עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    רסיס של פצצת מרגמה

    12 תגובות   יום ראשון, 12/9/10, 16:06

    רסיס של פצצת מרגמה

     

    ראש השנה מאחורינו, ויום הכיפורים לפנינו, ואנו אורזים את חיינו לקראת מעבר לדירה חדשה. אני מתבונן ברסיס המתכת המונח לפניי – כשישה סנטימטרים של מטיל ברזל דק, חלוד ומצולק – והריחות, הקולות והמראות של המלחמה הארורה ההיא חוזרים אליי.

     

    הקומנדקר שבא לקחת אותי בצהרים עצר בחריקה מול הבית, יממה אחרי שהאזעקה החרידה את קדושת יום הכיפורים. כשניצבו שני החיילים בדלת, הייתי מוכן - ארזתי מראש את התרמיל וכן את הנעליים הצבאיות הגבוהות. אמנם הועברתי בעל כורחי להג"א עקב מחלה, אולם במשך למעלה מעשר שנים קודם לכן, שירתי במילואים כמפקד טנק, ואת ההרגלים הישנים קשה לשנות.

     

    הכתפתי את התרמיל ונפרדתי מרעייתי, ומכיוון שחשבתי שאתרום את חלקי בהשגחה על ההאפלה בירושלים, הבטחתי לחזור בלילה, או למחרת בבקר.

    כמה טעיתי!

    הקומנדקר הביא אותי לתחנת הכבאות בשולי גבעת מרדכי, ובה היה כבר ריכוז גדול של חיילי מילואים, אנשי שריון לשעבר. הוחזרתי, לפחות על הנייר, מהג"א לשריון! טלפון לא היה, ולא הייתה כל אפשרות להודיע בבית על השינוי. רק כעבור יומיים, כשהתמקמנו, הצלחתי להתקשר אל גוסטה, השכנה היחידה שהיה טלפון בביתה. הפגתי את העמימות אצל רעייתי, אך בה בעת גם הגברתי את דאגתה.

     

    שובצתי כמפקד טנק אמבולנס בגזרה הצפונית בסיני, ולאחר טיסה במטוס הרקולס לרפידים, הגעתי אל מפקדת האוגדה בבלוזה. טנקי אמבולנס לא חיכו לנו באוגדה, ועד סוף המלחמה לא הגיע הטנק "שלי" – וגם לא טנק אמבולנס אחר - ולמעשה לא חזרתי להיות שריונר.

    הנהג שלי ואני, כמו גם ארבעת הצוותים האחרים של טנקי האמבולנס, חיכינו עד בוש, ובמפקדת האוגדה חיפשו עבורנו כל יום תעסוקה. בין התעסוקות המגוונות, שמרנו בין היתר גם על חיילי קומנדו מצרים שבויים – סודנים שחורים, גבוהים ורחבי כתפיים, כל אחד עוג מלך הבשן!

    החזית לא הגיעה עד מפקדת האוגדה, אך זוועות המלחמה הגיעו גם הגיעו - דם ואש ותמרות עשן! הרגשתי שהמלחמה מתנהלת ממש לידי, מבלי שאני מעורב בה, ומבלי שאני מצליח לתרום לה תרומה משמעותית.

     

    יום אחד, כאשר לא הייתה לי שום משימה מוגדרת, הלכתי אל הגבול הצפון-מערבי של המחנה, וחברתי אל קבוצה של חיילי נח"ל שהיו מוצבים בעמדה שצפתה אל הגדר ואל המדבר שהשתרע ממנה והלאה, לכיוון התעלה. החיילים היו טירונים צעירים, והמפקד שלהם – עוד לא בן עשרים.

    שוחחנו והתיידדנו, ושתינו תה, ואז החלה ההפגזה. הטירונים נעלמו בין רגע במקלט התת-קרקעי הסמוך, מבלי שהמפקד הצעיר הצליח לעצור בעדם, ונשארנו רק שנינו בעמדה – המ"כ ואני. פגזי מרגמה התפוצצו סביבנו, אך אנו היינו מוגנים מכל פגע בעמדה המבוצרת.

    "אתה חייב להחזיר את החיילים שלך", אמרתי למפקד הצעיר.

    "נכון, אבל המצרים עלולים לתקוף גם רגלית, ואני לא יכול להשאיר אותך פה לבד".

    "אתה יכול!", אמרתי, "תראה לי איך מפעילים את המא"ג - אני מכיר רק מקלע 'אפס שלוש' - ואני אגן על העמדה, במקרה שהמצרים יגיעו. אתה לך ותביא בחזרה את החיילים שלך".

     

    נשארתי עם המא"ג שזה עתה למדתי לתפעל, והפגזים המשיכו לנחות מסביב, אך הרגשתי בטוח למדי. אני לא יכול לומר שלא פחדתי בכלל, אך גם שמחתי שהנה יש קצת 'אקשן', ואני בכל זאת מביא איזו שהיא תועלת.

     

    ואז נפל פגז קרוב מאד לעמדה. הפיצוץ היה עז. עשן סמיך וריח חריף של חומר נפץ מילאו את העמדה, ואפפו אותי כליל. רסיס פגע ממש קרוב אלי באחד משקי החול, ופער בו חור, והחול החל מזרזף ממנו. מבלי לחשוב הרבה, הושטתי את ידי ותפסתי את הרסיס.

    "אאוץ'", נפלטה צעקה מפי כשנכוויתי.

