עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סריטה

    כשסרטים ושריטות נפגשים

    ארכיון

    איך הייתי בהקרנה של "קרטה קיד" ולא ראיתי את הסרט

    7 תגובות   יום רביעי, 11/8/10, 17:37

    ''

    בדרך כלל, מבקרי קולנוע רואים סרטים בהקרנות עיתונאים. הקרנה סגורה של הסרט, למוזמנים בלבד, במרווח זמן גדול מספיק כדי לגבש דעה ולכתוב אותה בנוחות טרם עלה הסרט לאקרנים. הקרנות אלה רחוקות ברוב המקרים מהילת הזוהר הנוצצת הכרוכה בשמם. כולם מגיעים לעבודה, דופקים כרטיס וממהרים החוצה. לכן, כאשר יוצא לי לצפות בסרט יחד עם "כל עם ישראל", אני דווקא די מבסוט. כך אפשר לקבל תגובה אותנטית יותר מ"הקהל הרחב", לצותת למחשבות אקראיות של אנשים שהם "הצופה המזדמן". הכל נכתב בסוגריים שכן כבר יצא להיות נוכח בהקרנות עיתונאים בהן צופים סביבי לא הפסיקו לבדוק את מסך הטלפון הנייד שלהם, או להפריע באופן אקטיבי לצפייה של השאר ובכך לא הבדילו את עצמם מן האנשים שבסוגריים. אולם, אתמול נזכרתי למה אני בעצם ממש שונא ללכת לבית קולנוע, למרות אהבתי הרבה לקולנוע עצמו. (בצורה הפוכה לגמרי לקפה ובתי קפה)

    בהיעדר הקרנת עיתונאים, שמחתי למצוא טרום בכורה של גרסת 2010 לסרט "קרטה קיד", בקולנוע רב-חן אשר בתלפיות. חשבתי לעצמי שצפייה בסרט ביום ג' תיתן לי מספיק זמן לכתוב עליו עד תאריך עלייתו, ביום ה' (מחר). עוד שמחתי לגלות בכניסה לבית הקולנוע שלט צבעוני בזו הלשון:
    "...מעכשיו לא צריך לחכות יותר!
    ברב-חן ירושלים, כמו בכל העולם, אין יותר הפסקות במהלך הסרט!..."
    סליחה מראש עם חל עיוות בזיכרון שלי וכתוצאה מכך בניסוח, חבל שלא צילמתי את כרזת הפרסום. אך זו רוח הדברים.

    אמריקה. בישראל. או כך לפחות חשבתי לעצמי עד שמישהו העיר לרוכשי הכרטיסים בתור המקביל לזה שלי "הלו? מה זה אתם קונים בית או כרטיס? כמה זמן?!", מחזיר אותי אל המציאות. בכניסה לאולם נוכחתי לדעת כי הסדרן מבצע את עבודתו באדיקות יתר. כל נכנס זוכה לבדיקה קפדנית של מספר שורה וכסא והסדרן מושיב אותו אך ורק בכסאו. אמריקה, חשבתי לעצמי. סדרן שיודע את עבודתו.

