עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    סריטה

    כשסרטים ושריטות נפגשים

    ארכיון

    סיכום פסטיבל ירושלים 2010

    4 תגובות   יום ראשון, 18/7/10, 14:27

    ''

    תם ונשלם פסטיבל הסרטים ה-27 של ירושלים. הזוכים חגגו את הצלחתם, הצופים הרבים התפזרו מבניין הסינמטק והכל חוזר לשגרתו. הנה ניסיון לסכם עשרה ימים, 21 סרטים באורך מלא ועוד כמות דומה של סרטים קצרים, בהם יצא לי לצפות.

     

    לפני כתבת הסיכום אשר התפרסמה בעכבר העיר אונליין, הנה 10 דברים שלמדתי במהלך הפסטיבל:

    1. אפשר לעשות סרט אך ורק מהפרצוף של מלאני לורן.

    2. אם יוצר מתכנן סצינה דרמתית בה דמות א' מגלה שדמות ב' היא אבא שלה – אמליץ לרדת מהעניין. זה תמיד יותר מצחיק מדרמתי, מאז "מלחמת הכוכבים”.

    3. ההשקעה של הסימנטק בכתוביות לעברית מבורכת, אבל בזכות השיפוע האפסי של סינמטק 1 לא רואים אותם, כיוון שהן מוקרנות מתחת למסך עצמו.

    4. אני לא זקוק יותר לכתוביות לעברית בסרטים בהם מדברים אנגלית. אלא אם מדובר בסרטים אמריקאים. אפילו בריטית במבטא פקיסטני אני מבין טוב יותר, משום מה.

    5. יש לי שני ספרים ישראליים לקרוא כמה שיותר מהר: “ספר הדקדוק הפנימי" של גרוסמן, ו"התגנבות יחידים" של קנז. הסרטים שנעשו לפיהם עוררו חשק עז לבדוק במה מדובר.

    6. אנשים לא מגיעים לבתי קולנוע כדי לצפות בסרטים, אלא כדי לבדוק כל מספר דקות את מצבת ההודעות בטלפון הנייד שלהם.

    7. להוציא נשים מעל גיל 50. הללו רוכשות כרטיס לסרט כדי לרשרש בשקיות ניילון לכל אורכו.

    8. אני ממש נגד איחורים בכל הנוגע להקרנות סרטים, אבל בפסטיבל היה זה כורח המציאות עבורי. העובדה שכל סרט התחיל באיחור של 15 סידרה לי הפסקות ארוכות יותר ממה שתכננתי.

    9. מן הצד השני, אם כמה שהיה מחמם לב ממש לראות אולמות מלאים מפה לפה, קולנוע אני כנראה הכי אוהב לראות לבד, בבית.

    10. אנשים טוענים שאני דומה לסולן של האילז. אני לא ממש רואה את זה, אבל ארכוש משקפיים וסיגר בהזדמנות הקרובה בכל מקרה.

      ''

     

    התחרות הישראלית

    שמונה מתחרים שונים מאוד זה מזה התגוששו השנה על פרס חג'ג', לשעבר וולג'ין. המכנה המשותף הראשון והמיידי הנוגע לרובם, הוא הרוח הנסיונית אשר נשבה מהם. שלושה סרטים היו עיבודים ספרותיים (“התגנבות יחידים", ”הדקדוק הפנימי” ו-”גיא אוני”), מה שבהחלט מסמן מגמה חדשה-ישנה בקולנוע הישראלי. חמשת הנותרים היו אקספירמנטליים במידה זו או אחרת. בין אם מדובר בסרטים מופשטים (“המשוטט”, “אנדנטה”), מאולתרים (“מלח ים”) או קוראי תיגר על ז'אנרים קולנועיים (“וביום השלישי”, “המדריך למהפכה”). מהבחינה הזו, מדובר בשנה יוצאת מן הכלל לקולנוע הישראלי, אשר העיז והתנסה בשבירת גבולות ומוסכמות. שינוי מרענן ומבורך, גם אם שום ניסוי לא הוכתר כהצלחה מסחררת.

     

    מאידך, נדמה כי מפלצת מטרידה בקעה השנה מתת המודע הקולקטיבי של קולנועני ישראל. או יותר נכון, מהאיד שלהם. העיסוק במין ואלימות, בעיקר כלפיי נשים, היה בוטה מדי מכדי להתעלם ממנו ועקבי מכדי לפטור אותו בטענת צירוף מקרים. להלן התפלגות התכנים שחזרו שוב ושוב, מרוכזים בטבלה. הסרטים רשומים לפי סדר הקרנתם והפירוט הנ"ל מהווה ספויילרים עבור כל אחד מהם, לטובת המעדיפים להימנע. (מכיוון שהממשק של הקפה לא התחבר לטבלה, אני מזמין לצפות בה בכתבה אשר באתר עכבר העיר)

     

    בכל שמונת הסרטים הללו, הבמאים הם גברים. חצי מהם בחרו לכלול אונס או כמעט-אונס בסרטם, כל אחד ובחירתו על רמת הפירוט ודרך העברת הזוועה. החברה הישראלית המשתקפת מכל אחד ואחד מן הסרטים, חולה ומחליאה. בין אם במצב אנוש או באופן חשוך מרפא. ייתכן שמדובר בפוסט-טראומה שבאה אחרי גל סרטי לבנון אשר תקף את הקולנוע הישראלי בשלוש השנים האחרונות. בהתפרקות וסילוק פסולת מן המערכת הנפשית של הגבריות הישראלית, באופן אלים וברוטאלי ממש. בעוד כחודשיים, עם טקס פרסי אופיר, ניתן יהיה לעמוד על טיבם של יתר הסרטים הישראליים בציר 2010, כדי לנסות ולהבין לעומק את התופעה המדאיגה.