    "איזה אידיוט חסר אחריות אני" חשבתי לעצמי, "ואיזה מזל שאיש לא רואה אותי בקלקלתי".

     

    הסמל וחייליו הגיעו, והמצרים לא. ההפגזה הסתיימה, ואני הלכתי למרפאה לחבוש את הכווייה.

     

    הרסיס החלוד מונח כיום בקופסה, יחד עם מזכרות אחרות ממסכת חיי, ורק לעיתים רחוקות אני נתקל בו ונזכר במלחמה הארורה ההיא.

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/9/10 16:46:

       בעיני  יום כיפור אינו חג הוא

      משקף מלחמה נוראית וארורה....

      היבטת לתאר תחושות מלחמה

      בעוטצמה ונגיעה.

      חשתי צביטה בקוראי רשומתך.

      מי יתן ולא נדע עוד מלחמות.

      ולא רסיסים פוצעים.

      תודה ששיתפת.

      כתיבתך איכותית .

       

      ''

        17/9/10 13:15:
      עמוס,
      לבקר אותך זה להיות בפאזה אחרת...
      מלחמות הן איומות... מקווה שתמצא הדרך להדברות .
      וכהרגלך כותב מקסים.
        17/9/10 06:40:

      צטט: שרה בכור 2010-09-17 03:06:39

      מלחמה איכשהוא לא נגמרת ...משאירה כל כך הרבה צלקות

      שנה מתוקה לך

      תודה, שרה, וברוכה הבאה.

      את צודקת, ולמזלי, הצלקות שלי הן קלות, לעומת אחרים שבאמת סבלו וממשיכים לסבול.

      שנה טובה ומבורכת לך, ולכל עם ישראל.

       

        17/9/10 03:06:
      מלחמה איכשהוא לא נגמרת ...משאירה כל כך הרבה צלקות

      שנה מתוקה לך
        16/9/10 18:06:

      צטט: sherry refael 2010-09-16 17:53:31

      תודה על השיתוף עמוס יקר
      גמר חתימה טובה
      שרי

      תודה לך, שרי, וחתימה טובה.

       

        16/9/10 17:53:
      תודה על השיתוף עמוס יקר
      גמר חתימה טובה
      שרי
        15/9/10 23:31:

      צטט: יעל מ 2010-09-15 20:47:27

      סיפור קשה כתבת כאן. טוב שהצלחת להוציא את הדברים. מלחמה זה לא דבר טוב, וצריך להימנע מזה ככל האפשר.
      הרסיס - שקול להיפטר ממנו אם הוא מעלה בך זכרונות לא נעימים...

      תודה, יעל.

      יש אנשים עם זיכרונות קשים בהרבה משלי. אמנם איבדתי חבר במלחמה, אך הוא נפל בקרבות על החרמון ברמת הגולן, בעוד אני "ביליתי" בבלוזה.

      כמו שכתבתי לגרייס - לא נראה לי שאפטר מן הרסיס.

      גמר חתימה טובה, עמוס.

       

        15/9/10 20:47:
      סיפור קשה כתבת כאן. טוב שהצלחת להוציא את הדברים. מלחמה זה לא דבר טוב, וצריך להימנע מזה ככל האפשר.
      הרסיס - שקול להיפטר ממנו אם הוא מעלה בך זכרונות לא נעימים...
        15/9/10 16:09:

      צטט: גרייס ל 2010-09-15 16:00:44

      כל המלחמות ארורות, זרוק את הרסיס לא צריך זכרונות ממלחמה, גם ככה קשה לשכוח אותן.

      בית חדש אנרגיה חדשה שנה נפלאה לך.

      תודה, גרייס.

      אכן כל המלחמות ארורות, אבל מלחמת יום הכיפורים חרותה בזכרוני, כמו גם בזיכרון הקולקטיבי, כארורה במיוחד.

      באף מלחמה אחרי מלחמת השחרור, לא היו לנו כל כך הרבה קורבנות, ובאף מלחמה אחרת אני לא נחשפתי לכל כך הרבה מוות.

      באשר לרסיס - אני אספן אובססיבי, וכעת במעבר, אני נפרד מהרבה דברים שלא האמנתי שאפרד מהם: ספרים, מכתבים, תלושי משכורת, ועוד. לא נראה לי שאפרד מהרסיס, למרות עצתך הטובה.

      גמר חתימה טובה, עמוס. 

        15/9/10 16:00:
      כל המלחמות ארורות,זרוק את הרסיס לא צריך זכרונות ממלחמה ,גם ככה קשה לשכוח אותן בית חדש אנרגיה חדשה שנה נפלאה לך,,
        12/9/10 17:24:

      צטט: דיוטימה 2010-09-12 16:20:41

      הסיפור התעודי המרתק הזה, הוא אחד הבונוסים שמרוויחים כשאורזים ועוברים למעון חדש...

      מעניין איזו מחשבה הנחתה אותך בזמנו,

      לקחת את הרסיס הזה ולשומרו כמזכרת?

       

      תודה, אסתר.

      אם לא היה פוגע בשק החול, היה עלול לפגוע לי בראש, ואז היה זרזיף אחר, לא של חול!

      חתימה טובה, עמוס.

       

       

        12/9/10 16:20:

      הסיפור התעודי המרתק הזה, הוא אחד הבונוסים שמרוויחים כשאורזים ועוברים למעון חדש...

      מעניין איזו מחשבה הנחתה אותך בזמנו,

      לקחת את הרסיס הזה ולשומרו כמזכרת?

       

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין