את הפרק הקודם בסיפור החיים שלי מהחיידר והישיבה ולעולם החילוני כתבתי ב-יום רביעי29/8/07!

עברו מאז כמעט 3 שנים שבהם קיבלתי הפצרות ובקשות להמשיך את הבלוג שבו מסופר סיפור חיי.

הסיבות לכך שהפסקתי את כתיבת הבלוג שמורות עימי,וכך גם הסיבות ל"קאם בק"...

מי שלא קרה את הפרקים הראשונים ומי שלא זוכר מוזמן להכנס לפרק א' בלינק הבא:

http://cafe.mouse.co.il/post/71199/

,

באותה המלחמה יצא לי לחשוב הרבה על החיים,על יעודי בחיים,על המטרה שלשמה באתי לעולם,על עברי החרדי ועל ההווה החילוני שלי.

במלחמה הזאת שמתי לב לתופעה מוזרה: פתאום כולם אומרים תהילים,מדברים עם אלוהים,שמים קמע על הצוואר/בווסט הלחימה ומבקשים מהדתיים להתפלל בשביל כולם.

הדבר ניראה מוזר ביותר,הרי מאז שאני חילוני אני לא מתפלל יותר,ולא מתקשר עם אלוהים (חוץ ממקרים בודדים,בהחבא...)וכך אמורים להיות כולם,אז מה קורה פה??

הותקפתי בהרהורים ובמחשבות ולפתע קלטתי קרה לי דבר נורא!

הרי בתוך תוכי תמיד המשכתי להאמין באלוהים,אך מכיון שהרגשתי שאני חוטא החלטתי להדחיק.

האסימונים החלו אט אט לרדת,הבנתי שהחינוך החרדי שגדלתי עליו סירס אותי לגמרי,כל החיים לימדו אותי שאלוהים שייך לחובשי כיפה ותו לא.

הבנתי פתאום שאני יכול להאמין באלוהים גם אם אינני חובש כיפה וגם אם אני נהנה מהחיים ועושה מה שבא לי,כי אלוהים נתן לי את חופש הבחירה לחיות כרצוני.

הרי כתוב "בדרך שאדם רוצה ללכת בה מוליכים אותו".

פתאום קלטתי שקורים לי הרבה נפלאים ושיש לי סיעתא דשמיא(סיוע משמים)למרות שאני חילוני.

פתאום הבנתי את האבסורד,החרדים שהם בני אדם,בשר ודם,לוקחים בעלות על אלוהים שהוא כוח רוחני חזק מאוד שברא אותם,איך זה יתכן??

באותו הרגע החלטתי שאני "חוזר לקשר" עם אלוהים,אך לא בדרך החרדית,אלא בדרך שלי.

נגמרה המלחמה,שבנו הביתה,חזרנו לשגרה,אני חזרתי ליצור,ההצגה כל נדרי קצרה הצלחה רבה,הופענו בהיכלי התרבות ובאולמות השונים ברחבי הארץ,מעל 150 הצגות,התראיינתי לכלי התקשורת השונים,תחושת אופוריה אפפה אותי,חשבתי שהנה,עוד רגע אני כבר בטלויזיה,בפריים טיים,מתפרנס בכבוד,מנצל את הפרסום שלי לטובת עזרה לציבור,מנצל את השקט הכלכלי שלי להרחבת תחומי האמנות שלי וליצירת אלבומי הראשון כזמר,ובכלל מגשים את יעודי בחיים.

אט אט הבועה התנפצה,לא רצו אחריי מפיקים ובמאים,באודישנים שהלכתי אליהם חשתי תחושה של "עוד אחד" שבאו לאודישן,חזרתי שוב לעשות "חלטורות" המצב הכלכלי נשאר תקוע,ואז באה המכה הגדולה:

לתיאטרון הרצליה הגיעה מנהלת אומנותית חדשה,ואיתה בא גם האגו.

כבר ביומה הראשון בהנהלת התיאטרון החליטה אותה אישה שכל ההצגות הקיימות יורדות מיד ובמקומן יועלו הצגות חדשות שלה.

בתיאטרון הפצירו בה שספציפית את ההצגה "כל נדרי" לא תוריד מכיון שהיא קוצרת הצלחה רבה ויש לה ביקוש עצום למרות שעיקר הפרסום שלה היה פה לאוזן.

לבסוף היא נעתרה והחליטה שאת ההצגה הזאת היא לא תוריד מיד אלא תיתן לה לרוץ עוד מס' שבועות.

לבסוף,אחרי מס' שבועות האגו ניצח ולמרות הביקוש הרב להצגה,היא הליטה להוריד אותה בשיא.

ההצגה האחרונה הייתה מרגשת מאוד,האולם היה מלא לגמרי ובאולם נוספו  כיסאות פלסטיק עקב הביקוש הרב.

לאחר ההצגה עמדנו כולנו על הבמה,קיבלנו פרחים,הקהל הריע במשך מס' דקות עד שמנהל ההצגה נאלץ לבקש מהקהל לסיים את מחיאות הכפיים.

הרגשתי זעם נורא ותסכול על כך שמפעל חיים כ"כ יפה וכ"כ מוצלח יורד לטימיון בגלל אגו של אישה אחת.

כבר באותו הערב השלמתי עם המצב והבנתי שהגיע הזמן להתקדם הלאה ולטפס גבוה לעבר הפסגה!

מה עבר עליי מאז,איך התמודדתי עם הקשיים,לאיזה תובנות הגעתי והיכן אני ממוקם כרגע במסלול חיי להגשמות יעודי ומטרותיי?

המשך בפרק הבא.