עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    אין זמן כזה- "אחר כך"-קליוסטרו

    .............
    ניסיון חיי לימד אותי שהמשפט -
    \"אין זמן כזה אחר כך\" נכון ביסודו
    אבל מוטעה במציאות.
    כמי שנגוע ב 'דלקת כרונית בהווה',
    קרי:
    תולה מהר את הכביסה כדי לסיים,
    ולא תולה אותה אחד אחד ונהנה מכל אטב...
    (או כפי שהמתחכמים יגידו לא קונה מייבש כביסה)
    גיליתי שכאן במחשב יש זמן כזה אחר כך,
    שזה עכשיו.

    עדכון מהמרפסת:
    עכשיו תליתי כביסה, אחד אחד
    כיף כזה כבר ממזמן לא היה לי.

    ארכיון

    0

    אטרקציה ובאמת

    1 תגובות   יום שלישי, 13/7/10, 23:13

     

    באילת יש אטרקציות באוויר, עוד מהדרך, אתה מרגיש את זה, לא משנה אם אתה טס או באוטו, אני הייתי באוטו ופני כמעט עד אילת, עשרים דקות לפני.

     

    באוטו נכחו גם מתבגרים מקומיים, סביב גיל בר המצווה, תוצר של החינוך העוטף של הילדים של הדור שלנו.

     

    שלנו זה אומר שאנחנו ההורים של המתבגרים האלה  היינו ילדים ששיחקו בחיילים ובובות ערב מלחמת ששת הימים.

     

    אני לא בקיא בהיסטוריה, אפילו בהיסטוריה  שלנו, ‘כאן בארץ’, אני מכיר רק את מה שהכריחו אותי ללמוד, דרך מערכת החנוך. והאמת שגיליתי שלא כל כך הצליח להם ואני כמעט לא זוכר כלום.

     

    אני זוכר במעורפל הרבה מלחמות, בטח יש מקום אחר בעולם שבו יש ילדים שזוכרים יותר מלחמות ויותר דם. הזיכרונות שלי לא רוויים בדם, למזלי לא היה אינטרנט ולא ניתן היה להעביר את הזוועה מעל דפי העיתון.

     

    ובכלל הגנו עלינו אז אחרת, אפילו מפני הידיעה של הזוועה שמתרחשת  כאן מסביב, זה היה פשוט וברור , אנחנו הכי חזקים, יש מסביב הרבה רוע שבא להתנכל לנו ולקחת את האדמה שלנו. אנחנו ננצח.

     

    ואני בעצמי מערכת חינוך למתבגרים של היום

     

    פרט נוסף שצריך לציין הוא שאנחנו רובינו ’ילדי  הדור השני לשואה’, רוב חברי מסתבר, הם הדור השני לשואה,

    וכן , אני יודע בדיוק מה זה אומר להיות כזה, בן לניצול שואה או בשכנות לאחד כזה.

     

    גם ילדותי רופדה, יחסית למלחמה ההיא,  המלחמה הכי נוראה ומשגעת, יש לך אוכל אתה מנצח. העיקרון של מקרר מלא היה תמיד העיקרון המרכזי אצלנו בבית, תפיסת העולם כולו.

     

    המקרר שלנו היה תמיד מלא, לפעמים מדי, בימי שישי ולפעמים קודם, הורי היו נוסעים לשוק הכרמל ואז המקרר הקטן היה צר מלהכיל את כל הטוב שבעולם שהביאו בסל עגלה האדום שלהם.

     

    כל מעשה או מחשבה או פעילות תורצו באמירה, ”יהיה לך הכל”, “היה לך הכל”, בזמן עבר או עתיד בעיקר, לעיתים נדירות בהווה.

     

    היום כבוגר אני חושב לרגע  שזאת מחשבה חיובית, לחשוב שיש לך הכול בהווה, אבל זהו שלא.

     

    היא לא באה מהמקום של השפע, מחשיבה חיובית על מה שיש, היא באה מהמקום המתרץ, “לא חיבקתי אותך כפי שרצית, אבל המקרר היה תמיד מלא”.

     

     

    וואלה זה חילחל, ושקע והוטמע, הכי עמוק שיש, בדפוסי ההתנהגות הכי חשובים של חיי.

     

    כנראה שבגלל זה נהייתי קוסם, להזכיר את השפע האמיתי שיש בחיים, לעצמי ולסביבה. מסתבר שלהזכיר לסביבה יותר קל לי, מאשר לזכור בעצמי.

     

    כקוסם אני יכול להדגים ולסמן  את השפע שבהווה, אני מתענג לגמרי על להקסים את הסביבה, נהייתי מומחה בזה.

     

    רק עכשיו אחרי שלושים ושש שנות קוסם בפועל אני מתפנה להזכיר לעצמי את השפע והקסם האמיתי  שיש בחיים.

     

    כשהסתפרתי היום אמרתי לספר הקרח שלי “תגיד, אם הסנדלר יחף, הספר קירח, הליצן עצוב, מה הקוסם?”

     

    ראיתי אותו שקוע במחשבות בכל הזמן שגזז את שערותיי, בסוף בקופה הוא נכנע ושאל: “אז מה קוסם?” , “נאיבי” עניתי לו, “קוסם נאיבי”, עניתי ויצאתי לדרכי.

