עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    "הוא אורח שלנו, בואו נרגע!"

    14 תגובות   יום שבת, 21/8/10, 17:02

    "הוא אורח שלנו, בואו נרגע!"

     

    "אתה הרבה זמן בהודו?"

    "בערך חמישה חודשים".

    "מהיכן אתה? "

    "מישראל"

    "מאיפה?"

    "מירושלים", עניתי. "אל קודס".

    חשבתי שהשם הערבי של העיר יהיה יותר משמעותי באוזני חבורת הצעירים המוסלמים שישבו איתי סביב השולחן בפינת האוכל במעונות הסטודנטים בקולג' של ג'ממו.

     

    הגעתי לעיר ג'ממו בשעות אחר הצהריים, בדרכי אל עמק קשמיר. שמתי פעמיי אל הקולג', שהפך יותר מאוחר לאוניברסיטה, ומייד בבואי עוררתי תשומת לב. תייר תרמילאי מערבי, מגודל זקן וחובש כובע טמבל שהיה פעם כחול, לא היה מחזה נפרץ במקומותיהם.

    הראשון שניגש אלי היה בחור שחום, גבוה ורזה, לבוש מכנסיים כהים וחולצת תכלת, וחובש כיפה מוסלמית לבנה, שהעידה על נטיותיו הדתיות.

    "ברוך הבא", אמר לי במאור פנים והושיט לי את ידו. "אני יוסוף, ואתה?"

    "אני עמוס", אמרתי.

    "באת לג'ממו לזמן ארוך?"

    "לא", עניתי. "זוהי רק תחנת ביניים. מחר אני ממשיך לסרינגר בקשמיר".

    "יש לך איפה ללון בג'ממו?" הוסיף לשאול, כשחבורת הצעירים הסקרנים שמסביבנו הולכת וגדלה.

    "עדיין לא", השבתי. "יש אפשרות ללון פה במעונות?"

    "בוודאי", אמר יוסוף. "בוא איתי לחדר שלי".

    הלכתי בעקבותיו והסתכלתי על הבניינים שמסביבי, והם היו דומים לאוניברסיטאות הודיות אחרות שראיתי. המקום לא הצטיין בניקיון, ומעבר לשבילים שררה עזובה – הגנן כנראה יצא לחופשה.

     

    הגענו אל בניין מוארך בן שלוש קומות, ששימש כמעון לסטודנטים, ויוסוף עלה איתי אל חדרו לקומה השנייה, כשמאחורינו באים עוד שבעה-שמונה סטודנטים, כולם בנים.

    "השותף שלי לחדר לא נמצא", אמר יוסוף, "ואתה יכול לישון במיטה שלו".

    פרקתי את התרמיל, והתיישבנו על המיטה.

    "אכלת ארוחת ערב?"

    "עדיין לא".

    "בוא איתנו למטבח ונכין משהו לארוחת הערב".

     

    ירדנו לקומה הראשונה ויוסוף וחבריו נרתמו למשימת ההכנה של הארוחה. אני ישבתי וצפיתי בהם, ועדיין לא היה לי שיג ושיח עם איש מלבד יוסוף.

     

    כשסיימו את ההכנות, הגישו לשולחן ערימה של פיתות צ'פאטי, מגש ועליו מה שנראה כביצים "מקושקשות", ועוד מגש עם תוספות מבושלות בלתי מזוהות, שנראה לי שהיה בהן מרכיב של חצילים.

     

    "מה אתה עושה בירושלים?", המשיכו השאלות לזרום, כשכל אחד מנסה לתרום את חלקו.

    "הייתי סטודנט, ועבדתי עוד שנתיים כמדריך נוער".

    "מה למדת?"

    "מזרח תיכון ומדע המדינה".

    "מאיזה דת אתה?"

    "יהודי", עניתי, מתפלא שהשאלה מגיעה בשלב מאוחר יחסית. בדרך כלל שאלת הזהות הדתית הייתה עולה בהודו בשלב הרבה יותר מוקדם.

    "יהודי?" עלתה הפליאה מכמה פיות.

