסת להביט ביונקי הצוף הורדרדים שאת כל כך אוהבת.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/10/07 07:52:

      הגעתי במקרה ונשארתי

      אוהבת מאוד את הכתיבה שלך, מרגישה כמו חלום הזוי

       

      כיכבתי