"הוא אורח שלנו, בואו נרגע!"

"אתה הרבה זמן בהודו?"

"בערך חמישה חודשים".

"מהיכן אתה? "

"מישראל"

"מאיפה?"

"מירושלים", עניתי. "אל קודס".

חשבתי שהשם הערבי של העיר יהיה יותר משמעותי באוזני חבורת הצעירים המוסלמים שישבו איתי סביב השולחן בפינת האוכל במעונות הסטודנטים בקולג' של ג'ממו.

הגעתי לעיר ג'ממו בשעות אחר הצהריים, בדרכי אל עמק קשמיר. שמתי פעמיי אל הקולג', שהפך יותר מאוחר לאוניברסיטה, ומייד בבואי עוררתי תשומת לב. תייר תרמילאי מערבי, מגודל זקן וחובש כובע טמבל שהיה פעם כחול, לא היה מחזה נפרץ במקומותיהם.

הראשון שניגש אלי היה בחור שחום, גבוה ורזה, לבוש מכנסיים כהים וחולצת תכלת, וחובש כיפה מוסלמית לבנה, שהעידה על נטיותיו הדתיות.

"ברוך הבא", אמר לי במאור פנים והושיט לי את ידו. "אני יוסוף, ואתה?"

"אני עמוס", אמרתי.

"באת לג'ממו לזמן ארוך?"

"לא", עניתי. "זוהי רק תחנת ביניים. מחר אני ממשיך לסרינגר בקשמיר".

"יש לך איפה ללון בג'ממו?" הוסיף לשאול, כשחבורת הצעירים הסקרנים שמסביבנו הולכת וגדלה.

"עדיין לא", השבתי. "יש אפשרות ללון פה במעונות?"

"בוודאי", אמר יוסוף. "בוא איתי לחדר שלי".

הלכתי בעקבותיו והסתכלתי על הבניינים שמסביבי, והם היו דומים לאוניברסיטאות הודיות אחרות שראיתי. המקום לא הצטיין בניקיון, ומעבר לשבילים שררה עזובה – הגנן כנראה יצא לחופשה.

הגענו אל בניין מוארך בן שלוש קומות, ששימש כמעון לסטודנטים, ויוסוף עלה איתי אל חדרו לקומה השנייה, כשמאחורינו באים עוד שבעה-שמונה סטודנטים, כולם בנים.

"השותף שלי לחדר לא נמצא", אמר יוסוף, "ואתה יכול לישון במיטה שלו".

פרקתי את התרמיל, והתיישבנו על המיטה.

"אכלת ארוחת ערב?"

"עדיין לא".

"בוא איתנו למטבח ונכין משהו לארוחת הערב".

ירדנו לקומה הראשונה ויוסוף וחבריו נרתמו למשימת ההכנה של הארוחה. אני ישבתי וצפיתי בהם, ועדיין לא היה לי שיג ושיח עם איש מלבד יוסוף.

כשסיימו את ההכנות, הגישו לשולחן ערימה של פיתות צ'פאטי, מגש ועליו מה שנראה כביצים "מקושקשות", ועוד מגש עם תוספות מבושלות בלתי מזוהות, שנראה לי שהיה בהן מרכיב של חצילים.

"מה אתה עושה בירושלים?", המשיכו השאלות לזרום, כשכל אחד מנסה לתרום את חלקו.

"הייתי סטודנט, ועבדתי עוד שנתיים כמדריך נוער".

"מה למדת?"

"מזרח תיכון ומדע המדינה".

"מאיזה דת אתה?"

"יהודי", עניתי, מתפלא שהשאלה מגיעה בשלב מאוחר יחסית. בדרך כלל שאלת הזהות הדתית הייתה עולה בהודו בשלב הרבה יותר מוקדם.

"יהודי?" עלתה הפליאה מכמה פיות.

"כן", אמרתי. "מרבית אזרחי מדינת ישראל הם יהודים".

"ואתם היהודים מכירים במוחמד כנביא?", שאל צעיר חבוש כיפה, בעל עיניים בוערות.

"לא", עניתי, "אך אתם המוסלמים מכירים בנבי מוסא, משה רבנו שלנו, כנביא".

"נכון, נכון", עלו קולות של הסכמה.

"ידעת שנבי מוסא, שפה אנו מכנים אותו "קא, קא", קבור בקשמיר?" שאל יוסוף.

"לא, זה חידוש עבורי", אמרתי. "על פי התורה שלנו, מקום קבורתו לא נודע".

"יש לנו בספרייה ספר שנקרא 'ישו בשמיים על הארץ' (Jesus in Heaven on Earth: by Khwaja Nazir Ahmad), ובו מסופרים קורותיו של נבי מוסא בקשמיר", הוסיף יוסוף.

התפתח בינינו דיון, שבו התנצחו הרציונאליות האקדמית שלי, עם האמונות שלהם, והדיון הלך וטיפס לרמות קול גבוהות מן הרצוי.

"חבר'ה", אמר יוסוף, "עמוס הוא אורח שלנו, בואו נרגע!"

ואז פנה אליי: "אני מציע לך לקרוא את הספר של נזיר אחמד. הוויכוח שלך הוא עם האמונות שלנו, אז מוטב שתכיר אותן ממקור מוסמך".

הרוחות נרגעו וכעבור זמן פרשנו כולנו לישון כידידים.

למחרת הקדשתי שעות מרובות לקריאה בספרייה והתוודעתי לאמונות שהתפתחו בכת האחמדית באסלאם, הקשורות במשה רבנו, בישו הנוצרי וגם בעשרת שבטי ישראל האבודים.

כשהגעתי כעבור מספר ימים לקשמיר, ניסיתי להתחקות אחרי אגדה אחת הקשורה באבן משה רבנו, אך זהו נושא לסיפור אחר.