    "כן", אמרתי. "מרבית אזרחי מדינת ישראל הם יהודים".

    "ואתם היהודים מכירים במוחמד כנביא?", שאל צעיר חבוש כיפה, בעל עיניים בוערות.

    "לא", עניתי, "אך אתם המוסלמים מכירים בנבי מוסא, משה רבנו שלנו, כנביא".

    "נכון, נכון", עלו קולות של הסכמה.

    "ידעת שנבי מוסא, שפה אנו מכנים אותו "קא, קא", קבור בקשמיר?" שאל יוסוף.

    "לא, זה חידוש עבורי", אמרתי. "על פי התורה שלנו, מקום קבורתו לא נודע".

    "יש לנו בספרייה ספר שנקרא 'ישו בשמיים על הארץ' (Jesus in Heaven on Earth: by Khwaja Nazir Ahmad), ובו מסופרים קורותיו של נבי מוסא בקשמיר", הוסיף יוסוף.

     

    התפתח בינינו דיון, שבו התנצחו הרציונאליות האקדמית שלי, עם האמונות שלהם, והדיון הלך וטיפס לרמות קול גבוהות מן הרצוי.

    "חבר'ה", אמר יוסוף, "עמוס הוא אורח שלנו, בואו נרגע!"

    ואז פנה אליי: "אני מציע לך לקרוא את הספר של נזיר אחמד. הוויכוח שלך הוא עם האמונות שלנו, אז מוטב שתכיר אותן ממקור מוסמך".

    הרוחות נרגעו וכעבור זמן פרשנו כולנו לישון כידידים.

     

    למחרת הקדשתי שעות מרובות לקריאה בספרייה והתוודעתי לאמונות שהתפתחו בכת האחמדית באסלאם, הקשורות במשה רבנו, בישו הנוצרי וגם בעשרת שבטי ישראל האבודים.

     

    כשהגעתי כעבור מספר ימים לקשמיר, ניסיתי להתחקות אחרי אגדה אחת הקשורה באבן משה רבנו, אך זהו נושא לסיפור אחר.  

      

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/10/12 07:45:

      צטט: מרב 1956 2012-10-20 06:12:47

      סיפור מרגש מאוד.

      קבלת האורח, כל כך יפה בעיני.

      האם גם היום היית הולך ככה ללא חשש, אל חדרו של מוסלמי?

      רק בדיעבד הבנתי, עד כמה טפשותי סיכנה את חיי. לא תמיד זו חכמה להפגין את מה שאתה יודע, במיוחד בענייני אמונה.

      באשר לשאלתך - היום אני הרבה פחות הרפתקן, אך עדיין מוכן להכיר אנשים חדשים, וכן, יש לי מספר מכרים וידידים מוסלמים.

      שבת שלום, עמוס.

        20/10/12 06:12:

      סיפור מרגש מאוד.

      קבלת האורח, כל כך יפה בעיני.

      האם גם היום היית הולך ככה ללא חשש, אל חדרו של מוסלמי?

       

        29/8/10 15:10:

      צטט: ariadne 2010-08-29 09:54:13

      לפחות הויכוח הזה הוביל אותך לאבן....ולהרבה הארות אחרות גם כן, אני מניחה....

      אכן, רונית. למדתי להתאזר באורך רוח, ובסופו של דבר יש תוצאות חיוביות גם ממה שנראה בתחילה כשלילי.

      שבוע טוב, עמוס.

       

        29/8/10 09:54:
      לפחות הויכוח הזה הוביל אותך לאבן....ולהרבה הארות אחרות גם כן, אני מניחה....
        26/8/10 17:45:

      צטט: פרמינה דאסה 2010-08-26 17:06:31

      משה בהודו?
      נו שויין........:-)

      תודה, טלי.

      הוא שאמרתי - ניסים ונפלאות, כפי שתיארתי בפוסט הנוכחי.

      כל טוב, עמוס.