    כאשר נגמרו הפרסומות (שתופסות מרובע של שלושה רבעים מכלל רוחבו של המסך), הבחנתי שמשהו אינו כשורה בתמונה. הגברת המחזיקה את לפיד החירות, סמל אולפני קולומביה, כרותת ראש ורגליים. הבנתי שהמקרין החביב שכח להחליף לאופן הקרנה מלבני, מסך רחב מה שנקרא (באמת שאני מנסה לא להלאות עם כל מיני מונחים מבלבלים, כמו גייט, 16:9 ,או אוטיזם). ניגשתי אל המקרין וביקשתי לסדר את התמונה. הוא טען שתיכף זה יסתדר מעצמו (?). כאשר ניסיתי להסביר לו את מקור הטעות הוא הפטיר "עזוב, אני מבין בזה". הסרט התחיל ותמהתי על הבחירה המעניינת של הבמאי לצלם את הדמויות באופן שמאריך ומותח אותן ולעיתים חותך את הקרקפת. תרגום לא הופיע בתחתית המסך כאשר נשמעו דיאלוגים באנגלית, מה שעורר תרעומת בקרב זאטוט שישב לפניי. שאר הקטנטנים גם הם שמו לב לדיסוננס והחלו מקטרים בקול רם. כאשר הבנתי שאיש לא מתכוון לעשות מעשה, ניגשתי שוב אל המקרין. ביקשתי ביתר תקיפות שתסודר התמונה. הוא הביט קצרות בסרט, הבחין אף הוא בתקלה ומיהר אל הטלפון המוחבא בארון אשר בקיר האולם. לפי האופן שבו הציץ בשעונו, ניחשתי כי הסדרן אמור היה לשמש כצלצול השכמה עבור המקרין ושכח לעשות כן. הגייט הוחלף והתמונה התרחבה וחזרה למימדים נורמליים של סרט קולנוע. אלא שאז הבחנתי ששולי המסך כהים ועכורים. או במילים אחרות, שהוילון המכסה את המסך היה חצי פתוח עד כה וחלק מהסרט מוקרן עליו במקום על המסך. מספיק לתצוגה ריבועית, אבל מסתיר רבע מהמסך בהקרנה הרחבה המקובלת. בעודי חוכך בדעתי האם להמשיך בתפקיד הלקוח הנודניק, המקרין שם לב לתקלה הנוספת במהירות הבזק. משהו כמו חצי דקה. מה קורה בחמש הדקות הראשונות של הסרט - אין לי מושג.

     

    ''
    ואז הגיעו המאחרים. בהקרנות נורמליות, שאינן מתרחשות באיזור הדמדומים, יש חוק ידוע ומוכר לגביי מאחרים - נכנסים בשקט ככל האפשר, מוצאים מקום פנוי כלשהו ומתיישבים. מקובל להתלחש מעט עם שכניך, לברר מה וכמה הפסדת ומי נגד מי. אבל לא הפעם. לא במשמרת של קפטן סדרן. הוא המשיך ברוטינה של בדיקת הכרטיסים והתעקשות לפיה כל אחד יושב בכסא שלו. החמישיה שנכנסה ראשונה התעלמה ממנו ומצאה לא מקום פנוי בשורה האחרונה, אחת מעליי. למזלי הרב יש לציין, שכן המקרין ביקש אותם להתיישב בסוף השורה בה ישבתי אני, מכריח בכך שורה שלמה לקום ממקומה (משהו כמו עשר דקות לאחר תחילת הסרט). אלא שאז הגיעו עוד שישיית מאחרים. המקומות שלהן, היו בשורה האחרונה. והסדרן התעקש ששם הם ישבו, למרות שהיא כבר מאוכלסת. השישייה ויתרה ועמדה ללכת לחפש מקום בשורות הראשונות, כאשר הסדרן החל לנופף בפנס שלו, לסנוור את יושבי השורה האחרונה ולהורות להם לשבת היכן שאמר להם בתחילה. כך נוצרה התמונה האבסורדית ביופיה, בה אולם קולנוע שלם משתיק את... הסדרן.

    בשלב זה קמתי ממושבי, שהיה סמוך למעבר בזכות בקשתי את הקופאית (בדיוק בגלל סיבות כאלה), ונדדתי אל חלקו הקדמי של האולם. נעמדתי בצד, נשען על הקיר, מנסה להתרכז בסרט ומפנה מעט מן הקשב לאחור, אל שדה הקרב הקולני. כאשר שמעתי ששכחה המהומה ואנשים חדלו מלצעוק אחד על השני, שבתי על עקביי אל מקומי שלי (פן יבוא גם אליי הסדרן וישאל מה פתאום אני עומד בעוד קניתי כרטיס ישיבה). חמש עשרה דקות של סרט ואין לי מושג קלוש ממה שמתחולל על המסך. אבל לפחות נדמה כי זרם המאחרים פסק ואפשר סוף סוף לשקוע פנימה.

    או שלא. צלצול טלפון נשמע מאחורי. כלומר, שני צלצולים רוטטים, אשר פסקו. איך אני שונא אנשים שלא מכבים את הטלפון אלא רק שמים אותם על רטט (שזה יותר מעצבן אפילו), חשבתי לעצמי. "הלו מרחבא!", הפריע מישהו למחשבות שלי. כאשר סובבתי את ראשי לאחור, נוכחתי לדעת כי אחד הצופים מנהל שם שיחה ערה. בקול רם. לא בלחש או בהתנצלות. זרקתי לו איזה "סליחה!" רועם. לא היה אכפת לי שיסתכלו עליי או שאפריע לאחרים בשלב הזה. רק רציתי לראות את הסרט המחורבן, הסיבה לשמה הגעתי והעבודה עבורה משלמים לי. הבחור לחש כמה משפטים, הוריד את הטלפון מאוזנו והצמיד אותו לחזהו. שבתי להביט במסך, להתפעל ממערכת הסאונד המשוכללת שבזכותה נשמע כאילו אחת הדמויות מדברת וזה נשמע כאילו זה ממש מאוחרי! ועוד בערבית! בסרט על אמריקאיים בסין! רגע... ייתכן שהבחור המבוגר שישב מאוחריי הוא למעשה ילד בן שלוש שעושה דווקא לאביו העקשן? לא הייתי מוכן להיות הורה באותו רגע בחיי וצעקתי עליו חלושות "כבה את הטלפון!". הוא שב והנמיך את המכשיר, הפעם עד לברכיו. "תכבה את זה כבר! אני מנסה לראות סרט!" שחררתי את כל הזעם שהצטבר בי. התינוק ירק עוד כמה משפטים על המכשיר והכניס אותו לכיס.

    אז אין לי מושג כמה זמן עבר ועדיין אין לי מושג מה לעזאזל אני רואה. אבל כבר לא אכפת לי. בטח לא כאשר ילדים חלשי שלפוחית מתחילים לחלוף על פניי בדרך להפסקת שירותים יזומה. שהרי בקולנוע רב-חן ירושלים, כמו בכל מקום בעולם, אין הפסקות. כמו באמריקה. הו, כמה שאני שונא את אמריקה הקיץ.

    הייתי פוטר את החוויה המצלקת הזו כלאחר יד, אלמלא הייתי מוכרח לדעת מה קורה בסרט כדי לכתוב עליו ביקורת... כנראה שאאלץ לסמוך על ידידי הטוב סטרימינג, אם ברצוני בצפייה נטולת הפרעות. אם כך, ביקורת על "קרטה קיד" בסוף השבוע.

    בינתיים, שמישהו יגיד לי שאני לא חי בסיפור של קפקא.

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/8/10 19:56:
      אני תוהה כבר שנים האם יש איזשהו סטנדרט שקולנועים מחוייבים אליו, בנוגע לגודל המסך ולאיכות הסאונד (או לפחות להגדרתה - סטריאו או סראונד). לעניות דעתי שני אלמנטים אלו הם גורמים מרכזיים בחוויה הקולנועית, בהשוואה לחוויה הביתית (כל עוד אין מערכת קולנוע ביתית).
      בשנים האחרונות נזדמן לי ללכת ליותר ויותר אולמות עם מסך בגודל של הקיר הצנום בסלון שלי, ועם סאונד סטריאו, הבוקע רק מלפנים (מה שהורס את כל החוויה של "אני בתוך הסרט"). קולנוע בנייני האומה בירושלים הגדיל לעשות, כאשר בראותי בו את "אביב, קיץ, סתיו, חורף ואביב" הנפלא לפני מספר שנים, כבלי הסאונד (שהיה סטריאו בלבד, אולם אולי כך במקור) היו מחוברים הפוך. משמע: בכל פעם שמישהו צעד משמאל לימין על המסך, שמענו פסיעות מימין לשמאל. חוויה על-חושית מטלטלת וסכיזופרנית. מומלץ.
        13/8/10 09:16:

      צטט: Soul Sista 2010-08-12 18:33:25

      ראיתי והתרשמתי מהבחירה.סרט מקסים למרות שקשה לי עם ג'ף דניאלס...
      באמת? אז מה עשית ב"חיים בין השורות"? (אפרופו שורות). זכרתי שאת הסרט לפחות, חיבבת. אני אישת מת על דניאלס, החל מ"טיפשים בלי הפסקה" ועד "לעוף כל הדרך הביתה" (למרות שהוא לא הג'ף האהוב עליי...).
      אני מאד אוהבת את"לב סמדר" אבל אני הכי זוכרת את הצפיפות בין השורות שם...
      הסוד הוא לדעת איפה לשבת (ביציע, מול המעקה עליו אפשר להשעין את הרגליים העייפות) ומתי להגיע (בשעות בהם זקני העיר ישנים, כדי שאפשר יהיה לשבת איפה שרוצים חיוך)

       

        12/8/10 18:33:
      ראיתי והתרשמתי מהבחירה.סרט מקסים למרות שקשה לי עם ג'ף דניאלס...
      אני מאד אוהבת את"לב סמדר" אבל אני הכי זוכרת את הצפיפות בין השורות שם...
        12/8/10 16:51:

      צטט: Soul Sista 2010-08-12 13:39:57

      אכן תמונות קשות:-)
      הרבה מהחוויות שאתה מתאר מוכרות.קשה להיות אדם פשוט מן הישוב:-)
      ראיתי פעם סרט בהקרנת עיתונאים- אני אפילו זוכרת שזה היה"זטואיצ'י".זה באמת מרגיש כמו שאתה אומר.
      יחד עם זאת, אני אוהבת את חווית הצפיה הקולנועית.
      אני אוהבת להתרגש ולצחוק עם עוד אנשים באולם.
      אני אוהבת את ההפתעות הקטנות האלה כשפעם בירח כחול אתה נופל במקום המחריד שהוא הסינמה סיטי על אולם כמו אולם 1 ומקבל חווית צפיה מעולה.

      פה נראה לי שמדובר בחויה טראומטית במיוחד.
      קיבלת את מנת הספיישל הפעם, נראה לי:-)

       

      אני מאמין גדול בחוויות צפייה משנות חיים, במסך הגדול באמת, בצורך לחלוק ולשתף את רגשותיך בזמן אמת בדמות פרצי צחוק. אבל מה אני אעשה שחוץ מאשר בלב סמדר ובסינמטק קשה לי מאוד לראות סרטים בירושלים. לגמרי קיבלתי את מנת הספיישל, ואני חושב שהיא תשביע אותי לעוד הרבה זמן.

       

      אגב, ראית שהפעם ישנה מחווה ויזואלית לוודי אלן? זה מחפה על חוסר הפרגון בפוסט הקודם שלי? חיוך

        12/8/10 16:48:

      צטט: ליאת z 2010-08-12 13:36:58

      אני נטשתי את האולמות מזמן. כל יציאה לסרט משולה למסע ארוך-ארוך. ארוך מדי עבור אנשים שעובדים למחרת

       

      אולי באמת הגיע הזמן שאנטוש את תדמית הסנוב שבקה בי... ואתחיל להיות אחד חיוך

        12/8/10 13:39:
      אכן תמונות קשות:-)
      הרבה מהחוויות שאתה מתאר מוכרות.קשה להיות אדם פשוט מן הישוב:-)
      ראיתי פעם סרט בהקרנת עיתונאים- אני אפילו זוכרת שזה היה"זטואיצ'י".זה באמת מרגיש כמו שאתה אומר.
      יחד עם זאת, אני אוהבת את חווית הצפיה הקולנועית.
      אני אוהבת להתרגש ולצחוק עם עוד אנשים באולם.
      אני אוהבת את ההפתעות הקטנות האלה כשפעם בירח כחול אתה נופל במקום המחריד שהוא הסינמה סיטי על אולם כמו אולם 1 ומקבל חווית צפיה מעולה.

      פה נראה לי שמדובר בחויה טראומטית במיוחד.
      קיבלת את מנת הספיישל הפעם, נראה לי:-)
        12/8/10 13:36:
      אני נטשתי את האולמות מזמן. כל יציאה לסרט משולה למסע ארוך-ארוך. ארוך מדי עבור אנשים שעובדים למחרת

      פרופיל

      אורון שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      כותרות עכבר סרטים