     

    בענייני פרס אופיר, כמה דברים בטוחים למדי בעקבות הפסטיבל. “אנדנטה" עומד לקבל מועדות על פסקול וקטגוריית העיצוב האמנותי מונחת בכיסו. אחת השחקניות בסרטו של משה איבגי, “וביום השלישי", תזכה בפרס השחקנית הטובה ביותר. לא הייתי פוסל מועמדות של תמר אלקן מהסרט "גיא אוני" בקטגוריה זו. בגזרה המקבילה סיכוייו של אסף בן שמעון מ"התגנבות יחידים" למועמדות נראים ודאיים. טוקבקיסט חביב שאל כיצד התעלמתי ממנו בסיקור שלי, אז אכה על חטא – ההצלחה של הזגזוג אותו ביצע הסרט בין הקומי לדרמתי, רובה ככולה נסמכת על דמותו של בן חמו, אשר ברא אסף בן שמעון. “שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי ייקח את פרס הסרט התיעודי גם באופיר (ואולי גם באוסקר), בהיעדר "המדריך למהפכה". הסרט הדוקומנטרי שמתחרה משום מה בתחרות העלילתית, אשר בה הוא יהיה בין הבולטים יחד עם "התגנבות יחידים" ו"הדקדוק הפנימי", שפשוט מוכרח לזכות גם באופיר בחודש ספטמבר הקרוב. “המשוטט" ייאלץ להסתפק בינתיים בפרסים שקיבל בירושלים (צילום וסרט ביכורים), כיוון שלפרסי אופיר של השנה הוא לא מועמד בגלל בעיות תקציב של ההפקה העצמאית.

    ''

     

    המסגרת הבינלאומית

    פסטיבל קולנוע טוב מכיל יותר מאשר חשבונאות ודירוג סרטים בינלאומיים לפי סולמות סובייקטיביים של איכות. הנה ניסיון לסכם את הפסטיבל ברגעים זכורים, גם בסרטים וגם ביניהם:

    הסצינה המופלאה ביותר "מסעה של הרוח" היה נהדר לכל אורכו, אבל סצינה אחת מתוכו נחרטה עמוק בזיכרון. מעין קרב נגני אקורדיון המזכיר סצינת קרב הראפ ב"8 מייל", רק בספרדית. את הביט אני מזמזם עד היום.

    הסרט המצחיק - “רהיטים זעירים" היה שנון וחד. “מיקמק" שפע הברקות. אבל אף סרט לא גלגל אותי על רצפת הסינמטק כמו “ארבעה אריות", קומדיית השאהידים הבריטית של כריס מוריס.

    שיחת הברזייה הכי מעניינת שצותתי לה - מבקר קולנוע בכיר ובמאי ישראלי שסרטו הציג בתחרות, בדיון סוער אך מכובד וענייני. הבמאי הסביר למבקר איך לעשות את עבודתו, ולהיפך.

    הזוכה בתואר "הסרט ממנו נמלטו הכי הרבה צופים לפני תום ההקרנה"היו לו מתחרים רציניים כמו "הדוד בונמה" ו"מלח ים", אבל "אנדנטה" הצליח להניס החוצה את רוב הקהל שבא לצפות בו. לא לחינם אמר הבמאי אסף תג'ר, עת עלה לקבל את הפרס עבור הפסקול בטקס נעילת הפסטיבל: "אני מקווה שמי שכן נשאר באולם, נהנה מהסרט”.

    התגלית – ג'ניפר לורנס האנונימית סוחבת סרט שלם על גבה, או ליתר דיוק על פרצופה, בדרמת האינדי האמריקאית "קר עד העצם". עוד נראה אותה באוסקרים בסוף השנה.

    הפספוס – כמדי שנה אני נוהג לעלים עין עוד בשלב קריאת התוכניה מאחד הסרטים שכולם ידברו עליהם לאורך כל הפסטיבל. השנה היו אלה "קרלוס" של אוליבייה אסיאס ו"שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי, אשר התנגשו בשעות שלהם עם סרטים אחרים.

    האכזבה – הרי אני לא אוהב סרטים איראניים ועם כמה שאני מנסה להיות דודה חביבה מקולנוע "לב", עד כה נחלתי רק כשלונות. אז למה הלכתי ל"אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים"? כדי לשבור את המעגל. אבל נשברתי אני ורשמתי עוד כישלון לאוסף, עוד סרט שפשוט נועדתי לא לאהוב.

    הסרט המעולה מכולם - “מיקמק" בידר אותי כהוגן ואני פשוט מוכרח לצפות בו שוב. “יום שלישי, אחרי חג המולד" הותיר אימפקט רגשי מפתיע בעוצמתו. אבל מהפסטיבל הזה אני לוקח איתי את הסרט שהכי אהבתי, הלא הוא "הדקדוק הפנימי", זוכה פרס חג'ג'. רבות עוד ידובר בפלא הקולנועי הזה, אבל נחכה לפחות עד טקס פרסי האופיר כדי לשוב ולהלל אותו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/7/10 09:29:
      ספר הדקדוק הפנימי (הספר עצמו)- יצירת מופת. מקווה שהסרט יעמוד בציפיות :)
        23/7/10 09:43:
      אין בעיה, all included
        20/7/10 14:49:

      נבוך

      האמת שאני מוכן להתחלף השבוע, אבל אתה מקבל גם את העייפות המצטברת שלי...

        19/7/10 20:17:
      ושוב אומר ולא אבוש,
      לו הייתי אורון שמיר...לו!

      פרופיל

      אורון שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      כותרות עכבר סרטים