     

     

    הדרך לאילת עוברת בעתיד בלבד

     

    אורך הנסיעה לאילת תלוי מאוד בפרטנרים שלך לנסיעה, זה היה ארוך מהרגיל, במשך כל הנסיעה טחנו המתבגרים ללא הפסקה את כל האופציות העתידיות לגירויים מידיים אפשרים, אטרקציות הם קוראים לזה.

     

    המתבגרים זכיתי לשהות במחיצתם באו עם כל הידע המוקדם הנדרש לאטרקציות באילת, הם ידעו הכול כולל מחירים.

     

    אני בכלל באיתי למופע, בקיבוץ בפאתי אילת, שם השמיים וההרים הם האטרקציה המרכזית, יש גם את האנשים והבריכה שמקבלת עוצמות חדשות בלב המדבר, אבל הילדים רצו רק אטרקציות.

     

    מרוב שדשנו בזה, כל הדרך ובחזרה, עבר עתיד ללא הווה בכלל, לא בא לי לחזור על זה שוב, למעט שני חריגים, עיר המלכים והקסם של נאות סמדר, שני הפכים, גמורים.

     

    הנה תמונה מתוך עיר המלכים

     

    ''

     

     

    היא מתמצתת את הכל, כמעט ללא מילים, כמומחה גדול לאשליות אני מבין את הקסם הנדרש, אני אישית לא מצאתי אותו בעיר של המלכים, ילדים עד גיל 9 ימצאו ללא ספק, הכל קצר ומרצד, ארוז בפקטים  של פרוטוקול אינטנרטי לחלוטין, התחושה היא שצריך למהר שם בחלל הפנימי, להספיק את הכל.

     

    אחרת אתה מפסיד משהו, חשוב לדעת לא מפסידים שם כלום למעט החום הנוראי שבחוץ, ההרים המדהימים מסביב, כמה אטרקציות ‘אמיתיות’ יותר שאפשר לעשות רק באילת כמו לרקוד עם דולפינים או לאכול טוסט במסעדה עם דגים מסביב, עדיף להיגרר באבוב בין מאות מחפשי האטרקציות מאשר לחפש מקום ישיבה נוח בחלל השחור של עיר המלכים.

     

    שום דבר לא עד הסוף שם, למעט השירות המלונאי, צוות חייכני ומסור, ניקיון, תפאורה ושאר הפרטים הנקראים ‘שרות’, הכי ישראלי שיש. (שבמקרה הזה זה דווקא טוב) מאוד תעשייתי, שורף זמן מקצועי, ההורים יכולים לשבת על הספסלים המאוד לא נוחים בכניסה ולהרגע, הקטנים יכולים להתרוצץ וללחוץ על כל הכפתורים, זה עובדומגיב מיידית לדרישה שלהם לעוד תוכן (גירויים)...עוד ועוד.

     

    תוכן לא מצאתי שם, לא תוכן שמעורר מחשבה אמיתית, רק תוכן מיידי, אינסטנט כמו קפה שיובש בהקפאה, יש לו הרבה צרכנים, לקפה הזה, אני אישית מקפיד בבחירת הקפה  נוסע לאבו גוש ל ‘קפה הישאם’ לקנות קפה באלדי, אני יודע שיש עוד כמה כמוני.

     

    הקסם האמיתי התגלה בדרך חזרה

     

     

    מכל מיני סיבות מקצועיות נצטרכתי לעבור בנאות סמדר, לפגוש לקוחה, בפונדק שלהם, טעים נעים ו...מיוחד במיוחד שם בחלל הזה. הנערים התעקשו שהם לא רוצים לבזבז זמן, לא מענין אותם להסתובב בקיבוץ, הם ישארו באוטו.

    נסענו אחרי המארחת שקלטה בשנייה את הסיטואציה והציעה סיבוב ‘קצר’ בקיבוץ. היא פתחה עבורנו את השער הנעול,  נכנסנו למקום אמיתי במיוחד.

    ''

     

    יש שם משהו כל כך ‘נכון’ , הכל נראה כל כך קיים ואמיתי, בכלום המדברי שמסביב,  אפילו העז שלעסה את ידית גדר העץ,  כל הירוק שמסביב, הארמון הזה שבאמצע המדבר...ומי שיש לו ספק פשוט שיטעם את התמרים שהמקום מניב, מניב ולא פחות מזה, פשוט תענוג נדיר וצרוף של מתיקות נכונה עם ארומה מופלאה וללא חתיכות מקליפה לא נעימה של תמר 'מזוייף'.

     

    הילד הקטן שבחבורה צעק מייד - "אני רוצה לגור פה", המארחת חייכה, כל הילדים מייד רוצים לגור פה, המתבגרים הסתכלו בתדהמה על משהו שהוא לא דיגיטלי או נגזרת של מסך, הפתיע ושימח אותי המבט הזה שלהם, לרגע הם יצאו מההיפנוזה הזאת שנדרשת ממך כמתבגר היום, בכדי לעבור את מה שקורה.  גם אני הגדרתי את עצמי בכל פעם מחדש בבגרותי, היתרון של אז  הוא שלא היו כל כך הרבה קני מידה נגישים כמו שהמתבגרים של היום חשופים להם, דרך האייפון הכל נמדד אחרת.

     

    קליוסטרו זה קוסם

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/7/10 19:29:
      הדרום הוא יפה יותר מהצפון האנשים יותר חביבים
      המקום מינימליסטי ויפה