       

        26/8/10 17:06:
      משה בהודו?
      נו שויין........:-)
        22/8/10 07:43:

      צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2010-08-22 03:23:35

      יש משהו אנתרופולוגי בתיאור הכנסת אורחים. לא בכל מקום ובכל עם מקפידים בכבודו של המנהג. מתמיד חשבתי על אורחות המזרח בנדון. גם אם בתוך האוהל אתה מוגן, תצא החוצה ויוכלו לערוף את ראשך. הסיפור הזה מלמד שאפשר לנהל שיח ברבדים שונים גם אם אין הסכמות בין המשתתפים. ועכשיו אני מצפה לסיפור על אבן משה רבינו... תודה עמוס. שבוע טוב.

      תודה, ניצה.

      הכנסת האורחים היא אחד הזיכרונות החזקים ביותר ממסעי הראשון בהודו. בביקוריי הבאים - כעבור 30 שנה - שנשאו אופי שונה, לא נתקלתי יותר בתופעות דומות. הודו השתנתה? אני השתניתי? הנסיבות השתנו?

      שבוע טוב, עמוס.

       

      יש משהו אנתרופולוגי בתיאור הכנסת אורחים. לא בכל מקום ובכל עם מקפידים בכבודו של המנהג. מתמיד חשבתי על אורחות המזרח בנדון. גם אם בתוך האוהל אתה מוגן, תצא החוצה ויוכלו לערוף את ראשך. הסיפור הזה מלמד שאפשר לנהל שיח ברבדים שונים גם אם אין הסכמות בין המשתתפים. ועכשיו אני מצפה לסיפור על אבן משה רבינו... תודה עמוס. שבוע טוב.
        21/8/10 23:50:

      צטט: דיוטימה 2010-08-21 22:08:21

      מסעותיך הם על גבול הסיכון האישי.
      מצד שני, התחככות זו מביאה סיפורים מרתקים...

      תודה, אסתר.

      מדי פעם אכן הרגשתי מאויים, אך כמו שאת אומרת, עצם העובדה שיצאתי בשלום, מאפשרת לי לספר את הדברים כחוויה.

      שבוע טוב, עמוס.

       

        21/8/10 23:48:

      צטט: יעל מ 2010-08-21 21:06:44

      פעם גם אני הייתי נוהגת להתנצח ולדון על עניין דת ואמונה, והיום כמעט שלא. אני מכבדת כל איש ואמונתו:)

      תודה, יעלי,

      למדתי דברים רבים בהודו, ואחד מהם הוא סובלנות. אפילו סובלנות לעבודת אלילים.

      שבוע טוב, והצלחה בתערוכה, עמוס

       

        21/8/10 22:08:
      מסעותיך הם על גבול הסיכון האישי.
      מצד שני, התחככות זו מביאה סיפורים מרתקים...
        21/8/10 21:06:
      פעם גם אני הייתי נוהגת להתנצח ולדון על עניין דת ואמונה, והיום כמעט שלא. אני מכבדת כל איש ואמונתו:)
        21/8/10 18:22:
      תודה, אילנה. גם אני למדתי מזרחנות - זה לא הועיל לי בוויכוח ההוא. כאשר למישהו יש אמונות מוטמעות, אי אפשר לבלבל אותו עם עובדות.
      שבוע טוב, עמוס.
        21/8/10 17:57:

      עמוס,
      אז, רק כדי שלא תפספס חלילה משהו:
      אברהם אבינו היה מוסלמי והוא עמד לעקוד את ישמעאל ולא את יצחק. גם משה רבנו, כמובן, היה מוסלמי, ובכלל, כל התורה שלנו היא בעצם רק פרק מקדים להולדת מוחמד, השליח היחידי והאחרון.

      דבר אחד תמיד סיקרן אותי לדעת. מדוע הנצרות והאיסלם חייבים את התורה, והתנ'ך כולו כדי לשכנע את העולם?

      (שאלה רטורית בלבד:)))


      לא מזמן קיבלתי מייל עם קליפ מיוטוב ובו 'הוכחות' לכך ששמו של מוחמד בפירוש בתורה, וגם בתהילים. ציפייה מהנה:

      ''

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל